גיבורת הספר עסוקה באהבה, תשוקה וביטחון כלכלי. מיקומה בגרמניה הנאצית אינו מנומק –פרובוקציה או משל לקיום התל אביבי?

המשך הרשומה ←

 המאמץ של אנשי המשפט העברי נחל הצלחה מועטה. דווקא הלימוד הישיבתי יֵצא נשכר מעיסוק במיסוי, בדיני העסקה ובחופש הביטוי

המשך הרשומה ←

 המתח בין המרכזים היהודיים הגדולים בארץ ובתפוצות התקיים כבר בימי התלמודים. היריבות הנושנה מוצאת את ביטויה בוויכוחים עכשוויים ובספר חדש בשפה האנגלית

המשך הרשומה ←

מתחים שונים, שבין ישראל ישנה לחדשה, בין החברה הישראלית לאמריקנית ובין בני זוג מתבגרים, מצויים ברומן החדש. הבחירה בנקודת המבט הסגורה של המספרת מצביעה על נושאו המרכזי – כשל התקשורת הבינאישית

המשך הרשומה ←

במגזר החרדי מקובל לרכוש מחברות התקשורת "מכשיר כשר", היינו מכשיר שחלק מתכונותיו חסומות לשימוש. דומה שמרבית השומעים את הצירוף "מכשיר כשר" לא נותנים דעתם לעובדה שהמילה "מכשיר" עצמה גזורה מאותו שורש של התואר "כָּשֵׁר". מהו אכן הקשר שבין המכשיר – ויהא זה מכשיר טלפון, מכשיר חשמלי או מכשיר חקלאי –  לכשרות?

ועשית הכשר והתקין

השורש כש"ר במשמעו הרגיל בינינו – ראוי, תקין – רווח בלשון חז"ל, ויסודו בארמית. כך למשל, הציווי המופיע בפי משה בספר דברים: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ" מתורגם על ידי אונקלוס: "ותעביד דכָשַׁר ודתָקֵין קדם ה'".

ה"ישר" העברי הוא "כשר" בארמית, וה"טוב" שבמקרא מוחלף ב"תקין". שני המונחים הארמיים מוכרים היטב לדובר העברית בן ימינו, בשל השימוש התדיר בהם בלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר, אך בעברית המקרא הם נדירים למדי (בעיניים ישראליות, מעניין למשל התרגום הארמי לפסוק בבראשית "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" – "לא תקין דיהי אדם בלחודוהי". לא תקין להיות לבד).

השורש כש"ר מופיע במקרא רק בספרי קהלת (פעמיים) ואסתר (פעם אחת). בקהלת נאמר: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה". "אי זה יכשר", פירושו איזה מהזרעים יצליח ויעשה פרי.

במגילת אסתר, המילה "כָּשֵׁר" מופיעה בשימוש דומה למדי לזה שראינו בתרגום הארמי, תחת המילה "ישר" בעברית. אסתר המלכה מוסיפה ומתחננת לפני אחשוורוש: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו – יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים".

יושם לב: הצירוף "טובה אני בעיניו" הוא על דרך העברית הרגילה במקרא, אך השימוש בלשון "כשר הדבר" הוא על דרך הארמית. בעברית שבמקרא בדרך כלל נאמר במקרים כאלו "ישר הדבר" או "ישר בעיני", ואף פעם לא בא התואר "כָּשֵׁר" (כך למשל נאמר בעניין נישואי דוד ומיכל בספר שמואל: "וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". והתרגום שם: "וכשר פתגמא בעיני דויד"). כמובן, אין לתמוה על הקרבה לארמית במגילת אסתר, כשזוכרים אנו שמדובר בהתרחשות בלב הממלכה הפרסית, שאימצה את שפת ארם כשפתה הרשמית.

נזק עם הכשר

מכל מקום, בלשון חז"ל הופכת המילה "כשר" לאבן יסוד שכמעט לא ניתן בלעדיה. הניסוח השגור של ההלכות בלשון המשנה מחלק בין מצבים "כשרים" ותקינים, שבהם יוצאים ידי חובת המצווה, לבין מצבים פסולים (לשם ההמחשה, למעלה מ-400 מופעים של המילה "כָּשֵׁר" ישנם במסכתות המשנה).

אך מלבד הכָּשר שהוא הפך הפסול, ישנו גם שימוש בשורש כש"ר במשמעות הכנה ויצירת אפשרות. המשנה בפתיחת מסכת בבא קמא מלמדת בלשון ייחודית: "כל שחבתי בשמירתו – הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו – חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו".

מה פירוש "הכשרתי את נזקו"? אין מדובר כאן חלילה במתן היתר והכשר לנזק, אלא ביצירת אפשרות לחיוב השומר בנזק שנגרם. אם התחייבתי לשמור דבר מה – הכשרתי עצמי לשלם את הנזק שייגרם  (כך לשון הרמב"ם בפירושו, בתרגום הרב קאפח: "הכשר שבמשנה זו – שם שהונח על התקנת הדבר והכנתו לחול עליו דין מסוים").

בסדר טהרות אף ישנה מסכת נחבאת אל הכלים הנושאת את השם "מכשירין". המסכת אינה עוסקת כלל בכשרות ובפְסוּל, אלא בפירוט המצבים המכשירים קבלת טומאה, היינו שעל ידיהם מתאפשרת קבלת הטומאה.

וכשם שיש מכשירין לטומאה ולנזק – כך יש מכשירים לפעולות חיוביות יותר. הגמרא במסכת עירובין (דף קב) מלמדת מה ניתן לעשות במקרה שפקע מיתר באחד מכינורות הלווים במקדש בעיצומה של השבת. במשנה נאמר שניתן לקשור את המיתר, ואילו במקום אחר נאמר שמותר רק לחברו חיבור רופף. מתרצת הגמרא: "לא קשיא, הא – רבנן, והא – רבי אליעזר. לרבי אליעזר, דאמר מכשירי מצווה דוחין את השבת, קושרה".

מכשירי מצווה הם פעולות שאינן חלק מהמצווה עצמה, אך הן מכשירות ומאפשרות את קיומה. לגבי נגינת הלווים לא נחלקו חכמינו, וברור כי היא מתקיימת אף בשבת. המחלוקת נוגעת למכשירים – פעולות ההכנה שבלעדיהן לא תוכל המצווה להתקיים, כדוגמת קשירת המיתרים.

מכשירי סעודה

נשוב כעת למכשירים שבהם פתחנו, כדוגמת מכשיר הטלפון המצוי בכיסיהם של רובא דעלמא. בשנות תחייתה של העברית הוסיפו הכותבים והדוברים להשתמש ב"מכשירים" במובנם בלשון חז"ל, כאמצעים הנדרשים לפעולה מסוימת. נדגים דברינו מקטע מסיפור של 'מנדלי מוכר ספרים' בשם 'חג האסיף', שבו מתַנֶּה 'מלמד' בשם ר' יעקב-פנחס את הצרות שקרוהו באחד מימי חול המועד:

עיף ורעב מרוב עבודה באתי באותו היום לביתי לסעוד את לבי ולשוב לעבודתי… נכנסתי לביתי בבהילות, קורא ואומר לאשתי בנשימה אחת: האכיליני!… אין פנאי!… נוטלת אשתי מכשירי סעודה, מפה, כף ומזלג, מלח ומים ואלונטית, ועל ידי היא נותנת הקערה עם תבשיל רותח, ואנו יוצאים מן הבית והולכים בחפזון דרך החצר, וכיון שהגענו אל הסוכה עמדנו – הדלת נעולה… עד שהיא הולכת וחוזרת על השכנים עומד אני בחצר, מתעטף במפה כמו בטלית… אלמלא מוראה של אשתי השלכתי מידי את הקערה וכל המכשירים וברחתי.

הצירוף "מכשירי סעודה" בנוי באותה תבנית כמו "מכשירי מצווה" הנזכרים במשנה, ומשמעותו כלל האמצעים הנדרשים לסעודה והמאפשרים את קיומה. בה במידה ניתן גם לומר "מכשירי כתיבה", כשהכוונה היא למחברת ולעט הנדרשים לכתיבה, או מכשירי בניין – היינו אבנים ומלט, פטיש וכף בנאים.

עם הזמן, איבדו המכשירים את משמעם הראשוני כמתקנים ומאפשרים דבר מה, והפכו לשם נרדף לכלים כלשהם. הצירוף "מכשירי כתיבה" נתפס כשווה ערך ל"כלֵי כתיבה", וממילא ניתן היה לדבר גם על "מכשירי חשמל" (שאינם מכשירים את החשמל) ועל מכשירי טלפון, בין אם כשרים הם ובין אם לאו.

***

נחתום בדברים שכתב הסופר ואיש הלשון אברהם רגלסון בעיתון 'על המשמר' בשנת תשי"ד (1954). הדברים נכתבו כפנייה לחברי הקיבוצים, אך דומה שכוחם יפה לא רק לקיבוצניקים, ולא רק לשעתם:

 איש-קיבוץ נאמן אתה. מפקידים בידך איזה מכשיר – אם טרקטור, ואם מדגרה חשמלית, ואם רובה –  איך אתה שקוד ללמוד את כל פרקיו וחוליותיו של הכלי שברשותך, ומה דלק וטעינה יאים לו; איך אתה מתאמן בכל שימושיו, סודותיו ואפשרויותיו, וכמה אתה קשוב ללקח, כיצד שומרים אותו מחלודה ונזק! …

ראה, מופקד בידך מכשיר מופלא שבמופלאים – מכשיר המאפשר לך להתקשר עם כל בוני חברתך בכל הארץ כולה, לאלוף ולאלף; מכשיר הפותח לפניך את שערי כל המדעים, אחד עיוניים אחד שימושיים; מכשיר חשמלי ואוורירי מורכב-שבמורכבים, המגיב ברטט על כל שינוי באקלים-הדור ובנפש-היחיד…

מכשיר זה, שמו הלשון העברית. ודווקא זה הכלי היקר מכל-יקר, העדין והרגיש מאין כמותו – האם תנהג בו רשלנות, הזנחה, אל-דאגה ואי-טיפול; האם ביחס אליו תישען על ה"ממילא", ועל מה שיביאו המקרה והמזל?

הה, כמה פעמים ראיתי היאך המכשיר בידי חברים טובים הוא מתכהה ומתקלקל, צבעו מתקלף וזוויותיו צוברות אבק. ולא דין הוא שתקדיש למכשיר-הלשון לפחות אותה מידת הלימוד והטיפול והחרדה שאתה מקדיש אותה לרובה, למדגרה, לטרקטור?

זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת – האם כה מזולזל הוא בעיניך, שאתה דש בצרימות ופגימות, ואינך חולה ושם על-לב?  האם גבולותיו לא גבולות, וחוקיו לא חוקים, שאתה סובל בשקט-רוח מחיקתם בידי פלישות לועזיות, רמיסתם ברגל-שיבושים גסה? …

בסיום מאמרו  – הניתן לקריאה בשלמות באתר 'בן יהודה'  – קושר המחבר בין דרכי הביטוי שנאמץ לנו ובין היאחזותנו הממשית בארץ, וקובע:

כל-זמן שלא קנינו את אדמת-הארץ קניין-לשון, קניין-שירה, קניין-דמיון – רק לשליש ולרביע קנינו אותה… אפילו כולה בידינו – היא שלנו אבל לא אנחנו שלה, והברית רופפת. בחשבון-האומה, שקוּל משק-הלשון כנגד משק-האדמה, ודינם שיהיו מטופחים יחד, במאמץ חלוצי אחד, כקרבן וכהכרח של הגשמה עצמית.

———————————————————————————————————————–

 קצת כושר

הזכרנו לעיל כי השורש כש"ר נזכר במקרא רק בקהלת ובאסתר, ולכאורה ניתן לטעון כנגדנו שכבר בתהילים (ס"ח) נאמר "מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" – ודרשו חז"ל את הפסוק על יציאת ישראל ממצרים, הנקראת בפרשת השבוע: "מה תלמוד לומר בכושרות, אלא חודש שהוא כשר לכם – לא חמה קשה ולא גשמים" (מכילתא דר' ישמעאל לפרשת בא).

ברם, פרשני הפשט ביארו שהכושרות האמורות כאן אינן קשורות לשורש כש"ר, אלא דווקא לקש"ר – ועניינן אזיקים או אמצעי קשירה אחרים שבהם אסורים האסירים (רד"ק: "בכושרות, הם השלשלאות והכבלים, והכ"ף כענין קו"ף 'קושרות', כי הכ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד").

בלשוננו כיום אין שימוש במילה "כושרה" (היחיד של "כושרות"), אך יש עדנה למונח "כּוֹשֶׁר".

כבר בלשון חז"ל אנו נפגשים עם "כושר" שעניינו מוכנוּת, היותו של דבר מה ראוי וכשר ("שהיה לו שעת הכושר"). בעברית החדשה נעשה שימוש ב"כושר" במשמעות "יכולת", בצירופים כמו "כושר פירעון" או "כושר גופני", אך הכושר הגופני הפגין את כושרו הרב והשתלט על הזירה, וכך קוצץ התואר "גופני" והמתעמלים הולכים ל"חדרי הכושר", או סתם כך "עושים כושר" ומכשירים את גופם לעמל יומם.

yetsion@gmail.com  

מדור הלשון מתפרסם מעתה במתכונת חודשית

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה ←

היסטוריוגרפיה פשטנית / מאיר קליינר

 כמי שגומא בשקיקה כל ספר ומאמר שמנסה להאיר ולו במעט את שש השנים האפלות ביותר בתולדות המין האנושי, ניגשתי לקריאת מאמרו של אהוד נהיר בציפייה גדולה. המשפט שחתם את הפסקה הראשונה, "היכן היה א-לוהים בשואה היא אולי השאלה החשובה ביותר ליהודי שחי במחצית השנייה של המאה ה-20", עורר בי עוד יותר את הציפייה, אלא שלבסוף התחלפה לה הציפייה באכזבה גדולה ובלא מעט זעם.

לאחר שמר נהיר מסביר מדוע אין הוא הולך לעסוק בתיאודיציה או בניסיון כלשהו להבין את מאורעות השואה הוא ניגש ומסביר לנו תוך קריאה היסטוריוגרפית פשטנית מדוע התרגשה עלינו השואה האיומה. לדבריו, "מתוך תוצאת התקומה יכולים אנו להבין את כוונת הא-ל בשואה האיומה… השואה הייתה דרכו של הא-ל להביא אותנו לארץ ישראל". לרגע חשבתי שזהו לא אותו מאמר, שכן מספר שורות קודם לכן הבהיר הכותב שאין ביכולת האדם להבין את הא-ל ולחדור לעומק מחשבותיו. אך מסתבר שזהו בעיקר מס שפתיים לפני התשובה הברורה והחדה על אודות כוונת הא-ל ואופן פעולתו.  

"האמנם הוא הסתתר מאיתנו או שזה רק אנו שסירבנו לשמוע…", כותב נהיר. כן, עד כדי כך פשוט לו שמי שלא אטם אוזניו וסירב לשמוע יכול היה לדעת כבר אז שרצונו הברור של ה' הוא לעלות לארץ ישראל.

על מנת לחזק את טענתו מצטט הכותב מיומנו של אביגדור המאירי, ועל מנת שלא יישאר ספק בדבר הוא גם מעלה את דמותו המופלאה של ר׳ יששכר שלמה טייכטל הי״ד שכתב את ספרו המפורסם ״אם הבנים שמחה״ תוך כדי המאורעות ומנגד קטעים מיומנו של אפרים קישון שהם לדעת הכותב עדות "עד היכן מגיעה יכולתו של האדם לאטום את לבו מלשמוע את קולו של הא-ל…".

דא עקא, שמלבד קריאתו של הרב טייכטל את המאורעות בזמנו, היו עוד כמה אדמו״רים שניסו להבין על מה ולמה מתרגשות עליהם אותן צרות, ודי לנו בר׳ קלונימוס קלמן שפירא הי״ד, בעל ספר ״אש קודש״, שנכתב אף הוא בימי המלחמה בלב האפלה של גטו ורשה – ספר שכל כולו שאלה, דרישה ובקשה של פני ה׳. באף אחת מדרשותיו אין הוא מגיע לאותה ״מסקנה״ כה פשוטה ומתבקשת. קשה לי לשער שגם את ר' קלונימוס יכניס מר נהיר לרשימת אותם אלה ש"אטמו את לבם מלשמוע את קולו של הא-ל".

נכשל בזמן אמת

המפליא הוא שהכותב בעצמו מזכיר לנו את העובדה הפשוטה שכבר ״אין איתנו נביא״ שיאמר לנו בוודאות מהו רצונו של הא-ל, ועל כן כל שנשאר לנו הוא להבין את רצונו "דרך פעולותיו, דרך הנהגתו את העולם", מה שנקרא בלשון לועזית – היסטוריוגרפיה, ובלשונו של הרצי"ה ז"ל "היסתורי-ה". אלא שזוהי בדיוק נקודת הכשל בדבריו של מר נהיר, שכן הבנת האירועים ההיסטוריים ופרשנותם בזמן אמת היא מלאכה לא פשוטה כלל ועיקר, מלאכה שמביאה לידי לא מעט טעויות ומבוכות ובדיוק בהקשר הזה צוטט הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מ"ד).

אמת, אין ספק שכיום ניתן לראות את הזיקה הברורה שבין השואה לתקומה אך זו לא מלמדת אותנו דבר על ה״הקשבה לדבר ה׳״ בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ואף לא מסבירה מדוע השואה הייתה צריכה להתרחש דווקא באופן הזה. מבחינה זו, ניסיונו של הכותב לסדר את השואה כך שתיכנס לתבנית ההשגחה הא-להית המובנית והברורה לאורך ההיסטוריה מעורר תמיהה וכעס רב, ואולי כותרת המאמר ״אחת דיבר א-לוהים״ והצנזור של חלקו השני של הפסוק ״שתיים זו שמעתי״ מקפלים בתוכם את כל הסיפור.

מה שאנחנו בעיקר יודעים להגיד על נוכחותו של א-לוהים בשואה הוא שזוהי הגדולה בקושיות החלל הפנוי, שעליהן מלמד אותנו ר' נחמן: "בְּוַדַּאי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת, וְלִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… רַק צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סוֹבֵב גַּם עָלָיו, וּבְוַדַּאי בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם יֵשׁ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ". ועל אותן קושיות אפשר בעיקר לשתוק ולהתפלל שיום אחד הן יהפכו לניגון, בב"א.

 ———————————————————————————————————————-

לשמוע אל הדפיקות /  ישעיהו קרונמן

 במאמרו המקיף מנסה אהוד נהיר להתמודד עם סוגיית השואה והצדק הא-לוהי. דומני ששתי השמטות מעיבות על מסקנות המאמר. הראשונה, הכותב מצטט בראשית מאמרו מספרו של אליעזר ברקוביץ' "א-לוהים, אדם והיסטוריה", אך הציטוט מלמד רק שאכפת לא-לוהים ממה שקורה בעולמנו. אין הוא מביא את התשובה המעמיקה של פרופ' ברקוביץ' לבעיית הרוע המושתתת על מושג ה"צמצום" הא-לוהי שאפשר את קיום הלא-א-לוהים: היקום. כל הפרק התשיעי בספר (במהדורה באנגלית של "מכון שלם") מוקדש להסבר הרעיון שאי-השלמות של היקום היא בעצם מהותו. אילו הכול היה מושלם בעולמנו, הרי שהיינו זהים עם הא-לוהות עצמה ובכך פעולת הבריאה הייתה מתרוקנת מתוכן.

הרעיון המרכזי של המאמר הנידון הוא שאל לנו לנסות להבין את דרכי ה' הנסתרות. במקום זה עלינו להתרכז בשאלה מדוע אין אנו שומעים לקריאות הא-לוהיות המופנות אלינו במשך ההיסטוריה. וכאן אנו מגיעים להשמטה השנייה. חבל שמחבר המאמר לא התייחס למסה הקלאסית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל "קול דודי דופק". במסה זו מתייחס הרי"ד סולובייצ'יק לדפיקות הא-לוהיות מאז תום השואה ופתיחת שערי ארץ-ישראל, אך בהחלט היו גם 'דפיקות' קודמות, כגון הקריאות של מנהיגים יהודים ערב השואה לברוח מאירופה ולבנות את הארץ, דפיקות שבעצת כמה גדולי תורה סתמנו את אוזנינו משמוע להן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

ערעור יסודות הבניין / ישעיה שטיינברגר

 לא הביקורת על הישיבות מקנה למבקר את התואר 'אחר' אלא הזלזול הבוטה במסורת ההלכה ובעיקרי תורה שבעל פה. שום חוג דתי-אורתודוקסי לא היה מסכים לכך

מתגובת ישראל לבקוביץ' למאמרי עולה שהוא לא ממש טרח לקרוא את דבריי אלא בסקירה בעלמא. לכן, אם לנקוט  לשון עדינה, דבריו רצופים אי דיוקים. ראשית, איני בוגר ישיבת כרם ביבנה, אבל זה ממש לא רלוונטי לצורך הדיון. שנית, הכותב 'התביית' משום מה על הרב שך והדוקטרינה החרדית, ואילו אני התייחסתי אליהם רק בעקבותיו. האמת היא שכמעט כל הישיבות – כולל "מרכז הרב", "הר המור" ובנותיהן הרוחניות וכן רוב רובן של ישיבות ההסדר – מזדהות דה-פקטו עם שיטת הלימוד החרדית וכן עם גישתה לתורת חז"ל והקדמונים (רוצה לומר מבחינת ההספק המועט יחסית בעיון ובנושא ההתבטלות בפני סמכות הקדמונים). גם מרן הראי"ה קוק, אף שדגל בהספק רב יותר, לא המליץ להמיר את הגמרא בלימוד טעמי המצוות של ה"מורה" ובוודאי שהיה רחוק מלחלוק ח"ו על חז"ל. אפילו סדר קבוע לתנ"ך לא התקיים, לפי מיטב ידיעתי, בישיבתו. אם נסתמך על ענק אחר בעולם הישיבות הציוני, הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון, די לקרוא את מאמרו "איש ההלכה" כדי לראות לאן רוחו נושבת. לא הצלחתי למצוא בשום חוג דתי רציני, שלימוד התורה יקר בעיניו, אילן שלבקוביץ' יכול להיתלות בו.

מועט המחזיק מרובה

בעניין שיטת הלימוד לפי רבנו תם. אכן, הרמב"ם חולק בעניין שילוש הלימוד: מקרא-משנה-תלמוד, כפי שאף אני הדגשתי זאת. אף על פי כן הוא מציב בראש הפירמידה את התלמוד. דבריו באיגרת אינם אלא כלפי ההופכים את הפלפול לתכלית עצמאית (אגב, גם אם תמצי לומר שיש סתירה בין איגרתו ל"משנה תורה", כמדומני שפוסקים כשני). הבהרתי שההסתמכות למעשה על רבנו תם היא בדיעבד בגלל ירידת הדורות והיא מתייחסת רק לשנים שבהן הצעיר קונה את הכלים ואת המיומנויות בישיבה. הדגשתי שפשיטא שבהמשך חייו הוא אמור ללמוד את כל התורה על כל מקצועותיה (השו"ע בהל' ת"ת פוסק כרמב"ם ורק הרמ"א מביא את ר"ת כ"יש אומרים", כברירת מחדל).

בהמשך לכך, אכן לבקוביץ' צודק שלא הייתה ועדה עליונה שקבעה שיטת לימוד של כעשרים דפים למסכת, אך נוצרה פנמונולוגיה שבאופן כללי הוכיחה את עצמה, לפחות בעיני רוב ראשי הישיבות. דומה שהבהרתי היטב שהדפים שלומדים בישיבה אינם אלא מדגם מייצג מוצלח המעניק מפתחות וחשק להמשך לימוד עצמי של כל התורה. אין הם בשום אופן מהווים סוף פסוק כלפי בית דין של מעלה, שם נישאל אם עסקנו בכל התורה על כל חלקיה. 

בפועל מגיעים לרכישת ידע של הרבה יותר דפים גם בישיבה עצמה בלימוד סדרי ב' וג' ב"בקיאות". הדיון הצטמצם בדבריי ל"עיון" שבסדרי א' ולתוכני השיעורים בלבד. אך למעשה אף ה"עיון" עשוי להעניק ידע נרחב. תוך העמקה במפרשים הרבים שמסביב לסוגיה, לא רק שנרכשים אופקי המשגה אלא גם נחשפים לחומר חדש ונרחב ביותר. הידע נקנה סכמטית-אנכית במקום שעיטה אופקית על מסלול דפי גמרא. רבי אליהו מישקובסקי, ראש ישיבת כפר חסידים, שלט בהרבה סוגיות בקדשים ובטהרות, למרות שלפי הודאתו מעולם לא למדן כסדר. הוא התוודע להן דרך ציטוטן על ידי התוספות וגדולי המפרשים. במיוחד הדבר אפשרי דרך ספרי למדנות היקפיים הנלמדים תדיר בישיבות, כגון שב שמעתא, מנחת חינוך, שערי יושר ועוד. הם מרחיבים את המושגים תוך הפניות והצלבות סוגיות רבות.

בנוסף, איני מצדיק השמטת ענפי תורה אחרים מה"קוריקולום" הישיבתי. באתי רק כסנגור המתרכז בהאשמות ולא כפורש משנה שלמה. ואגב, חלק משאר המקצועות כן נלמדים ברוב הישיבות – אם ברמה של לימוד עצמי או בחברותא וכן דרך שיחות ראשי הישיבות והמשגיחים. כל בר דעת המחונן בשאר רוח, ויש כאלו גם בעולם הישיבות, משלים ידיעותיו בתחומים אלו בהמשך חייו. שיחות וספרים עמוקים שממשיכים להישמע-להופיע גם בעשורים האחרונים, חומר שלבקוביץ וחבריו לא ממש נחשפו אליו בעליל (אולי מפני שאינם חדשניים דיים), יוכיחו. בין אלו ראוי לציין את ה"מכתב מאליהו", "פחד יצחק", "נתיבות שלום", שיעורי ר' אליהו וינטרוב ור' יעקב ויינברג מ"נר ישראל" וחוגו. בימינו מתבדרים שמועות וחיבורים מבית מדרשו של הרב משה שפירא, ושל חוג תלמידיו, של ר' שלמה פישר ושל האדמו"ר מטולנא. קיימת כמובן מערכת יצירה מקבילה בעולם הישיבות הציוני, יצירות בעל פה ובכתב מחוגי מרכז הרב וכן מכוחן של ישיבות הר עציון ומעלה אדומים וראשיהן (למרות שחלק ניכר מתלמידיהם של האחרונים פנו לכיוון האקדמי בעיקר, וחבל). כן ראויים לציון כתבי ענקי החסידות וכמובן תורת הרב. כל אנשי הישיבות האלו, למרבה הפלא, עדיין מאמינים בקדושת חז"ל ובסמכותם הבלתי מעורערת.

מי אתה ישראל?

בנוגע ליחסי לאקדמיה, לא זלזלתי באקדמיה אלא רק בלחץ המלאכותי המופעל לפעמים במחקר מדעי הרוח לחדש כל הזמן גם בהיעדר הצדקה וצורך ממשיים. אוניברסיטאות מליגת הקיסוס שהכירו (לפי עדות ידידים) לעתים בלימודי הישיבה לקראת תואר שני (במיוחד במשפטים ובתחומים שהתואר הראשון אינו עוסק בהם ישירות) הן: קולומביה, ג'ונס הופקינס ופנסילבניה.

אכן "מגוחך והזוי במיוחד" לטעון שחתני פרס נובל היהודים למדו בישיבות. אך לא פחות מגוחך הוא להתקיף בלי לקרוא את מילות המותקף. כתבתי שלימודי התלמוד של דורות רבים "יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת (תופעת האחוז המדהים של חתני פרס נובל יהודיים)". וולטיר ואני הקטן חושבים שזה בזכות לימוד הגמרא העיוני המאתגר והמעמיק. ענווה והתבטלות כלפי הדורות הראשונים וקבלת דבריהם כקאנון היוו תנאי הכרחי. שאלמלא כן במקום היגיעה היו הכול פונים לחומרים קלים המושכים את הלב ולא מחדדים את המוחין – המקור לגנים של אינטליגנציה כה גבוהה.

למעשה, לא אני הוא זה שהגדיר את לבקוביץ' כמשמיט את יסודות בניין התורה אלא הרמב"ם, כמפורש במאמרי. איני מגדיר את דבריו ככפירה בגלל ביקורתו על הישיבות; רק בנקודה אחת "הגדיש את הסאה" (כלשוני במאמרי): תליית טעויות בחז"ל והסתייגות בעקבות זאת מדבריהם עד כדי האשמתם בטשטוש בין אמת ושקר. גם בסברה ובשיקול הדעת אין לחלוק עליהם, כמוכח מהרמב"ם ריש פ"ב מהל' ממרים וב"כסף משנה" שם.

איני מתבייש בקריאתי ללבקוביץ' ולשכמותו, אלו המגדירים עצמם כ"חרדים" או כ"דואגים" לישיבות למצער, לחזור בהם. קריאתי "אחר, אנא חזור בך" (דגש על ה"אנא" – מילה חשובה שהושמטה מהכותרת) התבססה על הרושם שלא פסו הסיכויים להידברות. בדורנו ראוי לשאוב קורטוב מהאופטימיות ששידר ר' מאיר כלפי אלישע בן אבויה, רבו, ולהקרינה כלפי הכול. 

אפרופו הידברות; מי אתה ישראל לבקוביץ'? לא הצלחתי לברר את זהותך וכתובתך. האם "מקור ראשון" משתמש הפעם בסגנון המאוס של החרדונים והפשקווילים – מפרסם דברים קשים בלי לציין מפורשות את העומד מאחוריהם?

לסיכום, ברי לי שכל בן תורה, מכל הגוונים הישיבתיים המצויים, שותף לגישתי שקיים "תו תקן" בסיסי ומינימלי ליהדות הלכתית. קוראים לו "עיקרי האמונה". חייבים להציגו ולהגדירו בכל דור, אך הוא שם. מי שתולה בחז"ל בוקי סריקי, אינו שואל אלא מסיק מסקנות שטחיות, ומתעלם מהרמב"ם, מהרמב"ן, מהמהר"ל ומרבים וטובים אחרים שהרבו לעסוק בהן – אדם כזה שייך לזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי; אל יתהדר במטותא באיצטלא של דתי אורתודוקסי. ביקורת (מוצדקת בחלקה) על הישיבות היא דבר אחד. כפירה בקנוניזציה של המסורה ושל התורה שבעל פה מסיני היא דבר אחר לחלוטין.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

גם הסנהדרין עלולה לטעות / אברהם זהבי

 הרב שטיינברגר דן במאמרו, בין היתר, בלגיטימיות שבייחוס טעויות לחז"ל. לקראת סוף המאמר הוא כותב: "אם אתה חושד את חז"ל בטעות, אינך מאמין בתורה שבעל פה, ואז גם תורה שבכתב אין לך". אני תמה איך מתיישבת אמירה זו עם הכתוב בויקרא ד, יג: "ואם כל עדת ישראל ישגו, ונעלם דבר מעיני העדה, ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ואשמו", וכן עם האמור בבמדבר טו, כד: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה וגו'". מכתובים אלה עולה מפורשות שהשגגה והעלם הדבר רובצים גם לפתחם של "עיני העדה", הם הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית.

"לראיה", כביכול, שאין ליחס לחז"ל טעות, מפנה הרב שטיינברג למסופר במשנת ראש השנה סוף פרק א, שם ציית ר' יהושע לקביעת ראש חודש תשרי בבית דינו של רבן גמליאל, למרות שהיה ברור לו שהיא מוטעית: "והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו".  אך לפי האמור באותה משנה לא חזר בו ר' יהושע מחשבונו, אלא השתכנע מדברי ר' עקיבא שלעניין קביעת המועדים יש גזרת הכתוב שהיא אינה תלויה במצב האסטרונומי האובייקטיבי אלא בהכרעת הסנהדרין, גם אם טעו – "שנאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם – בין בזמנם בין שלא בזמנם".

לא בכדי נמנע ר' עקיבא מלהפנות את ר' יהושע לכתוב בדברים יז, יא "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", שנדרש בספרי כהוראה לציית לסנהדרין "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהיא ימין". הפסוק הנ"ל ומדרשו רלוונטיים רק לכתוב בראש העניין שם: "כי יפלא ממך דבר…", ואילו טעותו של רבן גמליאל לא הייתה נפלאת מעיני ר' יהושע, כאמור. זאת ועוד; מדרשו של הפסוק דלעיל בירושלמי הוריות (א, א) הפוך מזה שבספרי: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: 'ימין ושמאל' – שיאמרו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל".

בהקדמת פירוש הרמב"ם למשנת הוריות הוא תופס כעיקר דווקא את המדרש שבירושלמי, וכותב שהמציית לפסיקת הסנהדרין בידיעה שהיא מוטעית "הרי הוא מזיד". אף על פי כן, מתכפר לו העוון בקרבן שגגה, משום "שהוא שגג באמרו יתעלה 'על פי התורה אשר יורוך וכו", וחשב (בשגגה!) שחובה לעשות על פיהם, ואפילו טעו".

לסיום אני מרשה לעצמי לתמוה על הביטוי הבוטה שבו השתמש הרב שטיינברג: "אחר". האם לאור המובא לעיל מהרמב"ם גם הוא היה נחשב כ"אחר" שכפר בתורה ובשכרה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

לדחות את המסע / עקיבא סלע

מצעד החיים, פולין. צילום: רויטרס

 עולא ורב חסדא היו הולכים בדרך. כשהגיעו למקום שבו היה ביתו של רב חנא בר חנילאי נאנח רב חסדא. אמר לו עולא, מדוע אתה נאנח, והרי אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ור' יוחנן אמר אף כל גופו של אדם. אמר לו איך לא איאנח – בית שהיו בו שישים אופות ביום ושישים אופות בלילה והיו אופות לכל מי שצריך ולא הוציא בעל הבית את ידו מארנקו לפי שסבר שמא יבוא עני בן טובים ועד שיושיט ידו לכיס יתבייש העני… ועכשיו נפל בית זה ונשארה חורבה ולא איאנח?! אמר לו: כך אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו שנאמר: "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב"… אמר לו: דיו לעבד שיהיה כרבו – אם הקב"ה משאיר את ביתו הרוס אין להתרעם על חורבן בתי צדיקים (ברכות נח ע"ב, בתרגום).

קשה מאוד לקבל תנחומים על חורבן קהילות רבות והריסת בתים, אובדן מרכזים יהודיים שהיו לנו, אורות מאירים בחשכת הגלות.

המסייר במזרח אירופה לא בא לחפש את הגוף אלא את הנשמה והנפש – הצוואה של יקירינו שנהרגו, נשרפו ונקברו חיים. הבית, הבניין – הפרטי והלאומי – נמצא כאן בארץ, ואילו שם אנו מחפשים את השורשים – את מה שאינו על פני האדמה. והשורשים, כמו שורשי הצמח, שלושה תפקידים להם: לעגן את הצמח בקרקע ולתת לו תמיכה ויציבות, לספוג מן הקרקע מזון, ולייצר חומרי צמיחה.

המסע למזרח אירופה (בכוונה אני נמנע מלכתוב לפולין, שכן נראה לי שרוב המשפחות של יוצאי המסעות לא הגיעו מפולין) דורש נגיעה בשורשים יהודיים אמיתיים; לא רק בשורשים מתים, בקברים הנטועים בערמות צמחייה ואבק, בחורבות בתי כנסת ובתי מדרשות, אלא ביהדות המפוארת, בתרבות הפורחת, בחיי הקהילה העשירים שהיו שם. המפגש עם הגולה יביא את המסייר להתיידד מחדש עם המציאות שהייתה שם, על כל אורותיה – הישיבות, ענקי הרוח הטמונים בבתי העלמין עתיקי היומין; יקרב את הדור השני והשלישי אל הסבים והסבתות, הדודים והדודות, ויטמיע בתודעה את העובדה שהעבר חשוב לעם היהודי בעיצוב עתידו. רק מתוך חוויית מפגש שכזו ניתן יהיה להבין את טרגדיית השואה, רק כך ניתן יהיה להבין יותר את משמעות המדינה הנבנית על זיכרון הקרבנות שנשארו שם.

להגיע בשל

כל זאת ייעשה טוב יותר אם המסייר יגיע לסיור בשל יותר, הן בידיעותיו והן בגילו. בבית הספר התיכון נמשיך בלימודי ההיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה ובהוראת השואה כפי שעשינו עד היום. את חוויית התכנים נחליף מסיור רגלי לאמצעים טכנולוגיים הממחישים היטב את מאורעות השואה. רק לפני כמה שנים הצגתי בפני הנהלת משרד החינוך והממונים על "מצעד החיים" תקליטור בשם "מסביב לכיכר" – סיור וירטואלי במחנה הריכוז טרזינשטט, הכולל ביקור פנורמי במספר אתרים במחנה, סרטים, עדויות מוקלטות ומצולמות, מאגרי מכתבים ותעודות ועוד. תגובת הממונים הייתה שתקליטור כזה יכול להחליף את הנסיעה, ולכן הם לא המליצו להכניסו לבתי הספר. הנה ראיה עד כמה יכולה הטכנולוגיה להוות כלי חוויה ממשי.

לטעמי, לימוד התכנים בבתי הספר לצד חקר שורשי המשפחה יביאו את התלמידים לבשלות גדולה יותר לקראת היציאה למסע. אם נוסיף לכך את השירות הצבאי של אותם תלמידים, שבמהלכו כל חייל חש על בשרו את המשמעות של מלחמת הקיום של העם היהודי, הרי שלבסוף המסייר גם יתפוס טוב יותר את מעשיו של לוחם המרד והפרטיזן היהודי, ואולי גם יבין בצורה אחרת את משמעות מלחמת ההישרדות של היהודים בגטאות ובמקומות המחבוא.

אין לי ספק שאם יתקיים המסע לאחר ימי התיכון והשירות בצבא, יגיע המסייר למזרח אירופה בשל יותר להבין ולחוות את המראות ואת המציאות שיפגוש, וממילא המסע יהיה משמעותי יותר עבורו. כמובן, על מנת ליישם את השינוי המוצע יש צורך בהעברת התקציבים המוקצים לנושא זה למסגרות אחרות: צבא, אוניברסיטאות, מכללות וכו', וגם למצוא דרך להוזיל ולהגמיש את מתכונת המסעות. אך דומני שעם רצון טוב תימצא לכך הדרך.

עקיבא סלע הוא מנהל המרכז "מירושלים לליטא"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012