אישורי הכניסה לארץ ישראל המנדטורית היו תעודות מצילות חיים. הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה נרתמו לסייע למבקשי האשרות. סיפורם נגלל כעת בתיק מכתבים מרגש

המשך הרשומה ←

תל-אביב יועדה לגדולות מרגעי הולדתה, מתוך מטרה לפתוח את המרחב העירוני לאמנות מודרנית ולדיאלוג תרבותי. סיפורו האדריכלי של המוזיאון עם חנוכת האגף החדש

המשך הרשומה ←

 ה'גיבור'  הספרותי, המיתולוגי, אינו אלא מימוש למאפיין מחיי הנפש של כל אחד מאיתנו. בספר עתיר תובנות פסיכולוגיות וספרותיות נפרשות תחנות בנפש האדם

המשך הרשומה ←

 אווירת העיר ברלין ערב עליית הנאצים לשלטון וראשית מעשיהם הזוועתיים מתוארות בספר בלשים בדיוני. מותחן לופת בעל ניחוח זול, המותיר תחושת זילות

המשך הרשומה ←

פרנסיסקו אייז ,מפגש יעקב ועשו, 1844

מן המפורסמות הוא שפירושה של המילה "אחרון" במקרא לא תמיד זהה למובן הרגיל בעברית המקובלת היום. בלשוננו, האחרון הוא תמיד מי שסוגר את הרשימה, מי שאין אחרון אחריו – ואילו במקרא יש לא פעם אחרון שאחריו יש אחרון נוסף.

הפעם הראשונה שבה מופיעה המילה אחרון בתורה היא בפרשתנו:

"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא… וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים".

לאה וילדיה הם האחרונים – אך אחריהם יש אחרונים נוספים (ועל כך מביא רש"י את מדרש חז"ל הידוע: "אחרון אחרון חביב").

גם בפעם הבאה שבה מופיעה המילה "אחרון" בתורה בתורה נגלית אותה תופעה. במעמד הסנה שולח הקב"ה את משה לבצע אותות בפני העם כדי לקנות את אמונם, ומצווהו: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן – וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר…".

האות האחרון הוא אפוא אַחֵר, בבחינת אָחוֹר ביחס לָרִאשׁוֹן, אך לא מן הנמנע שיהיה אחר גם לאחריו.

 המקום לפני הזמן

הן המילה ראשון והן אחרון – כמו מילים בסיסיות אחרות בשפה – נגזרו ממושגים הקשורים בגוף. הראשון הוא כמובן מי שבראש – שכן הראש הוא החלק העליון והחשוב שבגוף. האחרון לעומת זאת נגזר מן האחור, החלק שמול הפנים.

גם המילה פנים התרחקה רבות ממקורה הגופני – וקיבלה משמע של כל מה שמול פניו של האדם, הן במימד המקום והן במימד הזמן.

ניתן לומר "אנו עומדים לפני צומת דרכים", כלומר – צומת הדרכים נמצא מול פנינו – ובהעתקה אוטומטית מהמרחב לזמן אנו אומרים "לפנינו שעה גורלית" – ועם פחות פאתוס: "ניפגש לפני הצהרים".

כך גם לגבי האחור – אפשר לשבת "מאחורי ההר", במימד המקום, ואפשר לדחות דבר מה ל"אחרי החגים". בעברית כבשפות אחרות, מושגי המקום, הראשוניים יותר, מועתקים מבלי משים למרחבי הזמן.

במקרא, הפנים והאחור שימשו גם כשמות קבועים לרוחות השמים. בפרשתנו נאמר על יעקב המגיע שכמה: "ויחן את פני העיר". מה פירוש פני העיר? במקומות אחרים מבאר הכתוב עצמו באיזה כיוון מדובר. כך נאמר למשל בנבואת זכריה על ה' היוצא לישועת ישראל: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, מִקֶּדֶם". המילה "מקדם" למעשה מבארת את האמור קודם לה – "על פני ירושלים", היינו ממזרח.

פירוט כפול מעין זה בא גם בתיאור חניית ישראל במדבר סביב המשכן (במדבר פרק ג): "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו". המשכן ואוהל-מועד הם מושגים מקבילים, וכן תיאורי הכיוון קדמה ומזרחה – וזהו המובן של המילה "לפני" בהקשרים אלה. הכיוונים במקרא, והדברים ידועים, מתייחסים לאדם העומד ופניו אל השמש העולה – ולכן נקרא המזרח "פנים" וכן "קדם" – בעוד המערב נקרא אחור (וים המערב נקרא כך "הים האחרון").

פנים לכאן ולכאן

מלבד החנייה בפני העיר, נזכרים הפנים לרוב בפרשתנו – ובפרט בפרשת הליכת יעקב לקראת מפגשו עם עשו.

יעקב מצווה את עבדיו לשאת עדרי מנחה וללכת לקראת אחיו, ואף פוקד עליהם מה לומר לכשיפגשו בו: "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ, כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי".

ארבע פעמים חוזרת כאן המילה פנים – ובכל פעם היא מקבלת פנים מעט אחרות. "אכפרה פניו", פירושו 'אשכך את כעסו'; "ההולכת לפני" – 'קודם לי'; "אראה פניו" – כפשוטו, 'אפגוש בו'; "אולי ישא פני" – 'יסלח לי'. ניתן לעמוד על שינוי המשמעויות באמצעות תרגום אונקלוס, שבוחר כאן שלושה תחליפים שונים למילה "פנים". כך לשון התרגום: "אניחיניה לרוגזיה בתקרובתא דאזלא קדמי, ובתר כין אחזי אפוהי מא אם יסב אפי".

התרגום הרגיל של פנים בארמית הוא מלשון אף (ואף בעברית לעתים הפנים עצמן קרויות אף; כך למשל מפרש רש"י את הפסוק "אַפֵּךְ כמגדל הלבנון" בשיר השירים: "איני יכול לפרשו לשון חוטם, לא לענין פשט ולא לענין דוגמא [= משל], כי מה קילוס נוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, ואומר אני אפך לשון פנים וזה שהוא אומר לשון יחיד ואינו אומר אַפַּיך שעל המצח הוא מדבר, שהוא עיקר הכרת פנים").

את שתי הפנים הראשונות שבפסוק מפרש אונקלוס לפי תוכנן – והוא אינו מוסר במקומן את המילים "אפוהי" או "אפי" כמנהגו בסוף הפסוק. במקום הביטוי "לכפר פנים" הוא מתייחס להנחת רוגז, שיכוך הכעס (שהרי הפנים והאף מבטאים פעמים הרבה כעס – "חרון אף", "ונתתי פני באיש ההוא"). הפנים השניות שבפסוק, שעניינן קְדִימָה – מתורגמות לארמית בקביעות על ידי המילה "קדם" ונטיותיה, ולא באמצעות הפנים, כבעברית.

לא יאושר האדם בטובה אחת

נחתום דברינו בהערה מעניינת של ר' דוד קמחי, המבדיל בין האחור שהינו צורת יחיד, לבין הפנים שהינן בלשון רבים.

רד"ק מסביר תחילה מדוע המילה "אַשְׁרֵי", מלשון אושר, שקולה דווקא בצורת רבים:

ורבוי מלת אַשְׁרֵי, לפי שעניינו טובות רבות – כי לא יאושר האדם בטובה אחת שתמצא בו או בהצלחה אחת שתזדמן אליו, לפיכך המלה בלשון רבים לעולם.

אגב כך מסביר רד"ק גם את המילה "אַחֲרֵי", הגזורה באותו משקל:

וריבוי מלת אחרֵי כמו רבוי מלת לפנֵי, כי האחורים כנגד הפנים, אלא שהפנים לא יימצאו בלשון יחיד לעולם, לפי שהרואה אותם והפונה אליהם יימצאו בעיניו רבים לעולם, ולא יוכל לראות אבר אחד אשר בפנים מבלי חברו, כי אברי הפנים שנים שנים – גבות העיניים והעיניים ואפיים ולחיים ושיניים ושפתיים, ולא כן העורף שהוא אחר הפנים שהוא אחד, כנגד הפנים…

ולפני ואחרי יאמרו על גוף האדם, וממנו נשאלים לשאר הדברים…

***

ניתן אולי להרחיב קמעא את רעיונו של רד"ק, ולומר שהמילה פָּנִים היא תמיד בצורת רבים לא רק בשל כפל האיברים – אלא בשל המבט ההדדי שבין הפנים לפנים, להבדיל מן האחור, שכשמביטים בו הוא אינו משתתף בהתרחשות, ונשאר מאחור.

בפרשתנו, לאחר המאבק עם האיש במעבר היבוק קורא יעקב את שם המקום "פניאל", לאמור: "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי".

אך בעוד ראיית הפנים של יעקב היא בבחינת סכנה – בהמשך התורה מופיעה ראיית פנים בפנים שכולה שגב: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". ואף ישראל כולם זכו לכך, בעומדם נגד ההר בסיני: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

רנואר, מראשוני הזרם האימפרסיוניסטי, הצטיין בחדוות חיים ובאנושיות עמוקה שהתבטאה בשטף של צבעוניות בעבודותיו. על הצייר שלא חדל לנדוד ולחפש את דרכו בתוך עולם האמנות

המשך הרשומה ←