קטגוריה: גיליון ויחי תשע"ב – 752

שני יהודים / אהוד נאמן

 

 הגותו הקיומית של רוזנצוויג משתקפת בהערותיו לייסורים ולכמיהת ציון שבשירי ר' יהודה הלוי, שכלפיו חש קרבה מיוחדת ועל זמנית. הערות לכבוד המהדורה העברית של פירושיו ל-95 משירי ריה"ל

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

חנוכה באושוויץ / שושנה ויג

 

ספר שירים חדש למשוררת ילידת הארץ, שחלק ניכר משירתה הוא געגוע לבעלה המת, אך גם מצבת זיכרון לגבורת רוחו כילד בתקופת השואה

המשך הרשומה

האויב היה בשער: החירות / גל אורן

 

 איך אפשר לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? הסוגיה הפואטית הזאת מתחדדת בהקשר הכתיבה על השואה, ואף יותר כאשר מדובר באלה שההתבוננות בתופעות והשימוש במילים הם לחם חוקם. עם צאת הספר 'המין האנושי', גל אורן מנתח את יצירתם הביוגרפית-אמנותית של ניצולים אינטלקטואלים

המשך הרשומה

סכנה למדינת ישראל / יואב שורק

 

 התקשורת הישראלית מפקירה את תפקידה החיוני ומזיקה למפעל המשותף של רבים וטובים. זה רע, לא הכרחי ולא לגיטימי

המשך הרשומה

בתגובה ל'דורכים במקום' מאת ישראל לבקוביץ', גיליון 'שבת הגדול'

 

מעריצים פיקחות, לא דתיות / יואל אליצור

 אינני מומחה לענייני הישיבות הליטאיות ואפשר שאני נשען על תמונת-עבר, אבל ארשה לעצמי לומר שמאמרו של ישראל לבקוביץ' נראה לי מוגזם במידה רבה.

המסורת של הישיבות המכונות 'ליטאיות' יונקת את כוחה ממסורת הגר"א שהיה איש שחתר לאמת ולא נשא פנים לראשונים ולא כל שכן לאחרונים, כאשר עיונו החופשי הובילו לכיוון אחר. ר' מנשה מאיליא, תלמיד הגר"א, נודע בכמה פירושים עצמאיים שנתן למשניות שלא כדברי התלמוד, וכן נמצאו פירושים כאלה לעתים גם בתורתם של חכמים אחרים הקרובים לעולמן של הישיבות הליטאיות כגון הרוגצ'ובר (הרב זוין, אישים ושיטות, עמ' 99).

המסורת הליטאית מעריצה את החכמה ולא את ה'דתיות'. מורי ורבי בימי נעוריי, ר' אריה בינה זצ"ל, אמר: "בליטא אמרו: פרום איז דער גלח, א ייד דארף זיין קלוג – 'דוס' הוא הכומר, יהודי צריך להיות פיקח". ידוע שהנצי"ב הסתייג מתלמיד שציטט את "רש"י הקדוש", מחשש שמא ההערצה המופרזת תפגע בעיון החופשי. השיטה הליטאית לא הדגישה יתר על המידה את "ראשונים כמלאכים".

רי"ן אפשטין ור"ש ליברמן שלבקוביץ מדגיש את חדשנותם וגדלותם היו בעצמם חניכי הישיבות הליטאיות, וכשלמדתי בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית שמעתי כמה פעמים ממוריי שאין תחליף לשקידה ישיבתית ולשחייה וצלילה בים התלמוד, שרק על גבה יכול לבוא המחקר התלמודי כקומה שנייה. פרופ' ליברמן היה בן דודו של החזון איש שאף הוא היה חדשן אמיתי ובעל עיון מקורי, וכמוהו גיסו ה'סטייפלר' בעל 'קהילות יעקב'. פירושו החדשני של פרופ' ישראל אומן נתקבל בברכה ב'מוריה' שהוא ביטאון די מייצג של הזרם המרכזי של עולם הישיבות הלמדני בן זמננו, ואת ההשמצות נגדו ציטט לבקוביץ מ'בית אהרן וישראל' של חסידי קרלין – המשקף עולם חרדי מסתגר שונה לגמרי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

  

בתגובה ל'גשר אל המציאות' מאת מוטי קרפל גליון 'שבת הגדול'

 

תשובה מדעית לפוסט-מודרנה / גיל מורלי

 במאמרו שואל קרפל שאלות חשובות, בסיסיות ורלוונטיות ביותר לדור שלנו שמתמודד עם ההשקפה הפוסט-מודרנית. קרפל טוען שהתשובות לשאלות שמציבה השקפה זו מצויות במסורת הקבלית. למרות שבאופן אישי אני מעריך את המסורת הזו נראה לי שקרפל מערבב תחומים שונים באותו מכלול, וגישה זו איננה נכונה מבחינה מתודולוגית, למרות שאני מזדהה עם מסקנותיו.

השאלה שהפוסט-מודרניזם מציב בפנינו היא שאלה אפיסטמולוגית, ולכן עלינו להשיב עליה בכלים אפיסטמולוגיים ולא השקפתיים-קבליים-פילוסופיים. אלה יכולים לבוא אחרי שפירקנו את הטיעונים הפוסט-מודרניים באותו מישור, דהיינו המישור האפידמיולוגי-מדעי.

הפוסט-מודרניזם מושתת, בין היתר, על תצפיות מדעיות שמובילות למסקנה שאין אמת מוחלטת, אובייקטיבית, שניתן להשיג אותה עלי אדמות, ולכן הכול יחסי, סובייקטיבי, וממילא כולם צודקים. תצפיות מדעיות אלו הן בהחלט חזקות ואין עוררין היום על אמיתותן (מעניין שאין מנוס אלא להשתמש במילה אמת). מדובר בפיזיקה הקוונטית, בעקרון אי-הוודאות של הייזנברג, בדואליות של טיב האור כגל וכפוטון, בהתמוטטות של פונקציית הגל בזמן שהחוקר צופה בה, ובאי ההפרדתיות של החומר. מלבד התצפיות האלו הלקוחות מעולם הפיזיקה, גם בעולם מדעי החברה יש תצפיות רבות המשבשות את הראייה ההיסטורית, הסוציולוגית, הפסיכולוגית או הרפואית.

אף על פי כן, המצב לא אנוש. אם הפוסט-מודרניזם היה צודק, לא היינו יכולים להתקדם באף תחום באופן משמעותי. אם הכול היה נוטה באופן אונטולוגי אל האנתרופיה, כפי שהחוק השני של התרמודינמיקה מנבא וכפי שהפוסט-מודרניזם מבשר, העולם היה צריך לסגת באופן מתמיד וקבוע. לא היינו יכולים להמציא דברים חדשים ובטוחים ולא היינו יכולים לסמוך על שום כלי טכנולוגי, שכן לפי השקפתם של הפוסט-מודרנים שום דבר אינו יציב ועליו להתפרק עם הזמן.

הניסיון היומיומי מלמד אותנו שהגישה הזו אבסורדית. הכלים הטכנולוגיים עובדים ואנחנו יכולים לעלות על המכונית או על המטוס בלי לחשוש, באופן סטטיסטי, שהכלי עומד להתפרק. אבל אפשר גם לבסס את המסקנה הזו על סמך מודל מתמטי. זהו הנושא של הוויכוח האפיסטמולוגי בין הגישה האקטואליסטית והגישה האינפורמטיביסטית. האקטואליסטים טוענים שלא ניתן לעשות הכללה על כל תצפית מדעית ולכן כל תיאוריה מדעית עשויה להיות מופרכת עם הזמן, כאשר ניסוי מדעי יראה שהיא לא נכונה. מנגד, האינפורמטיביסט רואה בתיאוריה מדעית התקרבות אל האמת. נכון שתיאוריות רבות מופרכות, אבל אין  הדבר אומר שהתיאוריה הקודמת (הפרדיגמה, בלשונו של תומס קון) איננה מכילה חלקים נכונים. כך, לדוגמה, ניתן להודות ששלושת החוקים של ניוטון אינם מתארים את כל המציאות הפיזיקלית, אבל בסופו של דבר בזכותם אנחנו ממשיכים לשגר טילים לחלל.

למעשה, בהתאם למה שייסד קרל פופר, המדע מתקרב אל האמת, חרף העובדה שהוא לא יוכל להגיע לאמת מוחלטת. זהו המושג הפופריאני המכונה VERISIMILITUDE (קרבה אל האמת). המושג הזה מאפשר למדען לפעול כמדען כיוון שהוא יודע שיש עוד מה לגלות; ועל אף שלא יוכל לרדת לסוף דעתו של הטבע, יש ביכולתו לחקור חלק מאינסוף החוקים של אותו טבע. את זאת הוא יוכל לעשות בזכות המסוגלות של המוח האנושי לנתב נכונה את החקירה שלו. הוכחה לכך שיש אינטואיציה בונה (מה שהוסרל מכנה "הראיה של האידיאות") היא שהעולם בסופו של דבר נבנה על ידי הגנום האנושי ומתקדם. אגב, המושגVERISIMILITUDE  לדעתי קרוב מאוד לתיאולוגיה של התארים  "השליליים" של הרמב"ם או של האינסוף של המקובלים.

מסקנת דברינו היא שהפוסט-מודרניים טועים כאשר הם מביאים את מידת הקלות שבה יכולה המחשבה האנושית לטעות כעיקרון מרכזי של התודעה. מעניין לראות כיצד מתוך ייאוש פסיכולוגי בתר-שואה, פיתחו ההוגים המערבים השקפה מאוד צנועה ('אי אפשר להגיע לאמת') אבל בסופו של דבר מאוד "דתית" במהותה! יש תקווה לאחריתך…

 הכותב הוא רופא בכיר ודוקטור לפילוסופיה. מחבר הספרים "קבלה לגוף ולנשמה" ו"מדע, רפואה ויהדות"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

בתגובה ל'רק הגדולים יכריעו', מאת אריאל בר-אלי, גיליון פרשת מקץ-חנוכה

 כולם רבעל'ך / נדב שנרב

 מחנכים מהציבור הדתי-לאומי המערערים על לגיטימיות שיקול הדעת של בעלי-הבתים, כורתים את הענף שעליו הם יושבים

במספר ויכוחים המתגלעים במחנותינו, בעיקר בשאלות הקשורות במישרין או בעקיפין ביחס שבין ההלכה לתרבות המודרנית, חוזרת ועולה אמירה שניתן לכנותה "טיעון הגדוילים". במרכזו של טיעון זה עומדת התפיסה (האמיתית מן הסתם) שלפיה אין כל הרבנים שווים, ובשאלות שיש בהן ספקות גדולים או כאשר יש חשש למדרון חלקלק אין לסמוך על פסקיהם של רבנים "קטנים" וההכרעה צריכה להיות אך ורק בידיהם של גדולי הדור, בעלי ה"כתפיים הרחבות" שלהם ורק להם הזכות להביע דעה.

אלא שהרב בר-אלי במאמרו הפליא לעשות. בעיניו גם אם מדובר ביישום של פסק מן הדור האחרון, של פוסק מכובד ביותר כרבי משה פיינשטיין, בסיטואציה הלכתית שהיא יותר קלה מזו שדן בה אותו פוסק, עדיין "ההכרעה בשאלה כבדה זו… אינה מסורה בידי מי שמצוי בשטח אלא רק לגדולי התורה".

כל אמירה מן הסוג הזה מעוררת מיד את הבעיה הפשוטה של דירוג רבנים. למרבית הצער אין לנו שום סימן משמים המגלה מיהו רב גדול, מי בינוני ומי קטן. פירושה המעשי של האמירה כי אדם צריך ללכת רק אחרי "רב גדול" בעייתי מאוד. היא בעצם קוראת לו להחליף את שיקול הדעת בעניין הלכתי אחד ספציפי בשאלה גדולה הרבה יותר: מיהו הרב הגדול? לכאורה, בעל הבית הפשוט שאין לו כלים לדון בשאלה של כניסה להריון מתרומת זרע, או של חברה מעורבת, כל שכן שאין לו היכולת לקבוע מיהו גדול הדור.

כולנו  מכירים, בנוסף לכך, את התהליך שבו הופכים רבנים מסוימים למאורות הדור בעיני ציבור בעלי הבתים. לא מספר התירוצים לרמב"מים מוקשים קובע כאן, וגם לא מהלכים גאוניים מחודשים בסוגיית 'תקפו כהן', אלא תעמולה רעשנית ורדודה המשולבת בסיפורי ניסים מפוקפקים ובשאר הבלים כיוצא בהם.

לכאורה, אפוא, עדיף לדון על עצם העניין ולא להיכנס לביצה הטובענית של הדיון על גדלותם של רבנים. אך מעבר לכך, מתחבאת כאן גם בעיה יותר גדולה.

דעס תיירע

כשהייתי בישיבה תיכונית היו כל הר"מים בישיבה חרדים. מבחינתם שיא ההצלחה של המפעל החינוכי היה הפיכתם של התלמידים לחרדים, ולשם כך הם הזמינו רבנים וגם בחורים מישיבות ליטאיות שעניינן בכך כדי שישפיעו עלינו, התלמידים, לבוא ללמוד אצלם.

למסבירים החרדים היה קו טיעון פשוט ואפקטיבי שהלך פחות או יותר כך: מכיוון שכולנו יהודים שומרי מצוות וכולנו רוצים לקיים את התורה, לא נותר אלא לבדוק איזו מבין הדרכים הנוהגות בעם ישראל היא המתאימה (עד כאן נענעו התיכוניסטים התמימים בראשיהם בעוז). ובכן, תשעים וחמישה אחוזים מבין לומדי התורה הרציניים של עם ישראל (נאמר, אלו שתורתם אומנותם) מאוגדים – זה היה המצב אז – תחת דגלה של 'מועצת גדולי התורה' של אגודת ישראל. מי בכלל יכול להעלות על דעתו ללכת בדרך אחרת? אם 95% מהרופאים בארץ ובהם כל הפרופסורים היו אומרים לך לטפל במחלתך בצורה מסוימת, היית מעלה בדעתך לטפל בה אחרת?

קו ההסברה הזה אינו אלא 'טיעון הגדוילים' במהדורה המקורית, והוא מגלה לנו כי ניסיונם של הרב בר אלי ודומיו לחקות את שיח ה"דעס תיירע" החרדי הוא דבר המביא לידי גיחוך. למרות כל ההבדלים בין המצב דאז למצב היום, עדיין רובא דרובא של תופסי התורה לא רואים שום הבדל בין הרב שרלו לרב שפירא ובין הרב נריה לרב גורדין. בעיניהם זה נבלה וזה טרפה, זה עם הארץ מדאורייתא וזה אפיקורס מדרבנן. איך נוכל להכריע בין הצדדים? בטכניקות של מדידת זקנים והשוואת פראקים?

קרה כאן תהליך לא יאומן. בזמני היה כל בחור ישיבה תיכונית צריך לנמק לעצמו – מי יותר ומי פחות, מי בצורה מוצלחת ומי לא – מדוע איננו נכנע לטיעון ה'דעס תיירע'. שנים מועטות לאחר מכן נכנסו לישיבות, במקום הרמ"ים החרדים, גל ראשון של יוצאי מרכז הרב ושאר ישיבות ציוניות, ואז נוצר נתק סוציולוגי בין לומדי התורה החרדים והדתיים-לאומיים. תחת חסותו של הנתק הזה פנו אלו לייצר "שיח גדולים" חדש שבמרכזו הרבנים שלהם, תוך התעלמות מן העובדה הזועקת כי מדובר על חלק זניח ושולי של עולם התורה בארץ ובעולם…

חזרו למקור

רמתם התורנית של הרבנים במקומותינו איננה אחידה. יש בהם יהודים שחונכו כי "צריך להאמין" שהחילונים השמאלנים בתל אביב הם בעצם דתיים ימנים שהתבלבלו, וחלקם מפנים את כוח הפינטוז המפותח שניחנו בו גם לתחום פרשנות הגמרא והפוסקים בתוצאות המעוררות לפעמים הרמת גבה. יש כמובן גם לא מעט תלמידי חכמים רציניים ומוכשרים, אבל באופן כללי אין במחננו אדם היכול להכות שוק על ירך את למדני ירושלים, בני ברק, קרית ספר ודומיהם. אין גם הצגה של דרך למדנית רצינית אחרת, שונה מזו המקובלת בעולם הישיבות הכללי, ואפילו ברמת סיפורי הסבתא על מסורות סודיות שעברו כביכול מהגר"א, דרך ישיבת וולוז'ין לאיזה רב בדורנו, יש לחרדים מעשיות יותר מוצלחות.

שאלת הסמכות בעולם התורה היא שאלה בלתי פתורה ובלתי פתירה. הכלל העולה ממסכת הוריות הוא כי אין לאיש, אפילו לא לסנהדרין גדולה, סמכות כנגד ההבנה בסוגיה של תלמיד הראוי להוראה. המצב הזה כבר ייצר הרבה מתחים בין רבנים בדורות קודמים, ואולי המקרה המפורסם ביותר קשור עם המחלוקת הסוערת סביב הגט מקליווא לפני 250 שנה, מחלוקת שחלק גדול ממנה נסב סביב תביעתו של בית הדין בפרנקפורט למעמד שאינו מתיר לחלוק עליו.

נכון, בסופו של דבר צריך להיווצר שיווי משקל הגיוני, ואינני בא להמליץ כאן על מצב של אנרכיה מוחלטת שבה כל אחד מבעלי הבתים יתחיל לשלוח שו"תי SMS לעצמו. אבל גם הצד השני צריך להיות ברור: חבילת הרעיונות המגדירה את הציבור הדתי לאומי כוללת בתוכה גם את החופש של הפרטים להפעיל חשיבה ביקורתית בשאלות הלכה ואגדה.

מי שחושב שאין לאדם הפשוט סמכות להפעיל את השכל, מי שחושב – כפי שאומרים בבני ברק – שאת הראש יש לי בשביל לסחוב קרשים לסוכה ואת האוזניים כדי לשמוע לגדולי הדור, שילך להיות חרדי ויעזוב אותנו במנוחה. אם כבר החלטת לצרוך את דוקטרינת הדעס תיירע ולבטל את השכל, לפחות תעשה את זה כמו שצריך, עם הרב חיים קנייבסקי והרב נסים קרליץ, ולא עם גרסת החיקוי המקומית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

מחוז הים ומחוזות היבשה / יעקב עציון

 

"מפקד מחוז ירושלים במשטרה המליץ לפרקליט המחוז להגיש כתב אישום לבית המשפט המחוזי".

המילה מחוז רווחת כיום מאוד בינינו, בהוראת אזור, פלך – אך בעבר כנראה היטלטלה בין משמעים שונים עד שהגיעה למחוז חפצה הנוכחי.

בתנ"ך נזכר המחוז פעם יחידה, במזמור ק"ז בתהילים. המזמור מתאר מספר מקרים של יציאה ממצוקה והודיה לה', ובין השאר מדובר בו ביורדי ים שנקלעו לסערה:

יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג, יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע – וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם, יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם, וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם.

כשאנו קוראים את הביטוי "מחוז חפצם" אנו מבינים מיד כי הכוונה ליעד ההפלגה, המקום שאליו חפצו להגיע. מטבע לשון זה אף שובץ בתפילת הדרך, הנאמרת בפי העושה את דרכו מעיר לעיר – "ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום".

ברם, מתרגומי המקרא עולה שהמילה "מחוז" לא הובנה כמקום כללי או כיעד, ומשמעה היה "נמל". כך למשל, בתרגום השבעים המחוז מתורגם במילה lemina, שפירושה נמל. גם בתרגום הארמי-סורי (פשיטתא) מופיעה אותה מילה יוונית: "וינחם אל מחוז חפצם" – "ללימינא". גם המתרגם הלטיני (בוולגטה) הלך בדרך זו ותרגם את המחוז כנמל: portum.

יש להעיר כי המילה היוונית "למין" לא התהלכה רק בין הספנים של פיראוס, ועגנה גם בחופיה של העברית. כך למשל נאמר במשנה במסכת עירובין (פרק ד) על הפלגה של חכמים בערב השבת שנמשכה עד מאוחר:

"פעם אחת לא נכנסו לַלְמֵן עד שחשיכה. אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, ואמר להם מותר, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה" (בנוסח המשנה שבדפוסים מופיעה אמנם המילה "נמל" במקום "למן", אך בכתבי היד נשתמרה הצורה "למן" כבמקור היווני. המילה נָמֵל עצמה היא צורה מאוחרת של למן, תוך היפוך העיצורים הקרובים מ"ם, נו"ן ו-למ"ד).

פורטוגל ומחוזא

בשנת תרצ"ז פרסם פרופ' יחזקאל קוטשר מאמר בכתב העת 'לשוננו' ובו הביא אסמכתאות רבות לכך ש"מחוז" הוא אכן נמל. בין השאר נסמך קוטשר על התרגום הארמי לברכות יעקב המופיעות בפרשתנו.

זבולון מתברך בפי אביו: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת". ובלשון אונקלוס: "זבולון על ספר יממיא ישרי, והוא יכביש מחוזין בספינן וטוב ימא ייכול". הנה רואים אנו שהמחוז הוא מקום שמגיעים אליו בספינות, ומסתבר אפוא שהכוונה היא לנמל – מעגן הספינות שבחוף הים, שבו או בסמוך אליו התרכז גם המסחר בכל הטוּב שהובא מעבר לים.

אמנם, המחוז מופיע פעם נוספת בתרגום בפרשתנו, לאחר שני פסוקים בלבד. יששכר מתברך כחמור הרובץ בין המשפתיים, ונאמר עליו: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד". ובארמית: "וחזא חולקא כי טב, וית ארעא ארי מעבדא פירין, ויכביש מחוזי עממיא". גם כאן מדובר בכיבוש מחוזות, אך נראה שהברכה אמורה ביבשה ולאו דווקא בים. המחוזות שכאן הם כנראה ערים גדולות ומרכזיות, השוכנות בלב אזורים מעובדים עושי פרי.

נראה אפוא שכבר מקדמת דנא המחוז נשא שתי משמעויות – הן נמל או עיר נמל, והן עיר מרכזית. מאוחר יותר, כל האזור שסביב עיר המחוז נקרא גם הוא "מחוז" – וכך הגענו למחוזות המוכרים לנו היום.

מעניין לראות שתופעה דומה התרחשה אף בשפות לעז – משמעה הראשוני של המילה port הוא נמָל, אך ישנן ערים שתפקדו כערי נמל – עד שנקראו הן עצמן כשם הנמל. כך אירע למשל לעיר פורטו שבפורטוגל – שפירוש שמה הוא פשוט נמל (ברבות הימים אף העניקה פורטו את שמה למדינה כולה. השם הרומי של העיר פורטו היה portus cale, היינו הנמל של cale, שם מקום ששכן בסמוך, וכך נוצר הצירוף פורטוגל).

בדומה לערים ששמן פורט – נזכיר גם את פורט סעיד המצרית, הקרובה יותר למחוזותינו – לומדי הגמרא מכירים גם את העיר מחוזא המוזכרת לרוב בתלמודה של בבל. על פי קוטשר, גם מחוזא נקראה בשמה זה בשל היותה עיר נמל על גדת נהר החידקל, ורק מאוחר יותר התפרש שמה כעיר מחוז, היינו עיר מסחר מרכזית.

שיחת מוטיבציה רומית

טיטוס

הקישור בין מחוז לנמל לא נעשה רק בידי חוקרים בתקופתנו, ובמשך שנים ארוכות כינו כותבי עברית את הנמל בשם המקראי "מחוז". נדגים זאת במובאה מתוך ספר יוסיפון, שהינו עיבוד לכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו שנכתב לפני למעלה מאלף שנים באיטליה.

במסגרת תיאור ניסיונותיו של טיטוס וחילותיו לפרוץ את חומת ירושלים, שם המחבר בפיו של המצביא הרומי 'שיחת מוטיבציה' שנועדה לדרבן את חייליו להילחם כנגד המגינים היהודים על אף ההתנגדות העיקשת של אבותינו על החומה – ולצורך כך הוא נזקק למשל על אונייה המגיעה למחוז.

כך לשונו של מחבר יוסיפון:

"ויעלו המון רומנים [=רומאים] על החומה אשר פרצו ויעמדו ממעל. והפריצים והיהודים עומדים על החומה החדשה נכחם. והיו קרובים אלו לאלו וילחמו שם מקרוב. ויגבירו היהודים ויגרשו רומנים מעל החומה הפרוצה.

ויהי כראות טיטוס כי הקשה הדבר על המון רומנים, ויקרא את שריו ויאמר אליהם – הלא ידעתם כי כל מלאכה וגם כל מלחמה וכל דבר אחריתו קשה מראשיתו, וגם אם באחרית המלאכה ירפו ידיכם הנה יגעתם לאין ולריק.

ראו מן הספינה אשר תלך בים ותעבור כל הדרך עד בואה אל המחוז, ואם ירפו המלחים ידיהם ויניחוה, הלא תנגח באחת מן הצורים או באחד מן הסלעים ותישבר ותאבד כל אשר בה. מה תוחלת למלחים ההם מרפיון ידים. אבל אם תחזקנה ידיהם למלאכתם ויבואו אל המחוז וישכנו אל מקום חפצם, יהיו במנוח ובמרגוע".

הנה רואים אנו כי אף כ-1,000 שנים לאחר שנתחבר תרגומו של אונקלוס, עדיין הובן המחוז בפי חלק מדוברי העברית כנמל. להוותנו, חייליו של טיטוס אמנם הפנימו את המסר והצליחו לגבור על ההתנגדות בחומת ירושלים, אך לאחר מסע ארוך בין גלים וגלויות – "יעלו שמים ירדו תהומות" – זכה ישראל לשוב למחוז חפצו, והולכות ונגדרות פרצותיה של ירושלים.

yetsion@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

בנות צעדה עלי שור / אברהם וסרמן

 

 התמודדותו של יוסף עם הפיתוי המיני שהועמד בפניו במצרים היא מופת לדורות. אך הכישלון של המערכת, שגרמה לו לשלם במאסר על צדקותו, מעיד על חולשתה של חברה מופקרת

המשך הרשומה

הקוסם / שמואל ריינר

 

א

איור: רעות זוארץ עמרני

 

בכל  מוצאי  עשרה בטבת היינו נפגשים כולנו, אחים ובני דודים, אצל סבא וסבתא, כל המשפחה לדורותיה. כולם חייבים לבוא. סבא מוודא שכולם הגיעו, ועד שהאחרון לא נכנס לא היינו מתיישבים לשולחן. "עשרה בטבת" קראו לסעודה.

בכיתה ב', כששאלה המורה מה קרה בעשרה בטבת, קפצתי ראשון ואמרתי: "יש מסיבה אצל סבתא".

לאורך השנים  נוספו  עוד ועוד נכדים. בהמשך הם  התחתנו ובעקבותיהם באו הנינים. כשסבא וסבתא עברו לדירה גדולה יותר, חשבתי שזה רק כדי שיהיה מקום לכולם ב'עשרה בטבת'.

בשנים הראשונות  הייתה הסעודה צנועה: לחמניות, דג מלוח, בירה שחורה ומיץ פז. סבא וסבתא לבשו את בגדי השבת שלהם ועל השולחן הייתה פרושה מפה לבנה ונרות.

משנה לשנה השתבחה הסעודה. תחילה הדג החליף את ההרינג, שנה אחרי כן נוסף העוף ובסוף בא היין שהשתבח משנה לשנה. סבא רצה להוסיף בכל שנה משהו חדש שלא היה על השולחן בשנה שעברה.

התוכנית הייתה אותה תוכנית. כלומר: לא הייתה תוכנית. סבא מעולם לא דיבר על מה ולמה. כשהיינו מציעים לסבא שנכין תוכנית למסיבה, הוא היה אומר שיש כבר תוכנית – אוכל!

 סבא היה לומד תורה בשיעורים שבבית הכנסת. בשבתות היה מקפיד להגיד או לקרוא דבר תורה קצר על שולחן השבת, אך בסעודת עשרה בטבת הקפיד שלא יהיה דבר תורה. לפני כמה שנים  ניסה בעלה של בת דודתי, שלא ידע את הכללים, להגיד  משהו. סבא מחה בדרכו. הוא הגביר את קולו בשיחה עם דודתי.

כשהגיע הזמן לסיים את הסעודה,  לפני ברכת המזון, סבא היה שר "בצאת ישראל ממצרים" ו"מה אשיב" במנגינה שהיינו שרים בבית הספר.

סבא מעולם לא סיפר על מה ולמה הסעודה ומדוע דווקא בעשרה בטבת, אף על פי  שכולנו ידענו.

סבתא לא אהבה לבשל. אבל לכבוד 'עשרה בטבת' היא הייתה מגייסת את כל כוחותיה.  הסעודה הייתה חשובה בעיניה אפילו יותר מליל הסדר.  שלא כדרכה היא הקפידה על כל פרט:  הצלחות,  הכוסות, המפיות, הכול היה מסודר על השולחן בסדר מופתי. עם השנים  הצטרפו אמא שלי ודודתי לסייע לסבתא במלאכה. סבא וסבתא הזדקנו והמשפחה לא הפסיקה להתרחב, בלשונו של סבא: "בורך השם".

בסוף הגיע הקייטרינג. זוג צעיר ונחמד שניהל את הכול, מהכנת האוכל ועד הניקיון שאחרי. "משלנו", סבתא הייתה נוהגת להגיד עליהם. "משלנו", בטון של השלמה עם הזמן החולף והכוח האוזל.

בשנה ההיא, כשנכנס ה"קייטרינג" – כך קראו להם, כאילו אין להם שמות – באתי לעזור לערוך את השולחנות. לא ידעתי שאני פטור ומיותר. סבא השגיח על הקייטרינג.  הם היו  זריזים ומיומנים. כשסיימו לערוך שאל הקייטרינג את סבתא: "זו חתונת הזהב?". סבתא שלחה אותו בתנועת אצבע לסבא. הקייטרינג לא ויתר ושאל את סבא על מה המסיבה.

סבא הרהר, פניו הרצינו. הוא השתנק ואמר: "זו סעודת הודיה". הייתה לי הרגשה שאני שומע את "השם המפורש", את מה שאסור לי לשמוע. מעולם לא ראיתי רצינות כזאת על פניו של סבא ומעולם לא שמעתי טון כזה כפי שאמר את מה שאמר. נדמה לי שהוא גמגם. תהיתי מה בשאלתו הפשוטה של הקייטרינג גרם לסבא, שתמיד נשמע לי רהוט וברור, להישמע לראשונה עילג.

סבא הרהר ארוכות. היה ניכר עליו שהוא חושב איך להגיד את מה שלא אמר מעולם. "כולם אומרים היום קדיש ועליי לא צריך להגיד קדיש… בורך השם … הבנת בחור?". "אני ממהר למנחה", אמר והלך.

ב

באותה שנה נסעה אמונה, בת דודתי, הצעירה והנמרצת שבנכדים, לפולין. מהלך המסע נקבע לפי סיפורים משפחתיים של חברותיה. אמונה ידעה שגם לה יש סיפור, אך הוא לא סופר מעולם. בצעידה על פסי הרכבת באושוויץ-בירקנאו חשה לראשונה שסבא מלווה אותה. היא תהתה בלבה האם ייתכן  שסבא היה כאן. מחשבה זו ליוותה אותה גם במקומות אחרים בהמשך המסע.

לאמונה קשר מיוחד עם סבא. סבא אף פעם לא סירב לבקשותיה, אולי בגלל נחישותה, אולי מפני שהיא הצעירה מבין הנכדים. במשך המסע חשבה רבות על כך שאיננה יודעת היכן היה סבא במלחמה, מה עבר עליו, איך ניצל. היא תהתה למה סבא אף פעם לא מספר שום דבר על מה שעבר עליו בשואה. שם, בפולין, החליטה שסבא חייב לספר לה את הסיפור שלו. בעיני רוחה היא קבעה את הזמן, את המקום ואת הקהל. ב"עשרה בטבת", לפני שסבא ישיר את "בצאת ישראל ממצרים".

יום לאחר שחזרה מפולין נסעה אמונה לבקר את סבא וסבתא, לספר להם על מה שראתה ומה עבר עליה. זו ההזדמנות לשאול את סבא שאלות, חשבה לעצמה. בדרך תכננה איך לשאול את השאלות בעדינות, שלא לפתוח פצעים שהגלידו. סבא וסבתא קיבלו אותה בשמחה. סבתא התענינה היכן הייתה ואיך היה. סבא התיישב על הכורסה שלו והתחבא מאחורי עיתון. אי-אפשר עכשיו לשאול את סבא על פולין שלו, אמרה לעצמה.

בעשרה בטבת, בדרכה לסעודה, תהתה תהיות רבות. איך ייתכן שאף אחד מבני הדודים מעולם לא סחט מסבא את הסיפור. חשבה האם סבא יספר פעם, או שימשיך לעולם את שתיקתו למרות ההפצרות. האם כולם יצטרפו אליי בבקשה או שאשאר קול יחיד הדורש את הסיפור.

אמונה הרגישה, יותר מתמיד, את כובד השתיקה. היא לא יכלה לאכול וחשה כמו לפני מבחן בגרות חשוב. כשכולם מסביבה אכלו, דיברו וצחקו היא חזרה שוב ושוב על המילים שתגיד. מה היא תאמר אם סבא יגיד כך, ומה תגיד אם סבא יגיד אחרת.

אחרי המנה האחרונה, קמה אמונה בשקט ממקומה בקצה השולחן, ניגשה לסבא ולחשה לו: "אתה יודע שהייתי בארץ שלך! עברתי במקומות שונים, שמעתי סיפורים נוראים ולא ידעתי איפה היית, מה עשית, מה עבר עליך, אנחנו לא יודעים כלום! אתה חייב לספר לנו את הסיפור שלך!". השתרר שקט, אמונה הרגישה שהיא לא לבד, שכולם מפנים את מבטיהם אליה ומצטרפים לבקשתה.

סבא שתק. בחיוך קל, בקול מהוסס, הוא אמר: "אמונהל'ה… תראי למה זכינו סבתא ואני – ארבעה ילדים נפלאים, תשעה עשר נכדים, שמונה נינים וזה רק ההתחלה… את יודעת… בורך השם, בורך השם… נו… זה לא שווה סעודת הודיה?"

אמונה לא ויתרה: "אבל מה היה לפני כן? לפני שעלית לארץ?"

"אולי את צודקת אמונהל'ה", השיב סבא. "אולי  נספר בשנה הבאה… עכשיו צריך לשיר ולברך, כבר מאוחר".

השקט היה מוחלט, היה אפשר כמעט למשש אותו. כולם הסתכלו והקשיבו. השקט והמבטים עשו את שלהם, נראה היה כי סבא מרגיש שיותר כבר אי אפשר לשתוק. שמחתי כי השאלה הזאת העסיקה את המשפחה כולה. מהיום שבו הבנתי משהו על השואה רציתי לדבר עם סבא, אבל פחדתי ממנו וממה שאשמע. כך גם כל שאר הנכדים. כולם רצו בזמן מהזמנים לשאול את סבא על השואה. שמחתי שדווקא אמונה שואלת. סבא היה נבוך. אף פעם לא ראיתי את סבא נבוך. חששתי שאולי זה יותר מדי, אולי אמונה הגזימה, אולי זה בכלל לא כדאי, לא לנו ובוודאי שלא לסבא. אולי צריך פשוט לשמור על הסוד, פשוט להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר. לא תמיד הסיפורים הם סיפורי גבורה. אולי אמונה מקלקלת לנו את הדימוי של סבא?

ג

כולנו חיכינו ל"עשרה בטבת" הבא. בין עשרה בטבת הזה לעשרה בטבת הבא אף אחד לא העז להזכיר לסבא את הבטחתו, נדמה כאילו שתיקתו הועצמה והעמיקה את הפער בינינו. נדמה היה שפניו השתנו מעט, משהו השתנה בחיוכו. במהלך השנה, כשחשבתי עליו, דמיינתי את סבא בכל מיני מצבים קשים במלחמה… ההתחמקות של סבא באותה סעודה העצימה את  השתיקה רבת השנים. ביני לבין עצמי תהיתי האם סבא באמת יספר לנו.

חלפה לה שנה והסעודה המסורתית של "עשרה בטבת" הגיעה שוב.

כולם הגיעו כרגיל, אך הפעם דרוכים לשמוע את הסיפור. אף אחד לא דיבר על כך בקול, אבל הייתה באוויר תחושה שהפעם מדובר במשהו שונה, הפעם יקרה משהו מיוחד. אצל סבא וסבתא, השולחנות היו מסודרים בתבנית של ח',  בשונה משנים עברו.

הסעודה החלה כבכל שנה ולא כבכל שנה. כבכל שנה, סבתא כבדרך אגב הגישה את החידוש: "השנה הכנתי כבד אווז. כמובן לא אני… אבל הם יודעים את העבודה…". שלא כבכל שנה כולם הגיעו בזמן. נדמה לי שדיברו פחות. בטוח שצחקו פחות. לפני המנה האחרונה סבא נעמד. השתרר שקט, היינו דרוכים. "השנה הבאתי הפתעה לילדים הקטנים", הוא אמר, "במיוחד לאמונה'לה שלנו…". סבא ניגש לפינת החדר והרים את השולחן הקטן של הפמוטות. אל מול עינינו התמהות, הוא הניח אותו במרכז ה-ח'. "אתה יכול להיכנס", הוא קרא לכיוון החדר הצדדי.

לפתע, נכנס לסלון מאחד החדרים קוסם. קוסם ממש, עם כובע צילינדר וחליפה ארוכה, כמו שקוסמים הולכים. הוא נעמד לפני השולחן הקטן. בלי  להוציא מילה מהפה, הוא הניח את המזוודה על השולחן והתחיל בקסמיו. תחילה להטוטי אש, אחר כך עבר למטפחות ולבסוף קלפים לטובת  המבוגרים. הקוסם לא הוציא מילה מפיו, כאילו הוא אילם. כל הקטנים התבוננו בסקרנות ובהתלהבות. כשהקוסם סיים את קסמיו, הקטנים הקיפו אותו ושאלו כל מיני שאלות, הוא חייך ולא אמר מילה. הקוסם החזיר הכול למזוודה וצעד כחייל ביום הזיכרון, ללא אמירת שלום, לכיוון היציאה. כשנסגרה הדלת כולנו פרצנו בצחוק בלתי מובן.

ד

האווירה השתנתה. מהר מאוד הצחוק  התחלף  בפליאה שאחזה בכולם. המבוגרים הסתכלו זה על זה בהשתוממות גדולה. גם הפעם מצא לו סבא דרך לחמוק. בסוף הסעודה, לפני השירים, התייצבה אמונה ליד סבא ואמרה: "סבא, עכשיו הסיפור!". סבא כדרכו התחמק. "כבר מאוחר… היום היה קוסם… אם-ירצה-השם בשנה הבאה, אם הקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח…".

האכזבה ניכרה על פני כולם. הבנתי שסבא לא יספר. האמת שרציתי להגיד משהו שסבא לא יוכל לעמוד בפניו, לגעת בנקודה רגישה אצל סבא. "הבטחות צריך לקיים…". כך סבא היה אומר בכל ליל סדר כשהחזרנו לו את האפיקומן הגנוב.  סבא תמיד עמד בהבטחותיו. בעניין הסיפור  הייתה לי יראה ממנו, מעולם לא העזתי לשאול אותו. זה היה נושא שפשוט לא מדברים עליו עם סבא. אבל רציתי לעזור לאמונה.

אמונה נשארה לישון אצל סבא וסבתא. כשהסלון היה מסודר ואחרי שכולם הלכו סבתא הכינה תה ופרסה עוגה. סבא, סבתא ואמונה התיישבו בפינת האוכל, המקום המיוחד של סבתא לשתות תה לפני השינה. 

"סבא, עבדת עלינו, כולם חיכו שפעם אחת תספר מה  היה,  איפה היית, איך ניצלת, שפעם אחת תסביר לנו מה אנחנו חוגגים", התרגזה אמונה, "ואתה הבאת קוסם כאילו אנחנו ילדים קטנים". "אמונה!" התרגז סבא, "את צעירה, את לא מבינה שזה הסיפור?! קשה לי לדבר…". כולם שתקו, סבא,  סבתא וגם אמונה שתקה.

סבתא פינתה את הכלים מהשולחן והלכה למטבח להדיח אותם. אמונה עקבה בעיניה אחרי סבתא. לאן היא הולכת? היא לא מעוניינת לשמוע את הסיפור? אולי היא כבר שמעה אותו אלף פעמים? אולי היא לא רוצה שסבא יספר לנו את הסיפור שלו?

סבא נשם עמוק, "אבל אני בכל זאת אספר לך… ואת תספרי לכולם, אני סומך עליך!". והוא החל לספר: "כשהגיעו הגרמנים, הם לקחו את הצעירים למחנה עבודה. אני הייתי בן 13 וחצי, הייתי חזק וגבוה. במחנה היה מאוד קשה, לא היה מספיק אוכל, היה מאוד קר. שאלתי את עצמי איך אשרוד? החלטתי לנסות להתחבר לשומרים, לעשות להם קסמים, וכך אולי אמצא חן בעיני הרשעים הללו. את יודעת למה דווקא קסמים?", סבא לקח נשימה. "לאבא שלי הי"ד היה חבר גוי, הוא היה גר לידנו, הוא היה עושה קונצים לילדים, כך קראו לזה אצלנו. אני אהבתי אותו מאוד, הוא לימד אותי כמה קסמים. אני זוכר שהוא אמר לאבא שלי 'אם אתה תרצה, הבן שלך יוכל להיות קוסם גדול! יש לו ידיים וראש!'. במחנה חשבתי שאולי כך  אוכל להרוויח משהו, אולי אשיג קצת אוכל, בגד או משהו אחר".

סבא עצר לכמה רגעים והמשיך: "כך אימנתי את עצמי להיות קוסם, לא כמו הקוסם שהיה היום, אבל דומה. עשיתי את מה שידעתי. פיתחתי עוד כמה קסמים די מוצלחים. השומרים אהבו אותי, הם נהנו מהמשחקים האלה. בכל פעם שהייתי עובר לידם הם קראו לי 'יהודי, בוא תעשה קונץ!', מדי פעם הם היו נותנים לי גם קצת אוכל, וכשהצלחתי להפתיע אותם הם לא היו מכים אותי. כך שרדתי".

אמונה ישבה מול סבא מהופנטת. הקול היה נעים וערב לאוזניה. לעומת זאת הסיפורים עוררו בה פחד גדול. היא עצמה את עיניה ודמיינה את סבא רזה, בבגדי אסיר, כמו בתמונות ביד ושם, ועושה להטוטים של אש. "אחרי המלחמה, כשהייתי במחנה עקורים, ניסיתי לחזור על הקונצים האלה לפני החברים שלי שוב אבל לא הצלחתי. רק שם, במחנה העבודה, הצלחתי. את מבינה את זה? אני לא מצליח להבין  את זה!".

סבא שתק שתיקה ארוכה, מהמטבח נשמע הרעש של שטיפת הכלים, סבתא זמזמה לעצמה משהו קלאסי. "אגיד לך את האמת…", המשיך סבא, "אני אוהב קוסמים כי הם תמיד מפתיעים. אצל קוסמים אין היגיון. כשרואים קסם נראה כאילו אין היגיון בשום מקום בעולם. כשאין היגיון אני מצליח להבין את העולם. אם יש היגיון אני לא מבין כלום.

"קוסמים לא מדברים, הם לא צריכים לענות על שאלות. אולי אפילו אסור להם לענות על שאלות… לכן אני אוהב אותם".

"אז לכן הבאת היום את הקוסם המוזר ההוא?", שאלה אמונה.

"כן, הבאתי את הקוסם כדי שאתעורר. שבזכותו אולי אזכר, אולי בזכותו אצליח להגיד משהו, אבל לא היה לי כוח להגיד כלום. כל השנים לא ראיתי קוסמים, וכשראיתי ברחתי מהם כמו מאש. כשביקשת ממני שאספר את הסיפור שלי חשבתי שאולי אם אראה קוסם אוכל לספר לכם. ראיתי, נזכרתי ובכיתי.

"כל שנה אני שואל את עצמי בזכות מה ניצלתי? למה האחים שלי והחברים שלי לא ניצלו? האם אני שווה יותר מהם? אני יודע שלא. פשוט הייתי קוסם! זה קונץ, זה לא אמת. הבנת אותי?".

אמונה שתקה, הבלבול אחז בה. הסיפור הפשוט והמסובך הזה הפתיע אותה מאוד. "אני יודע", המשיך סבא, "שיש לך הרבה שאלות, אבל אל תשאלי אותי. אני רוצה להגיד רק דבר קטן שאני לא יודע להסביר אותו אבל ככה זה אצלי". העיניים של סבא ברקו, הוא נשם נשימה עמוקה ואמר: "אז אני אגיד לך: גם הקב"ה קוסם. אני קוסם, הקב"ה קוסם, והעיקר שחיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

החיים כאמנות / שלום רוזנברג (לפרשת ויחי)

 

מה בין אבלות על אדם לאבלות על ספר תורה? בעקבות הרב י"ד סולובייצ'יק

המשך הרשומה

חלום ושבר: שעבוד מידי אדם / אביעזר ויס

 

לא גזרה קדומה הובילה לשעבוד ישראל במצרים כי אם רצף של טעויות טרגיות שהשליטו תרבות של אלימות ורמייה במשפחת האבות. מסה חמישית ואחרונה על דמויותיהם של אבות האומה

המשך הרשומה

קידוש השם בצריפי הנערים / אסתר פרבשטיין

 

 סיפורו של הרב צבי הירש מייזליש על השופר שבו תקע במחנה-נערים המוני באושוויץ  נשמע כאגדה, אך קיבל בעקבות המחקר אישוש בעדויות רבות ומרתקות. פרק עלום מתולדות השואה

המשך הרשומה

גווילים נשרפים, אותיות פורחות / נילי בן ארי

 

 שרידי מגילת אסתר שנשרפה בליל הבדולח, פרס שקיבלו ילדות מהכנסייה בעודן מתחבאות במנזר, פמוטים ומכתבים – אלה הם רק מקצת הפריטים שנאספו לשימור במבצע 'לאסוף את השברים' של יד ושם. זיכרון לעולם אבוד

המשך הרשומה

יום השואה הראשון / שמואל כ"ץ

 

עיון היסטורי מגלה כי הרבנות הראשית הקדימה את הכנסת בניסיונה לקבוע יום זיכרון לשואה, אלא שכשלה ולא הצליחה להטמיעו בציבור הרחב. לתולדותיו של עשרה בטבת כיום השואה

המשך הרשומה

אחת דיבר א-לוהים / אהוד נהיר

 

איננו יכולים לתת הסבר שיצדיק, חלילה, את מוראות השואה – אבל אנו יכולים ומחויבים להפיק את לקחיה. הנכונות לשמוע את קול ה' מתוך המציאות מתבררת כמפתח אמוני וקיומי ראשון במעלה

המשך הרשומה