קטגוריה: גיליון וארא תשע"ב – 754

סידור טורבו / יואב שורק

 

 הסידור החדש של 'קורן' מציע חבילה שקשה להתחרות בה. לעומתו, 'אליך תפילתי' מאיר פנים למתפלל שזו אינה שפת אמו. דור שלישי, גרסת הסידור

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

כמה רוע אפשר / ראובן שבת

 

 כתב יד עלום, המתאר את מסעם על פני ההיסטוריה של ארבעה גברים מסתוריים, משנה את חייו של איש הארכיון. אלגוריה על התמודדות עם האימה

המשך הרשומה

מתח לא מכוון / חבצלת פרבר

 

ילד מחפש אחר גופת דודו שנרצח בילדותו ויוזם קשר מכתבים עם הרוצח. הספר שההנעה לכתיבתו הייתה תיאור חיי משפחה בצל הפשע הפך למותחן מרתק

המשך הרשומה

השלב השלישי / חגי לונדין

 

רעיונותיו המופשטים של הרב קוק מיתרגמים לאחרונה לשפה עכשווית, הן בפעולה חינוכית והן בהנגשת כתביו לציבור הלומדים. ספר חדש מבאר את פרקי ההגות שב'אורות הקודש'

המשך הרשומה

בתגובה ל'תג המחיר של הקיפאון הרוחני' מאת יאיר היזמי, גיליון פרשת ויגש

לא רוצים בגאולה / ברוך בן יוסף

יאיר היזמי טוען במאמרו כי פעולות "תג מחיר" אינן תוצר של "עשבים שוטים" אלא ביטוי לאידיאולוגיה מבית ישיבת מרכז הרב, שעל ברכיה חונך הנוער ושביצעה רגרסיה במשנתה התורנית. כך, במקום בשורה רוחנית, טוען כותב המאמר, היא שבה ואימצה את רוח החרדיות וערכיה ובמקום להיפתח באמת למושג המלכות ולהשלכות המעשיות והמנטליות הנגזרות ממנו, היא סירסה אותו והפכה אותו לכרך החמישי בשולחן ערוך שלה. אחר כך, כאחרון הצבועים, דואג כותב המאמר להשמיץ את מייסדי המלכות בישראל, דוד, שלמה ושאול, על מנת להוכיח כמה מבולבלים וחסרי מחשבה הם אותם נערי גבעות המבצעים את פעולות תג מחיר. לא זו אף זו, בעל המאמר טוען כי הנוער הזה צריך בכלל לשבח את השלטון הליברלי המאפשר לו להתקיים על אף פעולותיו הנוראיות.

כותב המאמר לוקה בבעיה שקיימת אצל הרבה מאוד יהודים מלומדים. אין הם באמת ובתמים מאמינים או חפצים בגאולת ישראל והעולם על פי מקורות הנביאים וחז"ל, משום שהתוצאה של אותה גאולה לא תמצא חן בעיניהם. אין הם רוצים מלך שיכפה עליהם דרך התנהגות, אין הם רוצים מקדש שיכפה עליהם אורח חיים מסובך ואין הם רוצים לראות מציאות שתכפה עליהם חיים ללא העולם המערבי על תרבותו המעוותת והמושחתת. לפחות לבעל המאמר היה האומץ להודות בכך, גם אם עשה זאת על חשבון נוער הגבעות ואידיאולוגיית ישיבת מרכז הרב. 

אין ספק שכל העיכובים להשלמת הגאולה נובעים מכך שאנשים פשוט אינם חפצים בה. אמר לי פעם רב חכם בירושלים ברחבה סמוך להר הבית – הסתכל סביבך ותעריך כמה מהאנשים הרבים שאתה רואה מוכנים באמת ובתמים לקבל עכשיו את מלך המשיח על כל המשתמע מכך? באמת היה קשה לי להעריך. רוב האנשים עסוקים מדי בדברים מינוריים ואינם פנויים להתעסק בקבלת אדם שיכתיב להם מה לעשות בחיים!

אם יש קבוצה אחת נורמלית במדינה, היא דווקא הקבוצה הזו של הצעירים שאינם מוכנים להמיר את האמונה שלהם בגאולת ישראל בחזון של שמעון פרס למזרח תיכון חדש. צר לי שבעל המאמר מוכן ללכת שולל אחר השקר של העולם המערבי הליברלי. אילו היה מעמיק במקורות שלנו היה מבין כי גם אם המלכים שעמדו לנו עשו טעויות וחטאו, לא ניתן כלל להשוות אותם למה שיש לנו היום. בתקופה של המלכים היה בית מקדש, הייתה נבואה, הייתה סנהדרין, כבשו את כל חבלי ארץ ישראל, חיו על האדמה, היו רועי צאן, קידשו שם שמים. עם כל הכבוד, אינני רואה אף אחד מהדברים האלו היום, אלא רק נסיגה והתקפלות בכל תחומי החיים הלאומיים.

בסופו של דבר ההיסטוריה תשפוט מי צדק – נוער הגבעות, ישיבת מרכז הרב ותג מחיר, או כותב המאמר, הרב פרומן ושמעון פרס. לי פשוט שכמו שההיסטוריה קבעה שתקופת השופטים הייתה חסרה כי "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", ותקופת בית שני הייתה חסרה מפני שלא היו בה מלכים, נביאים והשראת שכינה, כך ייקבע כי תקופה זו שלנו, שבה הגאולה דופקת על הדלת, "פתח לי רעיתי", היא גם חסרה בגלל הבלבול שנוצר באידיאולוגיה עקב הקשר לעולם המערבי והליברלי, ולנציגיו החילונים בישראל.

 מי שחושב שהגאולה תצמח מהדמוקרטיה הישראלית, הנותנת הכשר לכל תופעה מתועבת, שיבושם לו. אני משוכנע כי היא תצמח על אף הדמוקרטיה ובחורבנה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

 

בתגובה ל"בנות צעדה עלי שור" מאת אברהם וסרמן, גיליון פרשת ויחי

 

להישיר מבט ולהתמודד / עדי פישמן

 ההתמקדות באשת פוטיפר המפתה וביוסף הנכלא עקב חשד-שווא מקשה עוד יותר על יכולתה של החברה להתמודד עם הפגיעות המיניות, שלרוב נותרות כמוסות בלב הנפגעים

בואו נדמיין לרגע שמאן דהו מגיע לביתו, ומגלה שזרים ביקרו בו, וביתו נבזז.

לאחר ההלם הראשוני, סביר להניח שהוא יפנה למשטרה ויגיש תלונה. אבל, אם לא ביתו של האדם, אלא גופו היה נבזז או מחולל בדרך זו או אחרת, האם אז היה מתלונן במשטרה? האם היה פונה לעזרה אחרת? לסעד? לסיוע?

השאלה פתוחה.

וכך פתוחים גם פצעיהם של רבים מספור, שנפגעו ולא התלוננו.

מכשולים אדירים ניצבים בפני נפגע או נפגעת תקיפה מינית בדרך לחשיפה, ואפילו בפני אדם קרוב. ראשית, הנפגע לא מבין כלל שמה שקורה לו זו פגיעה מינית. מעל שמונים אחוז מהפגיעות מתבצעות על ידי אדם מוכר וקרוב, לפעמים קרוב מאוד, והפגיעה עצמה לרוב אינה נושאת אופי אלים. הנפגע אינו מבין מה קורה לו, ולא יכול לתת לזה שם. זה נכון אצל ילדי גן, אבל גם אצל בוגרים. "אבא אוהב אותך, וככה זה כשאוהבים", שמעה בת מפי אביה.

במידה שהנפגע כן מבין מה קורה לו, הפוגע משתמש באיומים מרומזים או מפורשים על מנת לבסס את הסודיות של מה שמתרחש. "את חלשה ואני חזק", אמר מנהל לתלמידתו, תוך שהוא נותן לה להבין שאם תתלונן על האונס לא יאמינו לה. "אם תגידי מה קרה בסניף, נפיץ עלייך שאת זונה", איימו נערים על תלמידה, וקיימו. "אם תספר, אחיך הגדול יהיה בכלא, זה מה שאתה רוצה?", אמרה אם לבנה. "אני לא יכולה לספר להורים שלי. הם יתמוטטו מזה", אמרה נערה שנאנסה ליועצת בית הספר.

לכל הפחדים יש עוגן רציונלי. הפחד הקיומי מנקמת התוקף. הפחד מהתפרקות המשפחה. הפחד מדחייה, חוסר אמון ותמיכה. הנפגעים פוחדים מבחינתם בצדק. החשיפה פותחת דרך קשה. אבל המשך הפגיעה קשה יותר ומזיק יותר.

תמיכה ואמון

הטוב הוא שהפוגעים והנפגעים אינם לבד בעולם. הפגיעה מתרחשת בחדרי חדרים, אבל איכשהו, כולנו שם איתם. כמעט כל הפחדים קשורים לקיומה של מציאות חברתית תומכת. מציאות שביכולתנו לבסס – או לערער.

איך נבסס תמיכה? אנחנו יכולים לדבר על הפגיעה המינית כמציאות קיימת בחברה, ולהסביר לילדינו מהי פגיעה ומה הם יכולים לעשות אם חלילה היא מתרחשת. אם ניתן להם מילים, שיכילו בתוכן את ההבנה שמה שמתרחש כאן הוא פגיעה, הם יבואו להתלונן. אם לא, הסיכוי שיעשו כך הוא אפסי, והמחיר הנפשי והחברתי הוא נורא.

אנחנו יכולים לתמוך בנפגע, ברגע שהוא בחר לבוא לספר. ניכרים דברי אמת, וברגע שהם נאמרים אנחנו יכולים לתת לנפגע את התמיכה הנדרשת, לא להתעסק בשאלות של אחריות ואשמה אלא לקבל את דבריו, ולעתים להציל אותו מהגיהנום.

לכאורה, מובן מאליו: לא תעמוד על דם רעך. איך החברה, כל חברה, נכשלת שוב ושוב? כי כדי להצליח אנחנו צריכים לגייס תעצומות נפש אדירות. בעיקר: להכיר בהיתכנותן של פגיעות מיניות. לעכל את הבלתי ניתן לעיכול. לעכל שזה קיים בתוכנו. להיפרד מהאשליה שאנו חיים בחברה מוגנת. להתמודד עם שאלות של כישלון חינוכי וחילול השם. לקחת אחריות על המחירים הכבדים שישלם הפוגע, ותשלם משפחתו, שלא חטאה. להיות מסוגלים לשאת כאב. להתמודד עם הפחד. עם רגשות האשמה. ללוות את הנפגעים למרחקים ארוכים, להתמודדות שתלווה אותם כל חייהם.

לכן כל כך קל להעלות השערות שאולי היא דמיינה, שאולי הוא לא מבחין בין מציאות לדמיון, שאולי היא עושה מניפולציה. מעטים יודעים ששיעור תלונות השווא בעבירות של תקיפה מינית זהה לשיעור בשאר העבירות הפליליות (2-5%), ונתון זה הינו מתוך סך התלונות המוגשות. למרות זאת, הטענות לתלונת-שווא עולות תמיד, בכל גיל של נפגע או נפגעת, ועל ידי מיטב הכוחות המטפלים.

אין תחום כמו פגיעה מינית שבו קיים עיסוק מתמיד באמינותן של המתלוננות, ואי אפשר להיתמם ולטעון כי זה רק משום שעל עדותן מסתמך פסק הדין.

מדוע? כי קשה לנו. אנחנו אנשים טובים, שרוצים להאמין בטוב שבתוכנו וסביבנו. המקרים האלה "מפריעים" לנו.

חברה שתהיה מסוגלת להכיר במציאותן של פגיעות מיניות תוכל לקחת בחשבון שהתנהגויות מסוימות, בזמן הפגיעה ולאחריה, לא נובעות מחוסר אמינות, גם לא מטיפשות או מהתנהגות מופקרת. הן מבטאות את עומק הפגיעה ביכולת החופשית לנוע, לברוח בזמן אמת, להתגונן, להתבטא. ההשתקה הכבדה שנפגע חווה, מצד הפוגע ומצד החברה, נותנת את אותותיה ביכולת שלו לתקשר את דבר הפגיעה שעבר עליו, ומתבטאת בחשיפת האמת, אם בכלל, באופן מאוחר, מקוטע, מגומגם ולעתים הדרגתי. וכשזה קורה, אותה חברה שכפתה עליו את השתיקה משתמשת באופני הביטוי של הנפגע כהוכחה לחוסר אמינותו.

מנהיגי ציבור ומחנכים לא אמורים להתמקד בקביעה משלהם האם הפגיעה התרחשה, אלא להרבות אהבה בין איש לאחיו, ושמירה על גופם ועל נפשם, תוך שידור מתמיד של המסר, ויצירת מנגנונים של כתובת לסיוע לכל נפגע או פוגע.

המסרים שאנו ומנהיגינו מוסרים משפיעים מאוד על הפוגע, על נכונותו ויכולתו לעזור לעצמו, ועל יכולתו של הנפגע להפסיק את הפגיעה ולפנות לעזרה. האם הדגש על תלונות השווא במאמרו של הרב וסרמן מעלה או מוריד את הסיכוי שנפגע יפנה לעזרה?

היכן ההתמודדות

הרב וסרמן כותב כי יוסף הוא אבטיפוס לשומר הברית והעיניים. על פי אותה תפיסה, מיהי אשת פוטיפר? של מה או של מי היא אבטיפוס?

מכיוון שהרב לא פירט את מי מייצגת אשת פוטיפר, עשוי להשתמע בטעות מדבריו כי בכל אישה באשר היא קיים פוטנציאל הפתיינית והמפתה, שלא לומר המעלילה. אל מול האדם השואף להתקדם, קיימים כוחות הפיתוי המאיימים להפיל אותו. הטוב – אצל יוסף וכל צאצאיו הרוחניים. הרע – אצל אשת פוטיפר וכל צאצאותיה.

בתור אנשי חינוך, האמנם זה מה שאנו רוצים לשדר לעצמנו ולילדינו? שהפיתוי הוא חיצוני? שהוא נמצא אצל האחר? אצל המין האחר? זוהי החצנה של היצר וייחוסו לאחר, במקרה זה, לאישה.

כותב הרב כי התמודדות עם היצר המיני היא אחת הבעיות הקשות של האדם באשר הוא. אני מסכימה, ומנסה לשנות מעט את הניסוח: גם בעולם הפנימי, המיניות אינה "בעיה" או "אויב". המשימה ההתפתחותית והמוסרית של האדם היא להכיר בה, לקבל אותה כחלק ממנו וללמוד לשלוט בה ולבטא אותה באופן שבו התכוון הבורא, "להפוך יצר ליצירה".

כאנשי חינוך וטיפול תמיד נמשיך לחשוב כיצד לסייע. אולי בעזרת אופנים של מודעות המאפשרים לאדם לחוש ולפתח את כל רובדי קיומו, כך שהאנרגיה המינית מקבלת את המקום המאוזן? אולי בעזרת חינוך שמאפשר לראות את עושר עולמה הפנימי של האישה? אולי בעזרת מתן מקום לביטויים מעודנים של מיניות, ביטויים גופניים, תנועתיים ויצירתיים?

סימון הסכנה בעצם ההסתכלות על האישה רק מגביר את תחושת האיום והחרדה. עם איום וחרדה אף אחד לא מנצח, באף מלחמה. מיותר לומר, בגישה כזו האישה אינה יכולה להיתפס בעיני הגבר כאדם שלם, אלא כזר, מסוכן ומאיים. אם ניקח בחשבון את העובדה שהנשיות, ובתוכה מיניותה, היא אכן יפה ומושכת, הגישה הזו מכניסה את בנינו למלכוד מבלבל, ומובילה לחוסר אינטגרציה הן בעולמם הפנימי והן בעולמם החיצוני.  

אני מתפללת לקדוש ברוך הוא שנדע לגייס את מירב יכולות החישה שלנו על מנת לראות, להרגיש, לשמוע ולבטא את עושרנו הפנימי, את יכולותינו, להכיר את יצרינו ומגבלותינו, להכיר ולהוקיר שלמות זו הנקראת אדם, אצל עצמנו ואצל האחר. כך אל מול עצמי, כך אל מול המין השני או כל אדם ששונה ממני, וכך אל מול בני אדם שנפגעו: בשר ודם אל מול בשר ודם.

הכותבת היא יועצת, מטפלת ומנחת קבוצות גוף נפש. מדריכה למניעת התעללות ופגיעה מינית בחמ"ד, ועוסקת בהתערבות בקהילה במצבי פגיעה מינית דרך "מהו"ת ישראל"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

 

לשיר מבראשית / יעקב בר-און

 

 בעבור המשורר יעקב עזריאל, חוזר בתשובה שהתאהב בתנ"ך, פסוקי התורה הם קרש קפיצה למרחבי היצירה והדמיון. עם הוצאת קובץ שיריו (באנגלית) לספר במדבר הוא מסמן את היעד: לחבר ספרי שירה על כל סדר התורה

המשך הרשומה

האישה – יש לה עיקר גדול / יעל לוין

 

 בחינת מקורות נוספים מפירוש רבנו בחיי בן אשר לתורה מלמדת על יחס חיובי יותר של הפרשן לנשים. בעקבות הספר "והוא ימשול בך?"

המשך הרשומה

בהיכלו של המקובל הבבלי / ראובן גפני

 

זיכרונות ומעשי פלאות מבית מדרשו של הרב יהודה פתיה. גרסת-עיתון לפרק מן הספר החדש על בתי הכנסת במרכז ירושלים

המשך הרשומה

ארץ ישראל לא ניתנה לתושבי מגרון / דודי ליפשיץ

 

ההרס האלים בגוש קטיף ובעמונה, והזלזול בממון המתיישבים, היוו חילול ה' שהחליש את אחיזתנו בארץ. אסור לחזור על כך

המשך הרשומה

חילול השם / שלום רוזנברג

 

באגדות-עם משוקעים לעתים חכמה עתיקה, ולעתים ערכים משחיתים שיסודם בעבודה זרה. המאגיה האלילית כבושה בידיעת השם, שהתורה מתנערת ממנה

המשך הרשומה

עמקות גלותית / יאיר דרייפוס

 

בניגוד לרבי האחרון, מייסד חסידות חב"ד התנגד לכל מגע עם המודרנה. מחשבות על תורת אדמו"ר הזקן, ועל היחס בין תורת הרב קוק לבין תפיסות היסוד של חב"ד

המשך הרשומה

לגעת באינסוף דרך הקדושה הקיימת / חננאל רוס

 

הפגישה של הדתיות הגויית עם א-לוהים דרך ה'אין' היא שורש בחירתם הכפויה בעבודה זרה. האמונה הישראלית, מלמד הראי"ה קוק, מאמינה באמת מכוח ההבנה שאינה יכולה לאחוז במה שמעבר

המשך הרשומה

מנופי לחץ / מתן גרינגר (לפרשת וארא)

 

 מכות מצרים, אף שהן נראות כבליל שקשה לסדרו, יצרו אפקט מתעצם בעיני המצרים. כל מכה העצימה את אחד ההיבטים של המכה שקדמה לה, ולא נתנה למוכים להתאושש

המשך הרשומה

נשיאת שם ההלכה לשווא / עינת טלמון

 

 תקרית הצוערים בפרשת 'שירת הנשים' הולידה שיח ציבורי מבולבל שחסר היה בו העיקר – דיון פנים-הלכתי על תקפות האיסור כיום. פתרון אמיתי לסוגיה זו היה מסדיר ממילא את כל שאר הבעיות

המשך הרשומה

הר הקסמים ממשיך לקסום / רבקה שאול בן-צבי

 

תומאס מאן רקח את תהליך צלילתה של אירופה אל המלחמה בדרמה אנושית תוססת ורבת תהפוכות. קריאה אישית ביצירת המופת 

המשך הרשומה

הסיפור הנורא של הכימאי היהודי / לאה פרינס

 

פרופ' פריץ הבר, יהודי מומר, מן המפתחים הגדולים של הדשן החקלאי, אחראי באופן ישיר ועקיף להריגתם של מיליוני אנשים ואזרחים במלחמות העולם. סיפורו הוא עדות מזעזעת לגודל ההרס והברכה שיכול להביא אדם אחד על האנושות

המשך הרשומה