קטגוריה: גיליון ויגש תשע"ב – 751

בטיפול / יעל (פרוינד) אברהם

הרומן הפסיכולוגי המפוטפט, המכונס בתוך עצמו ומעמיד במרכזו משפחה מתפוררת, הפך לאחרונה למגמה מובילה בסיפורת הישראלית. התב(ו)ססותה של ספרות נבירה עברית המשך הרשומה

מודעות פרסומת

הכלבה דורותי ואימת הטרור / חבצלת פרבר

 

יום דרמטי במיוחד עובר על זוג קשישים המבקשים למכור דירה ולהביא את כלבתם הפצועה לטיפול, כשברקע חרושת שמועות על טרוריסט המסתובב חופשי. ההנאה שבנורמליות

המשך הרשומה

הא-ל הטוב אינו כול-יכול? / איתמר מרילוס

 

שאלת הרוע בעולם וההתמודדות עם תוצאותיו העסיקה את האנושות מאז ומעולם. בעקבות מות בנו מבקש הרולד קושנר, דמות רבנית בולטת בארה"ב, להציע מענה משלו

המשך הרשומה

קינת הגלגול והגלות / אבידֹב ליפסקר

 

ספרו של גרוסמן, על האיש ההולך ל"שם" לחפש את בנו המת, הוא ספרות-אבל – מילים שדיבור לא יכול להכיל – של מי שאבלו התיך אותו לצורת ישות אחרת הנדונה לגלות תמידית

המשך הרשומה

תוכנית עשרה צעדים לגאולה / צור ארליך

 

עשרת הדברים מהר סיני הם עקרונות יסוד מוסריים לכינונה של ציביליזציה. מתוך ניתוח מושגי מעמיק המשלב סיפורים אישיים, מוצגת השקפת העולם המקראית כבשורה רעננה

המשך הרשומה

השאלות שלא נשאלו / עינת רמון

 

 הרהורים על צבא, פמיניזם, דת ופלורליזם, בעקבות סערת 'שירת הנשים'

המשך הרשומה

בתגובה ל'גוזלים ליד "הצפרדע"' מאת איתמר חייקין, גליון פרשת וישלח

 

המוסר הטבעי מחייב גם שמירה על כבוד השואל / אוריאל בנר

אינני מבין כיצד קריאתו של הרב איתמר חייקין שלא לאפשר ליראת השמים שתדחק את המוסר הטבעי – שעמה קשה שלא להסכים – מתיישבת עם שלל ההאשמות (גאווה, זלזול בהורים ועוד) שהטיח בכתיבה צינית באותו בחור ישיבה שפתח מסיבה עניינית או לשונית את שאלתו על אודות שילוח הקן במילים "קודם כול, אני בחור ישיבה". לטעמי, באותה מידה שבה ה"טבעיות הפשוטה" דואגת לגורלם של הגוזלים שלקח אותו בחור עלום שם, היא מחייבת שמירה על כבודו ואוסרת לפקפק בכוונותיו הטובות של "זן" שלם של בחורי ישיבה אותו הרב חייקין מאשים.

הערה נוספת על דבריו של הרב חייקין- -נדמה שטענת הדתיות הסותרת את הטבעיות היא טענה ממוחזרת המופיעה על דפי מוסף זה ובבמות אחרות השכם והערב. לכן לא ברור מה טעם יש בחזרה שכזו, במיוחד כאשר היא נאמרת על גבו של "נאשם" מדומה.

דבריו של הרב חייקין מצטרפים לרושם הכללי שנוצר לאחרונה, ולפיו חלק מהדוגלים בנתינת המקום לדרך ארץ ולמוסר הטבעי מבקשים ליישם זאת עד שהדבר מגיע לפתחם, כלומר למאמריהם. אזכיר שתי דוגמאות: רב אחד, המשמש ברבנות כיובל שנים ושקומם את אותו פלג הנותן מקום למוסר הטבעי, זכה להשמטת תוארו במאמר אחד ולהגדרה שתורתו היא תורה של שנאה במאמר אחר. רב אחר וישיבתו כונו על ידי מאן דהוא הדואג לדרך ארץ – כת.

דעה לא מבוטלת

ולגופו של עניין: סוגיית שילוח הקן עומדת במחלוקת בין גדולי האחרונים, ודברי הזוהר אינם אלא סייעתא לדבריהם. ואף אם ניתן משקל מרכזי לדברי הזוהר, דומני ששאלת הכוח של הנסתר להשפיע על ההלכה רחבה מדי בשביל לפוטרה באמירה חותכת.

האם אפוא זו דרכה של תורת המוסר הטבעי להכריע בהינף יד בין שני פוסקים על פי עיקרון שהיה ודאי ידוע גם לשני והוא כלל לא התעלם ממנו? מה עוד שה'פתחי תשובה', ה"מאסף לכל המחנות", הביא בשאלה זו רק את דברי החוות יאיר ואף הוסיף מובאה בכיוונו מספר משנת חכמים ואילו את דעת החת"ס כלל לא הזכיר (דבר המצריך בירור מצד עצמו)!

עוד נציין בהקשר זה שגם ה"בן איש חי" (שו"ת תורה לשמה סימן רעז) הנוקט בפשטות שלא כחוות יאיר אינו רואה בכך שום בעיה מוסרית אלא רק מעשה מיותר: "מצוה זו לא אמרה רחמנא אלא היכא שתבא לידינו בדרך מקרה דכתיב כי יקרא ולא רצה שאנחנו נחזר ונחפש אחריה כדי למצוא אותה… ולפי זה אותם המתחסדים לחזר בהרים וגבעות כדי למצוא שלוח הקן הם עושים הפך דברי הברייתא הנזכרת כי אין צריכים לקיים מצוה זו אלא אם כן היא תבא לידם מאליה".

נמצא שמבט פשוט מורה שאין דעתו של החוות יאיר דעה תמוהה או חסרת משקל כלל, וממילא דעה שקולה ומתונה צריכה הייתה להשיב לבחור כך:

"יפה שאלת, וכיוונת בעשייתך לדעה רווחת בהלכה, כך שאינך צריך להיות מוטרד ממה שעשית. אינך צריך להעמיס על שכמך שאלות משאלות שונות כאשר אתה נוהג כהלכה הפסוקה, וגם אם מדובר בספק הרי כבר אמר החוות יאיר: 'ראוי לחוש ולהחמיר בכל דבר כמו שכתב החסיד רבנו יונה'. ואם יאמר לך מישהו ש'אתה אוסף מצוות' ויראה בכך גנאי, אל תיבהל, הכול עניין של מנגינה. ניכר שאתה רוצה לעשות טוב בעולם ולעשות רצון בוראך, ועל כך ראוי אתה לשבח.

"ודע לך, כי התעוררותו של הצד האחר בשיקול דעתך מעידה על מוסריותך. ולא זו בלבד, אילו אותו צד היה מחשבתך הראשונה הייתי חושד שהוא בא מתוך 'טרנד' המבקש לחפש איפה יש התנגשות בין ההלכה למוסר והייתי חושד בכנותו. אך כעת, כשהוא צץ ככינור שני, אני מזדהה איתו הרבה יותר ואשמח לדון בו. גם חיפושיך אחר מקורות וחתירתך לבירור ממצה של העניין מרשימים ומעידים על בריאותך הנפשית והרוחנית, חזק ואמץ".

ואסיים את דבריי בנקודה למחשבה: האם יכול להיות שיש הבדל בין בעלי חיים לאדם בשאלת ההחמרה כדי לעורר רחמי השכינה על ישראל, כך שכל עוד מדובר באדם סובל לא נחמיר ואילו כשמדובר בבעל חי מבטנו המוסרי יהיה שונה? דומני ששאלה זו צריכה להישאל על ידי כל מי שמוסריותו רחבה אך גם ערה לחילוקי הדרגות בעולם בין דומם, צומח, חי ואדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

בתגובה ל'הפרדה מגדרית בארם נהריים' מאת גדי גבריהו, גיליון פרשת וישלח

 

לא לומדים צניעות מן התנ"ך / גלעד פרי

שלחן ערוך, אבן העזר, אמסטרדם, התקס"ג

כמה טוב שלא הונהגה הפרדה בארם נהריים, כותב גדי גבריהו, שאלולא כן לא היה פוגש יעקב אבינו את רחל, עבד אברהם לא היה מכיר ליצחק את רבקה, וכך עמנו לא היה קיים. גבריהו מתרפק למעשה על הנהגות הצניעות בתקופת האבות ויוצא בקריאה לבני דורו: החומרות, ההנהגות וההפרדות העוסקות בצניעות מיותרות ומופרכות הן. תלמדו מהלכות הצניעות של אבותינו הקדושים. ואני אומר: אל תגזור גזירה שווה מצניעותם של אבותינו. הרי באותה מידה היית יכול לומר: איזה מזל שלא קמו גדולי הדור באותה תקופה ואמרו – אסור לאדם לשאת יותר מאישה אחת, שכן איסור מופרך זה היה מונע מיעקב אבינו לשאת ארבע נשים, וכן מאברהם אבינו ומדוד המלך, וכך עמנו כנראה לא היה מתקיים.

ועוד, הרי באותה מידה ניתן היה לומר: כמה טוב שיהודה הלך לזונה, תמר, שהיא בעצם כלתו, ובעצם זהו תחילת סיפורו של העם היהודי. אח, איזו קדושה. ובואו נחשוב על ראובן ויוסף, למשל – גם אחים וגם בני דודים. מצב אידיאלי. ואם החישובים שמורים על כך שרבקה התחתנה בגיל שלוש נכונים הם, מזל שהמועצה לשלום הילד לא הייתה קיימת. אחרת יצחק היה יושב בכלא כלשהו ועם ישראל לא היה נוצר. מזל גם שהיה מותר לנשק ולחבק אז, כמו שיעקב נישק את רחל, כי אם היה עושה זאת היום, הוא היה עלול לשבת במעשיהו, באגף התורני.

שלא אובן לא נכון: אינני מתומכי ההפרדה דווקא. לא אחרים נשים שמזייפות שירי ארץ ישראל באוטובוס טיולים ושמי לא יימצא בפשקווילים הזועקים פריצעס פריצעס. אני רק אומר שבל נערוך השוואות מופרכות לתקופת התנ"ך. אנחנו לא שם והם לא פה. זה לא עובד. לא אמין. הדור שלנו, עם כל הכבוד, אינו דומה ולו במעט לדור של האבות. בדור שלנו, כל ילד, מכל מקום, במגע אצבע, יכול להגיע לדברים הכי נוראים בעולם – הכי סוטים, הכי טמאים, הכי שפלים. בדור שלנו, אם תרצה או לא, תיאלץ לעבור במרחב הציבורי על פני תמונה של אישה בבגדי חווה, שמוכרת על ידי גופה מוצר כלשהו. בדור שלנו, כבר כל ילד יודע ומכיר מה שבדורות הקודמים לא שמעו על קיומו.

זמננו היום שונה. רבים יודעים להגיד זאת כשמדובר בהלכות צניעות אחרות- נגיעה, כיסוי ראש, מכנסיים. אמירות כגון ״אלה הלכות שהיו רלוונטיות פעם״ אני שומע די הרבה. באותה מידה, גם המעמד ההוא בבאר לא רלוונטי. לא בצחוק, לא ברצינות ולא בכלל. ובוודאי שאי אפשר להסיק ממנו שום דבר שקשור בצניעות. 

אתה מבקש ללמוד על צניעות? בשביל זה יש לנו התורה שבעל פה, שמשתלשלת מאז ועד לרבותינו. הבה לא נתרגש משני הצדדים. לא נתרגש מצד החומרות הפושטות והולכות בכל מיני מקומות, ולא נתרגש מההשוואות להלכות הצניעות שנהגו בדורות הקודמים. אלו ואלו לא רלוונטיות. הדור שלנו הוא הדור שלנו, נקודה. אין דומה לו באתגריו, במאפייניו, בדמויותיו ואפילו באופנתו. לעומת זאת, לאורך כל הדורות השולחן ערוך הוא אותו שולחן, והמשנה ברורה היא אותה משנה. תפתח ותקרא מה כתוב שם באמת על הפרדה, התרחקות וקול אישה.

אני מניח שגם רבי יוסף קארו לא למד את ההלכות שכתב מהאבות הקדושים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

תגובה למאמרו של עקיבא צימרמן, "קבעו שיר ורננים?", גיליון פרשת מקץ – חנוכה

 

 הנס של הלב האמיץ / אורי הייטנר

במסע הצלב שעורך עקיבא צימרמן נגד שירי חנוכה, הוא מתנפל בשצף קצף על שירו של אהרון זאב "אנו נושאים לפידים", ועל "מי ימלל גבורות ישראל" של יהושע רבינא. לדידו של צימרמן, מטרת שירו של זאב היא להתכחש לסיפור נס חנוכה ולכפור בו. כל כך חשוב לזאב להוכיח שלא היה נס, עד שהוא כתב על כך שיר ש"הושמע באירועי חנוכה של קיבוצי השמאל".

צימרמן טועה ומטעה. כדי להבין את שירו של אהרון זאב, יש להבין את התקופה ואת המסר שהוא רצה להעביר. השיר נכתב בשנות השלושים, בידי המשורר והסופר אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל. המשורר כתב שיר ציוני, המעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עלייה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית.

טענתו של זאב, שאינה רק טענת הציונות החילונית אלא גם הציונות הדתית, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי. כל ניסיון לפרש את השיר שלא בהקשר של הפולמוס הזה, והגדרתו כ"שיר כפירה", מחטיאים את העיקר. ניתן לומר, בפרפרזה על הגדרתו את השיר, שמאמרו של צימרמן הוא מאמר כפירה בציונות.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים":

הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון.

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. בלילות האפלים של שנות השלושים, כששמי אירופה קדרו עם עליית הנאצים לשלטון והשואה המתקרבת והארץ בערה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התריס אהרון זאב כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעלייה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה.

על פי המדרש, הא-ל גנז את אור בראשית שברא ביום הראשון, שלושה ימים טרם בריאת המאורות הגדולים – האור שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו – בשל חטאי דור המבול ודור הפלגה. האל גְנזוֹ לצדיקים לעתיד לבוא, כלומר בבוא הגאולה. איך תבוא הגאולה? הגאולה לא תבוא בהמתנה לנס, קובע המשורר, אלא אנחנו החלוצים, במעשנו הציוני, מביאים במו ידינו את הגאולה. "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו". האור הגנוז לא יתגלה מעצמו. הוא גנוז במעיינות, שרק אם אנו נגול מעליהם את האבן, כפי שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר, נגלה אותו, כלומר נביא את הגאולה.

הגאולה תבוא בזכות המאמץ והקרבן של החלוצים – "בסלע חצבנו עד דם". העבודה מתישה, שוחקת, מעייפת ומשעממת, בחום הלוהט של הקיץ ובקור המקפיא של החורף, בתנאים של דלות ורעב. מה שנותן לחלוצים את הכוח לעמוד בסבל הוא האמונה היוקדת שלהם בכך שהם עושים מעשה גדול, גואלים את עם ישראל. "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!". עבודתנו הקשה, כותב המשורר, החציבה בסלע, תביא אותנו למעיינות האורות הגנוזים, שבהם ישוב ויתגלה לנו אור בראשית.

"ויהי אור!", גאולת עם ישראל לאחר 2,000 שנות גלות, כמוה כבריאת העולם מחדש. את המעשה הזה עלינו, בני האדם, היהודים, לעשות באופן עצמאי. יאמין כל אחד בדרכו במקומה ותפקידה של ההשגחה העליונה בתהליך; אין האמונה הזאת פוטרת אותנו מן המעשה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

על שאנו מודים לך / יעקב עציון (לפרשת ויגש)

 

"ויגש אליו יהודה" (בראשית מד יח)

המשך הרשומה

העבודה היא חיינו? / יעל ניצן (רובינשטיין)

 

שברו של הקיבוץ, שמקבל ביטוי קולנועי עדכני ב'עמק תפארת', נובע כמעט בהכרח מהשתתת הכול על ערך העבודה. הערה על סופו של הניסוי שהתחבב כל כך על הקולנוע

המשך הרשומה

אימפריאליזם של זוחלים / יעל (פרוינד) אברהם

   

העיתונאי והסופר הפורה מאוד ייצג משהו מרוחה של צ'כוסלובקיה שבין המלחמות. פיכחון מר, הומניזם עמוק וחשדנות כלפי אידיאולוגיות. גם הסובייטים לא הצליחו להשתיק את צ'אפק

המשך הרשומה

קורא על הדרך / יונתן ברג

 

שלושה פסטיבלי שירה

רומן באימבאיב

איזה שהוא פרדוקס מונח בפתח אולמות השירה שעה שהזרקורים צובטים את המקריאים. אותו מעשה אישי, אינטימי, בין ארבע קירות, הופך באחת להתרחשות מוחצנת. לחיצות היד, המפגש האנושי על קנאותיו, סבך ההיכרות וההימנעות, חשבונות הכבוד והלב. ובאמת, בכל אחד משלושת הפסטיבלים שבהם הייתי – "פסטיבל תל אביב לשירה" בניהולו האמנותי של יהודה ויזן, פסטיבל "שער" של "הליקון" ו"ימי אהבה לשירה" משל חבורת "משיב הרוח" – בווליום משתנה, נפגשו המעשה האישי עם כוחות החוץ: המיקום הגיאוגרפי, מתאר החתך הסוציולוגי, ויותר מכול – אווירת השיר, כוונותיו ומקומו בשעה זו, כאן.

בפסטיבל תל אביב לשירה, אשר נערך בבית הקפה 'הנסיך הקטן', שלט יותר מכול האני. זה העומד מול החברה, התר ומבקש את ייחודו ואת בדלנותו. הדבר ניכר הן בתוכני השיר, ואף יותר בשימוש בשבירות תחביריות; ניסיונות להפוך את השפה לפניו של היחיד. בכדי להינצל מן העמימות, חוסר המובנות והפניית הגב יש צורך בעומק אידיאולוגי הנח תחת הסיבוך הלשוני, וכזה הופיע לעתים בודדות, כמו בשירתו של יעקב ביטון, המשורר הפילוסופי הצעיר. כוחו של ביטון הינו הזעם, ככלי המזיז את השפה בקדחתנות, בחוסר נחת ובחיפוש. משורר נוסף שהופיע והיה בעל נוכחות הנו רומן באימבאיב ז"ל, שנפטר לאחר הפסטיבל. תהא רשימה זו לזכרו.

בשירתו מצוי הגרעין שביקשו לשכפל רוב הדוברים: התרסה שמובילה למשחק בשפה, חזרה על מטבעות לשון עד להרס שלהם, ניפוץ קודים חברתיים משותפים. סביב באימבאיב נאספו כמה משוררים צעירים, כולם במעיל רוח כהה ומבט רושף, כעדת מוכיחים בשער, ביניהם משורר דוגמת מרחב ישורון, אשר כישרונו בשפה לא מוטל בספק, אך כדאי לנהל את כלכלת הכעס באופן מרוסן יותר. היד המאוגרפת-המתריסה זקוקה גם למתנת ההומור, אחרת היא הופכת לתנועה אחת, אפורה כולה, המקשה על הקורא להיענות.

*

בפסטיבל "הליקון", בעריכה אמנותית של יקיר בן-משה ועדי עסיס,  נכחו, בניגוד לשאר הפסטיבלים, משוררים מן העולם, בניהם ג'ואן מרגריט הקטלוני וטיטוס פטריקיוס היווני. עניין זה איננו גאוגרפי בלבד, או פיננסי, כי אם הכרזה מהותית.

בתוך כך פעלו בפסטיבל צמד ערוצים שהפגינו מהות זו. האחד הנו מבט אוניברסלי, המביט על מושגים כמו דור, מאה, ללא הפניית פנים והשפלת עין. מבט שהוא גם תחושת זקנה, לא משום הגיל אלא בשל תחושת הניסיון. לשם כך לדוגמה שבו להופיע בפסטיבל סמלים ורעיונות מן המיתולוגיות השונות, אירועים היסטוריים או אישים מרכזיים. אלו נושאים בתוכם את הלקח האנושי, ויותר מכך, את תמצית מקורות היצירה. כישלון האדנות מצוי כאן, ההטפה, אך השימוש החכם של רוב המשוררים, מכאן ומשם, בחייהם האישיים, על הנפש והמטבח שבהם, כחיבור בין הסמלים ליומי-יומי, מנע זאת.

הערוץ השני, הקשור ואינו קשור לראשון, היה בכך שבפסטיבל ניתן מקום לשירה הערבית. כפי שהמשורר המצוין נעים עריידי אמר לי לאחר אחד האירועים, תחילת הבהלה מן האחר מצויה בהעדר הקריאה שלו. העיר חיפה, אשר אירחה את הפסטיבל בפעם הראשונה, הייתה לה נוף מהדהד, כאשר שגרת היום ברחוב אינה מכירה בשונה אלא בדומה. בקול אחד דיברו הקוראים בבית הגפן בחיפה: הסיכוי לפיוס מצוי בתרבות, בהאזנה לחיי האחר, ובעיקר לסמלים, לסיפורים ולהמנוני הנוף המעצבים את תודעתו.

פסטיבל זה גם הפגין את שילוב האמנויות, כאשר ריקוד, צילום ומוזיקה הקיפו את המלל. היתרון בהפוגה ובהרחבת היריעה ברור, אך לעתים הדבר מונע את התגברות הקול השירי, שנמתח ממקריא למקריא, ומגיע לעתים לשיא, כמו בהקראה של ז'ואן מרגריט וישראל אלירז. שעה שקולם נסדק, על גבול הבכי, ועיצב את קו הגבול הדק בין עוצמת המשורר המבוגר לשבר הנפש בעדותה.

*

בפסטיבל האחרון שבו ביקרתי, "ימי אהבה לשירה", בעריכתם של יורם ניסנוביץ וצורית יעיר, באירוע אחד, לזכר דרך חייו של חנן פורת ז"ל, גדש את האולם קהל רב יותר מכל שאר הפסטיבלים. מדוע? נדמה כי בסביבת "משיב הרוח" עוד נותר האלמנט הציבורי המאחד, אותה "מדורת השבט" שסביבה נאספים הבריות לשמוע. אווירה שונה בתכלית שרתה על אירועים אלו, גורלית יותר, דחופה. הייתי מגזים ואומר כי הקול היה קול הרבים דרך היחיד בניגוד לקול היחיד מול הרבים בפסטיבלים האחרים.

בתוך כך עלתה מן הדברים הבעיה המצויה בכיוון כזה, נקודת החיבור בין המעשה והיום-יום הפוליטי, החברתי, לבין מעשה היצירה והרוח. טשטוש גבולות אלו היה בבסיס מפעלו של חנן פורת. מתח זה מודגם למשל, גם, בחוברת "מזמור" החדשה, שנחגגה גם היא בפסטיבל, ומצויה למשל בשירה של שלומית נעים-נאור או יעל גול המוכשרות.

בערב בפסטיבל עלה אל הבמה הרב מנחם פרומן, ובקהל עבר רטט תפילה לבריאותו. דבריו החכמים סימנו גם הם את הצורך בכפילות, בגם וגם של המציאות, העשייה והיומן הציבורי העמוס, ומאידך הנבל בחצות הליל, המנגן את התהילים. הפסטיבל, השנה, העמיד את דמותו של משורר התהילים, דוד המלך, במרכז. לא בכדי, הרי הוא אולי המודל המובהק ביותר של כפילות זו. כפילות שיש בצידה גם הכרה ב"לכלוך" המסוים המגיע עם המצביא והמדינאי, שאולי אף מגביר את קריאת הנפש בשעת חצות. גם מקומה של ירושלים מצוי במתח זה, עיר הקרועה בין מבני הממשלה לסמטאות המובילות לכותל. בין ויכוח שכנים לעלייה לרגל. תכונה זו של ציבור הפכה את האירועים לקרובים יותר. תחושת השותפות הפכה את הקשב לחודר יותר.

אם כן, אירועי שירה שונים, בנוף אורבני אחר בתכלית, ומתוך טקסטים בעלי רקע תרבותי אחר, אך כוחה של השירה מצוי במשבר. הקהל הנאמן מועט, תוכני השפה במקומם המורכב, המאתגר, הופכים רחוקים מן הציבור, העסוק יותר ויותר בצמצום הקשב לכותרות, לסיסמאות ולצעקות מכול סוג. אם ישנה מסקנה מן הביקור בפסטיבלי השירה ומן ההאזנה למשוררים, הרי היא שעדות השירה עודה המהימנה והנוקבת ביותר על דרך היחיד והרבים, השרויים כעת תחת רקיע אפור של פחד מן האחר.

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מדתיות מצווה לדת של זהות / עמיחי פישר

 

האינדיבידואליזם כתפיסת עולם והפתיחות הגוברת לעולם האקדמיה מביאים דתיים רבים להתנער מן המחויבות לעולם ההלכה ולחפש במקומה את ההזדהות האישית. קווים ראשונים לתופעה שעדיין לא זכתה לשם והגדרה

המשך הרשומה

תג המחיר של הקיפאון הרוחני / יאיר היזמי

 

 פעולות תג מחיר אינן תוצר של עשבים שוטים אלא ביטוי כן לאידיאולוגיה מבית מרכז הרב שעל ברכיה חונך נוער ההתיישבות. תורת הגאולה מחכה לעדכון 

המשך הרשומה

יוסף מוותר על החלום / אורה קראוס

 

התגשמותם של החלומות הוא גם רגע התנפצותם: אחיו לא משתחווים ליוסף, אלא לשליט מצרים. זהו הרגע בו יוסף מבין ששגה כשחלם 'להם'

המשך הרשומה

להביא את בנימין / בניה אמיד

 

 אין צורך לטוות עבור יוסף מהלכים מורכבים של השבת אחיו בתשובה. עיון פשוט במקרא וברמזיו מלמד מה הביא את יוסף להתנכר לאחיו, ומדוע בחר להתוודע אליהם לאחר נאומו של יהודה

המשך הרשומה

מתח במקום הידברות / אריה אולמן

 

כאשר ההקשבה לדעה האחרת מעניקה לה בהכרח לגיטימיות, כמקובל בשיח הפוסט מודרני, נעלם השיח הפתוח ומתחיל מאבק. רשמים מערב שנערך באוניברסיטה העברית על  הספר 'תורת המלך'

המשך הרשומה

עידן המפנה גבו לשירה / יעקב בר-און

 

בתקופה שבה כותבי השירה לעתים רבים מקוראיה, נעלמים קני המידה ושוב אין החברה יודעת להעריך שירה של איכות ולהעניק למשורריה מעמד של מובילי דרך. אורציון ברתנא מקונן על העברית, שמח בתרגום היידיש ומשתדל לזרום במציאות מאתגרת

המשך הרשומה

אדיפוס, קין ויהודה / שלום רוזנברג (לפרשת ויגש)

 

מבט-על על בראשית מלמד משהו על אופן ההתנהלות ביחסים בין חברות-אחיות. נדרשת חלופה לא רק למודל קין והבל, אלא גם למודל לוט ואברהם

המשך הרשומה