קטגוריה: גיליון בשלח תשע"ב – 756

בטיפול / יעל (פרוינד) אברהם

הרומן הפסיכולוגי המפוטפט, המכונס בתוך עצמו ומעמיד במרכזו משפחה מתפוררת, הפך לאחרונה למגמה מובילה בסיפורת הישראלית. התב(ו)ססותה של ספרות נבירה עברית המשך הרשומה

מודעות פרסומת

שעתו המחודשת / אלישע פורת

 

אבא קובנר, שפולמוסים קשים ליוו את חייו הציבוריים, הותיר עיזבון עשיר ומיוחד של יצירה שירית וספרותית. הכרך האחרון מזמן הפתעות וחידושים

המשך הרשומה

לצייר במילים / חבצלת פרבר

 

 ארבעה יוצרים, שחוט דק מקשר ביניהם, הם גיבורי הספר היפה על בדידותו וניתוקו של היוצר מהעולם ועל החיפוש אחר זהות עצמית

המשך הרשומה

הפוסק והדור / לאה מקובצקי

 

 תשובותיו של אחד מגדולי חכמי מצרים, פוסק אמיץ ומיוסר ומגן זכויות הנשים, מלמדות פרק בתולדותיה של קהיר כאחד ממרכזי ההלכה החשובים בעולם היהודי בדור שלאחר גירוש ספרד

המשך הרשומה

בצומת הזהויות / יוסי ברנע

 

ניתוח יחסם של ערביי ישראל למדינה מצייר תחזית לא מעודדת כשהוא מגיע מתפיסת מדינת הלאום כיהודית-דמוקרטית. אימוץ תפיסה לאומית אזרחית עשוי לשנות את המצב

המשך הרשומה

קורא על הדרך / יונתן ברג

 

מתכהה אבל מוסיף              

צ'סלב מילוש

יום עיון ליצירת אחד מן המשוררים הגדולים במחצית השנייה של המאה העשרים. משכנות שאננים, אולם מוקפד ונעים, אווירה אלגנטית של לא-ישראל. הבאים החשודים המידיים: פנסיונרים בעלי עתות לשיטוטי רוח ותרבות, מעט מ"הפולנים המומחים" שלהם אלו רגעים של בית, ובצעירים – שממה; לא משוררים, לא סטודנטים תאבי-ידע. על הבמה אווירה קדחתנית של דיון ושיח, ובאירוע אחד, במושב לכבוד צאת הספר "הרוח השבויה" בהוצאת "קשב לשירה" (תרגום: מירי פז), התקוטטות מילולית בין הקהל לדוברים, מעורבות נפשית רושפת של אלו ואלו.

האם שירתו ויצירתו של מילוש, המשורר והמסאי, זוכה פרס הנובל (1980), אמורה לכנס תחת צילה את ההמונים, האם דברה חשוב ועומד ומופיע שוב כדבר-מה דחוף? לשם תשובה יש להביט, לפני הצגת התכנים מיום העיון, על שירתו של מילוש. שירה זו משלבת, אולי באופן המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות, בין מבט אוניברסלי, שבתוכו טמון גרעין הכרה במגמות הפוליטיות, האידיאולוגיות, שמזיזות את ההמון, ובין מבט אישי, בהיר. שיאו של מבט זה בהתמודדות של שירת מילוש עם הזקנה ואבדן העוז הגופני: "אוזניי שומעות פחות ופחות מן השיחות, עיניי מתכהות אבל מוסיפות לא לדעת שבעה" (אחרי מהפכות רבות [כל תרגומי מילוש ברשימה זו הם מאת דוד וינפלד], עמ' 46) ובתוך כל אלו כנות חריפה: "חשתי מפני הפראי והלא צנוע שבי. כבר לא אכתוב את דברי ימי טיפשותי. כי מאוחר ואל האמת קשה להגיע" (כוכב הלענה, עמ' 53).

אדם אחד להעריצך

באחד משיריו הידועים ביותר, "קמפו די-פיורי", מתאר מילוש דרך דמותו של הפילוסוף ג'ורדנו ברונו, שהועלה על המוקד בכיכר (שלאחר מכן הוצת בה גם התלמוד), את הפניית המבט של הפולנים מגטו ורשה, ומנוראות המפלצת הגרמנית. הנה: "את מטחי הירי בגטו עמעם הלחן העליז, והתנשאו זוגות האוהבים מעלה אל שמים שלווים" (וזרח השמש ובא השמש, עמ' 8-10). העוצמה נובעת מאותה יכולת לצייר את היום-יום הבשרני, החי, עשוי טעמים, ריחות, מאכלים, מול יד ההיסטוריה הקוטפת וגודעת, ומשלחת עמים ושבטים ממקומם. בכפילות הזו טמונה שירה של מי שהוא לא רק עדות אישית, אלא פה הכלל, דוגמת גורי ואלתרמן אצלנו. נדמה כי ניתן כמעט לשרטט תקופה, ובוודאי את יכולת הציבור לרפלקציה עצמית, על פי היווצרותו של "הדובר הכפול". האישי והלאומי, מבחינתי, הגדול שבהם במאה האחרונה, כאן, הרי הוא הרב קוק (ומוטב כי יום עיון על דמותו יעמוד ויבוא בהקשר של שירה).

המראה שהוצבה ביום העיון, על דמותו של מילוש וממילא דמותו ביחס אלינו, החלה בעיסוק ב"גלות המשורר". מילוש שנדד לאמריקה מן המשטר הקומוניסטי, שהסכים לכתוב רק בפולנית, על-אף השליטה בשפות רבות, זה ששב לבסוף לעדנת כבוד, לאחר נפילת מסך הברזל. הגלות, המבט מן החוץ, התזוזה מבית לבית, הרי שהם אימון העדשה הפנימית וליטוש יכולת הפרספקטיבה, וממילא צמיחת המבט הכוללני, המקיף. במושב זה השתתפו רוני סומק, סיוון בסקין ועודה בשאראת. האחרון, כך נדמה, הוא זה החווה את ה"גלות" העזה ביותר, הן כמיעוט והן כמיעוט בתוך מיעוט, שעה שספרו "חוצות זתוניא" מפגין אומץ רב בביקורת עצמית על החברה הערבית.

מעבר לדברים ולדוברים פיעמה ההכרה כי המומנט הנפשי, העיקרי, של המשורר, בוודאי בעדתיות הבלתי נפסקת בישראל, הינו הפניית הגב למצוות המגזר, ולא מפאת כעס או בוז, אלא מכיוון שהיכולת לערוך את מסעות הפנים-חוץ, את ההשתתפות ובו זמנית את הביקורת, היא היא המאפשרת את השיקוף, וממילא את יכולת השינוי בחברה ובאדם. לדוגמה, שירתו של מילוש מציירת סתירה מופלאה בין ההרגשה הדתית והמיסטית (ולכו נא אל מאמרו של אלחנן ניר "אבקש את חדר המלך", שהתפרסם בבמה זו לפני כמחצית השנה ועסק בחיבורו של מילוש לחסידות) לחוסר היכולת לבוא לתמימות רוחנית: "הער-נא, אפוא, אדם אחד, בכל מקום שהוא על פני כדור הארץ (לא אותי, שבכל זאת יודע דרך ארץ מהי) ותן, כי מדי הביטי בו אוכל להעריצך" (וזרח השמש ובא השמש, עמ 52).

הוזלת הדיכוי

 כעת, ובתוך הסתירות העמוקות של מילוש, קצת על מושב נוסף שעסק בספר "הרוח השבויה".  הספר מתאר את כניעת הסופרים לתביעות המחשבה של המשטר הקומוניסטי, ובתוך כך מנתח את קשיי האדם מול מכבש השלטון. במושב זה השתתפו פרופ' ניסים קלדרון, ד"ר צביה גרינפילד, יעל נאמן ופרופ' רפי וייכרט. שני הראשונים הציתו את האווירה ב"אפלת הדמוקרטיה כאן", ובהוזלת המילה "דיכוי", כאשר הם יושבים על כיסאות מרופדים היטב וככל שראיתי לא עמד אף שוטר-חרש בקצה האולם.

הקהל התמרד, זעקות עלו מן הספסלים, וויכוח התלהט בין אלו לאלו. ובכן, האמת היא האמת, זו שעה בעייתית לרוח כאן, ועניין השבי נמצא בשני צידי המתרס, אלו ואלו בתבונתם הנעולה. אולם פעימת הצדק המוחלטת, כפי שביטאו קלדרון וגרינפילד, הרי שאינה נאמנה לקריאתו של מילוש, הכותב שורות מתוך התחבטות אישית עמוקה. צמד הדוברים האחרים במושב, יעל נאמן, אשר בצדק זעה בחוסר נוחות עם ההשוואה ההזויה והבלתי מתקבלת על הדעת, ורפי וייכרט, ביקשו שוב ושוב להחזיר את הדיון אל השיר, השפה, העדות.

אסיים בשיר שתירגם רפי, ואף הקריאו, בטבור המושב, והעמיד את כוח השירה לגבור על הזמן, זה המלא באגרופי משטר ובתנועת כלי הברזל. זהו שירה של אווה ליפסקה, המשוררת הפולנית הגדולה בדור שלאחר שלושת הטנורים- מילוש, הרברט ושימבורסקה, שאף עסוקה במתחים דומים, ובהם החרדה מן השלטון. הנה הוא (ההדגשה בסיום – במקור):

שיטפון לא הציל אותי אף כי שכבתי על הקרקעית / שרפה לא הצילה אותי אף כי בערתי שנים רבות/ אסונות לא הצילו אותי אף כי רכבות ומכוניות דרסוני/ לא הצילו אותי מטוסים שהתפוצצו באוויר ואני בתוכם/ חומות של ערים אדירות התמוטטו עליי/ פטריות רעל לא הצילו אותי/ גם לא יריות מדויקות של כיתות ההוצאה להורג/ קץ העולם לא הציל אותי כי לא היה לו פנאי / דבר לא הציל אותי/ אני חיה (אחרי מהפכות רבות, עמ' 129).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

תעלומת חג / יואל רפל

     

סדר ט"ו בשבט נזכר לכאורה לראשונה בספר 'חמדת ימים', העומד במוקד ויכוח רב-דורי בשאלה האם היה מחברו שבתאי. התחקות היסטורית מגלה שכבר מקובלי צפת ערכו גרסה ראשונית של סדר זה

המשך הרשומה

בתגובה ל"לקראת פרשנות בת-חורין", מאת אביעזר ויס, גיליון פרשת שמות

 

כבר קדמו זקן / מתיה קם

 בסיכום מאמרו קובע אביעזר ויס כי "יהודי בן-חורין שחי במדינת ישראל הריבונית והדמוקרטית אינו לוקח לו דוגמאות רוחניות מעולם שבו שולט מלך בשר ודם ואינו בונה לו השקפת עולם על פי עולמם של מגורשי ספרד. הוא ניגש אל התורה בקומה זקופה עם כלי מלאכתו שלו, הניזונים מהספרות היהודית לדורותיה, מהספרות העברית החדשה והמתחדשת ומתרבות העולם המוכרת לו היטב […] הוא צריך גם, כך אני מאמין, לנסות ולשכנע את שומעיו, קוראיו ותלמידיו לבחון את התנ"ך בדרך המתאימה להם".

דברים אלה נשמעים חדשניים, נועזים וקוראי תיגר – אך אין הם בבחינת חידוש. במאמר שכתב דוד בן גוריון לפני כ-60 שנה, "התנ"ך זורח באור עצמו", הוא עמד על "ייחוד ערכו של התנ"ך" לעם ישראל (כמו גם לאנושות כולה), והדגיש את הזיקה הייחודית בין ספר התנ"ך לבין הזמן והמקום: דור התקומה המתחדשת בארץ ישראל.

בן-גוריון הצהיר כי בהבנת התנ"ך הריהו שותף "גם למשכיל בעיירה וגם למלמד נחום-לייב", אך טרח להעמיד את התנ"ך לבדו ואת כל המדרשים והפירושים לבדם, לצדו אך לא בתוכו: "ספרי התנ"ך וספרי המדרש הם שני דברים שונים בהחלט […] לאו דווקא מתנגדים וסותרים זה לזה בכל המקרים, אבל שונים זה מזה. שיר השירים – לחוד, ומדרש שיר השירים – לחוד". לדבריו, אין ספרי התנ"ך מתפרשים אלא מתוכם: "נצחיותו וגדלותו של התנ"ך אינן תלויות בשום ספר ופירוש ומדרש שבאו אחריו, אם כי הספרים והפירושים והמדרשים שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך הם חלק של נחלתנו הרוחנית, ויש להנחיל לדורנו את המאור שבהם".

ואולם, לצד אי-תלותו של התנ"ך בטקסטים אחרים הטעים בן-גוריון את הזיקה ההדוקה הקיימת בין התנ"ך לארץ ישראל, ואת חיוניותה של ארץ המכורה למעמדו של ספר הספרים. באלפיים שנות גלות, וחרף כל היצירה הענפה שנתחברה בעם ישראל, "הועם זיוו" של ספר הספרים, וזריחתו מחדש "באורו האמיתי והמלא" התאפשרה "רק עם חידוש הקוממיות העברית". חזונו של בן-גוריון, משימת הדור לדבריו, הייתה אפוא "להזריח […] את אורו המבהיק של ספר-הספרים – כפי שדורנו הנגאל מסוגל לראותו".

 ———————————————————————————————————————-

חצה את גבולות הפרשנות / משה גנץ

 פרשנות היא לגיטימית רק כאשר היא מחפשת מה התורה ביקשה ללמד. כאשר היא בוחנת את התורה על פי ערכים שינקה ממקורות זרים יש כאן כבר עיוות

לא אביעזר וייס חידש את הצורך בפשטים המתחדשים בכל יום. קדמו בכך הרשב"ם בתחילת פרשת וישב, ועל כך הוא זכה להסכמה מרש"י. במהלך הדורות אנחנו נפתחים לידיעות חדשות בתחומי הלשון, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והמדעים, ואלה בוודאי מצדיקים פשטים חדשים.

אלא שהחידוש שבדברי וייס היה האופי של ה"פשטות" שיש לחדש. וכאן אעיר: אף על פי שהוא מצטט בדבריו מאמרי חז"ל אחדים כדי לאשש כביכול את שיטתו, אין לי ספק שאת כיווני הפרשנות שלו חז"ל היו דוחים בחריפות, בשתי ידיים ובגערה!

אין ספק שכל מי שמפרש טקסט כלשהו משקיע בפירוש גם משהו מאישיותו. הרי אין המפרש יכול לגשת אל הטקסט כאילו הוא כלי ריק שאין בו ולא כלום. על כורחו הוא מביא איתו שלל של מידות, זיכרונות ודעות, ואלה יכולים להביא אותו, שלא מדעתו, להבין את הטקסט באופן אחד ולדחות אופן הבנה אחר. הדברים אמורים אפילו לגבי טקסט שהפרשן אובייקטיבי כלפיו, ואינו רואה לו צורך להזדהות עם תוכנו. גם כאן יימצא לפעמים הבדל בין הפרשנות של איש רגשן לפרשנות שתבוא מפי אדם קר מזג, או בין פרשנותו של אדם עדין לפרשנותו של אדם מחוספס.

קל וחומר הוא כשבא אדם לפרש טקסט שהוא מחויב אליו, שאותו הוא מקבל כאמת א-להית. כאן הוא מגיע מראש כשהוא "משוחד". הרי במקרים לא מעטים יש לו כבר עמדה הנובעת מתוך אופיו או רגשותיו לגבי השאלה מה נכון "באמת" ומה אינו נכון, ובוודאי שהוא מוטה לפרש את הפסוק או את המדרש באופן הקרוב לעמדה זו.

וכל זה עדיין לגיטימי! כי כשיורדת התורה מן השמים לארץ ונמסרת לפרשנותם של בני אדם, על כורחנו היא נמסרת להם על מנת כן. שהרי אין אדם יכול להיחלץ ממסגר רגשותיו ואישיותו. על כן לא נבהלו גדולי ישראל מלומר שבית הלל הם משורש מידת החסד ובית שמאי משורש מידת הדין. הם לא דנו בכל שאלה לגופה ורק במקרה יצא שכמעט תמיד בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא. הם ראו כאן את האישיות שעומדת מאחורי הגישה.

אלא שכאן מגיע ה"אבל" הגדול. כל האמור לעיל אמור בהטיות נפשיות דקות, ועם זאת יש גבול שחובה לשמור עליו. נכון שה' מדבר אל כל אחד מאיתנו באופן שונה, כמו שכתב וייס, וכדברי חז"ל – "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד". אבל בסופו של דבר הוא מדבר כדי שנשמע אותו ולא כדי שנשמע את עצמנו. אנחנו באים לשמוע מה התורה מלמדת אותנו, ולא מה אנחנו יכולים ללמד אותה!

על כן לא ייתכן שאדם ילמד ערכים מהספרות המתחדשת ומתרבות העולם, יקבל אותם כאמיתות מוחלטות, ואיתן יבוא כפרשן "לבחון" את התנ"ך ולפרש אותו בהתאם לערכים שקלט. הערכים המקובלים אינם אמת מדעית מבוררת, והתורה אינה פלסטלינה! אדרבה, התורה צריכה להיות ה"כלי" שילמד אותו איך להתייחס לערכי תרבות העולם, את מה לקבל ומה לדחות.

שתוק עד שאדרוש

לא קראתי את כל מסותיו של וייס. אביא רק שלוש דוגמאות שיראו איזה עיוות נוצר מה"פרשנות בת החורין" שהוא מציע.

א. במאמר האחרון שלו קובע וייס שרק הלחץ שנלחצו יהודים בגולה על ידי הגויים הוא שחייב את החכמים להציג את עם ישראל כעם סגולה גנטי. בכלל לא עולה על דעתו שאולי עם ישראל הוא עם סגולה באמת. לא מפריעים לו הפסוקים "בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה", "ישראל בחירי", "בני ישראל עם קרובו", "ואוהב את יעקב", ועוד עשרות כיוצא באלה. מן הסתם, את כולם יפרשן בפלפולו. אבל למה יעשה כך? – מפני שבעולם הדמוקרטי והליברלי אין מקום לעם סגולה, וערכי הליברליזם והדמוקרטיה האלה הם "כלי העבודה" שלו! ולא נתן אל לבו שאמנם אותם ליברלים שאינם מאמינים בה' צודקים כשהם שוללים הרמה של עם אחד מעל עמים אחרים, אבל הקדוש ברוך הוא איננו כפוף להם, והוא יכול לבחור לו עם סגולה כרצונו.

גם ההתיימרות לקבוע אילו הלכות נובעות מ"פרוצדורה הלכתית" ואילו הן תולדות של "השקפת עולם שהוטבעה באלפי שנות גולה" בהחלט אינה במקומה. קשה מאד לקבוע דברים כאלה, ובודאי לא הוא המומחה המוסמך לכך. וראו, שלדעתו הדרת נשים נשענת על השקפת עולם גלותית. מה הקשר בין היחס לצניעות לבין גלות? בדומה לכך יש להעיר הרבה על עוד דוגמאות שנתן, וקיצרתי.

ב. מאמרו בנושא עקדת יצחק הוכתר בכותרת "כמה אפשר להתהלך עם הא-להים?". שומו שמים! לזה ייקרא פרשנות? וכי יש לך מילים יותר חזקות מאלה שנאמרו בתורה על גדולתו וערכו של מעמד העקדה? פסגה שאין כדוגמתה? והמאמר, שהוא ללא ספק פרשנות "בת חורין", בת חורין לחלוטין, מתאמץ ומשתדל להקטין את ערך העקדה הזאת ולהראות שאחריה אברהם מתפרק. מאיפה זה בא? שוב כנראה מאיזו מחשבה חיצונית שהעקדה אינו מוצאת כל כך חן בעיניה.

ג. במאמרו מלפני האחרון כתב וייס הסבר מפולפל על פתרון החלום של פרעה, שלפיו יוסף "לקח צ'אנס" בהציגו את הפתרון לפרעה ואחר כך "ארגן" שבע שנות שבע על ידי איסוף התבואה, ומתוך כך נוצר הרעב כי לא היה לחקלאים זרע. מעבר לקושיות הרבות שיש להקשות על פירוש זה, לא פירש לנו וייס האם גם בחלומות של שר המשקים ושל שר האופים לקח יוסף "צ'אנס", ואיך בכל הצ'אנסים הוא הצליח.

לזה אין קוראים פרשנות, אפילו בהגדרה הרחבה ביותר. זאת בסך הכול קריאה אל פסוקי התורה –  "שתוק עד שאדרוש". אינני מסוגל להבין מה הביא אותו לדברים המשונים הללו, אם לא שהוא סובר שיוסף אינו יכול לדעת לפתור חלומות, כי אין ביכולתו של אדם לדעת לפתור חלומות המנבאים עתיד. ואם הבנתי כאן נכונה, הרי זה הדבר החמור ביותר – להחליט מראש שהקב"ה אינו יכול לתת בלב יוסף את חכמת פתרון החלום.

וייס מתאר את שמחתו כשהוא רואה איך התורה הקדימה את אומות העולם בהבנה של יסודות מוסריים שונים, אך הוא אינו רואה כיצד התורה מתנגדת לערכים מודרניים שונים. אולי לדעתו זה לא יכול להיות כי הוא יפרשן, ויתאים.

סוף דבר, יש גבול לאוטונומיה של יהודי. להיות יהודי כראוי פירושו לרצות לשמוע את דבר ה' באמת ולקבל אותו. העוסק בתורה במובן זה הוא שעליו אומר ר' יהושע בן לוי שהוא בן חורין. הוא בן חורין ממפריעים גשמיים וגם ממפריעים רוחניים תרבותיים המנוגדים לדרכה של תורה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

מלחמת כבוד ה' / מתן גרינגר (לפרשת בשלח)

 

מתקפת העורף שבאה בתזמון מדויק עם משבר אמוני במחנה ישראל הביאה את מחיית עמלק להיקשר לגילוי מלכות ה' ולמבחנם של מלכי ישראל לדורות

המשך הרשומה

בין חכמה נגלית לחיות נסתרת / נתנאל אריה

 

עיון במחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי קביעת ראש השנה לאילן חושף תפיסות שיטתיות החלוקות ביניהן בשאלה האם ללכת אחר האמת המתגלה או אחר זו העיקרית, הפנימית. בעקבות פירוש הרב הנזיר 

המשך הרשומה

כלבי שמירה על צלם אנוש / שלום רוזנברג

 

 התכונות המיוחסות לכלב יכולות להיות שליליות או חיוביות ותלויות באדם המעצב ומאלף אותו. לעתים טבעו המקורי יכול להציב דגם לאנושות

המשך הרשומה

קינה שמחה לט"ו בשבט / אילן נוב

 

 בין עצי היער הבשל של לעתיד-לבוא ובין עולם האטדים של עכשיו, אילן נוב מחפש אחר הנגיעה האמיתית באדמה. קטע ספרותי מיוחד לכבוד חגם של האילנות

המשך הרשומה

מדע, אינטלקט והרבה סיפורים אנושיים / אבי גז

 

 ד"ר בת שבע הרשקוביץ נשואה לר"מ בישיבת 'מרכז הרב', עבדה כרופאה בכפר ערבי ובנה כתב את הספר "תורת המלך". כעת היא מוציאה ספר סיפורים על עבודתה וקוראת לנשים דתיות לא לחשוש מלהיות רופאות

המשך הרשומה

מתרבות מקנה לספר המקנה / עקיבא לונדון

 

עם ישראל החל את דרכו כאוסף של יחידים ונוודים, אולם לאחר תקופת המפנה של השיעבוד במצרים שינה את פניו והפך לחברה מלוכדת של עובדי אדמה היושבים על אדמתם. בין הרועה לחקלאי

המשך הרשומה

שריד לעם קדום / שמואל פישר

 

 מחקריו של פרופ' זרטל מגלים לנו את קיומו של עם ה'שרדנה' ויכולים לזרוק אור חדש על ביטוי בשירת דבורה שהיה סתום במשך אלפי שנים

המשך הרשומה

מנגד נראה את הקודש / מיכל נגן

 

לכבוד יום הנישואים שלנו עלינו להר הבית. כישראלית חשתי בו בגלות. בני דורי התרגלו שמה שאנו רוצים שיקרה – קורה. ופתאום גבול שלא ניתן לעבור

המשך הרשומה

גן בית הכרם פינת ביאליק / ישראל רוזנסון

 

מלבד קריאותיו לחדש את מפעל הנטיעות, עולה חיבתו של ח"נ ביאליק לטבע ולגן גם מהעיזבונות הבוטניים שהותיר אחריו. על פרשיות הגנים של המשורר הלאומי

המשך הרשומה

בתגובה ל"עמקות גלותית" מאת הרב יאיר דרייפוס, גיליון פרשת וארא

 

תגובותיהם של משה שילת, נתנאל יחיאלי והרב ירחמיאל וייס ותגובה לתגובות של הרב יאיר דרייפוס

המשך הרשומה

חותר לתשובה / דוד מרחב

 

אילן גור-זאב, פרופסור נערץ לפילוסופיה ואנטי-ציוני במובהק, ביצע בחייו מהפך חד שבו התקרב לישראל, לציונות וליהדות. האיש שייצג בראשית דרכו את התפיסה הפוסט-מודרניסטית לא חדל להצליף בה, לאחר מכן, ללא רחם

המשך הרשומה