קטגוריה: שירה

יודעת שבבוקר תהיה שמש  | בכל סרלואי

שיריה של טניה, שחזרה בתשובה, חיברו את הרובד האנושי והיהודי שלה לשירה עשירה ומורכבת. המשוררת שהחלה בכתיבה על אימי המלחמה נגאלה מייסוריה בטרם מלחמה
המשך הרשומה

מודעות פרסומת

הגלות הפנימית | גיא פרל

ההתרחקות היא הכרח, הגלות היא חירות והגעגוע אינו רוצה להתממש. שירתו של יונתן ברג מבטאת את דחף היציאה למסע כאקט של שחרור קיומי
המשך הרשומה

להיכנס החוצה | צור ארליך

ספר שיריה של סיון הר־שפי, אולי הביטוי הפיוטי הצלול ביותר שניתן לניאו־חסידות, הוא גם ספר ההשלמה בין הגוף והנשמה. כישרון ציור מילולי עילאי 
המשך הרשומה

ומתוק החושך | יהודה ליבס

המשוררת בונה עולם מיתי מתוך רגעי חיים לא קלים, מהטבע, מהשפה העברית ומאוצרות הרוח של העם היהודי. שירי דת מתקלפת
המשך הרשומה

פואטיקה של הוויה אנושית | דינה מסתאי

שירי המשורר הם שיריו של האמיץ והאוהב את סביבתו. שירה חפה מפאתוס, המתייחסת באופן כמעט מקודש לחיי היומיום
המשך הרשומה

העט כמצפן | בכל סרלואי

על אף חוויות הזוועה במלחמת העולם, בחר המשורר הפולני להאמין באפשרות הדתית והאנושית לגאולה. קובץ שיריו מציג תהליך מרגש ומסעיר של אדם מוסרי וחכם 

המשך הרשומה

סולם איתמר | הרצל חקק

המשורר משוטט בחצרותיה של ההתגלות. שירי האמונה שלו נוסקים בספרו האחרון לעולמות נבואה, שאולי הם מקומו של כל משורר שיצירתו נוגעת ביסוד עליון  המשך הרשומה

השירה מציירת | רבקה שאול בן צבי

שירתה המוחשית, בתמונה ובצליל, של אידל היא שירה אמיצה המרשה לעצמה להישאר תמימה והרמונית המשך הרשומה

האופציה השפויה |יואב איתמר

חוסר היומרה של המשוררת, שאינה חווה את שירתה כטוטאלית, מוליד שירה יפה ופשוטה וגם מחווה יפה למשוררים ולמשוררות שקדמו לה המשך הרשומה

רבּה באמבטיה בשבת | עמיחי חסון

לימוד הגמרא הביא את המחברת, פסיכיאטרית במקצועה, לכתיבת שירים כנים ואישיים ולעתים הומוריסטיים, המציעים פרשנות ומבט מקורי על הסוגיות התלמודיות

המשך הרשומה

מרווקות למשפחה | יונתן ברג

יקיר בן־משה מלווה את חוויות הנישואין וההורות בשירה צבעונית ומלאת הומור לצד ידע עשיר במוזיקה קלאסית

המשך הרשומה

נחוץ לנו רק החֹם

שלושה זוגות משוררים כותבים לט"ו באב

המשך הרשומה

האנחה היהודית והאהבה | זיוה שמיר

שירת האהבה נקטעה מהספרות העברית עם גירוש יהודי ספרד והתפזרותם בעולם, וחזרה אליה עם ראשית הספרות העברית החדשה. וגם אז במרבית הצניעות ובדרכים עוקפות 

המשך הרשומה

קורא על הדרך | יונתן ברג

רואה דרך המילים

שירתו של המשורר העיוור ארז ביטון מנכיחה בדיוק ובאיפוק עוצמות של קשר עם המציאות, 
עם הזולת, עם החברה. עולם הצלילים מחליף את האור שאבד בשירה צלולה ורבגונית

המשך הרשומה

לתפור כפתורי חלום על חולצות היום יום | גלעד מאירי

שירתו של סומק מתאפיינת בשילוב בין נרטיבים עממיים לפופולריים והסינתזה ביניהם 
היא פטנט פואטי הרשום על שמו. השפעתה על דור השירה הצעיר כבר ניכרת

כוח סוס

רוני סומק

זמורה ביתן, 2013, 70 עמ'

אבולוציה במבצע

הַבַּיִת הַזֶּה בְּ־ הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג' 24 שֶׁנִּבְנָה
כְּבֵית חֲרֹשֶׁת לְקֶרַח
וְהָיָה 'נֶגֶב קֶרָמִיקָה'
וְ'כֶּתֶר פְּלַסְטִיק'
הוּא עַכְשָׁו AM:PM שֶׁקָּם
עַל חָרְבוֹת הַפִּיצוּצִיָּה.
אֲנִי מְצַלֵּם אוֹתוֹ לָעֵרֶךְ אֶבוֹלוּצְיָה
בְּמִלּוֹן הֶעָרִים אֲדֻמּוֹת הַשְּׂפָתַיִם
וּמְתַיֵּג:
קֶרַח,
קֶרָמִיקָה
פְּלַסְטִיק,
וּמַלְכַּת שְׁבָא הַמְּחֻפֶּשֶׂת לְקֻפַּאִית אֶתְיוֹפִּית,
הַיּוֹשֶׁבֶת בְּשָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה בֵּין עֲרֵמוֹת שׁוֹקוֹלָד,
וְרוֹאָה אֵיךְ עֲצֵי גַּן מֵאִיר קָדִים עֲמֻקּוֹת
לְעֶבְרָהּ.

"כוח סוס" הוא ספרו האחד עשר של רוני סומק (לא כולל שני ספרי ילדים שכתב עם בתו, שירלי). הספר שומר על העיצוב התמטי והצורני המסורתי של ספריו. לדוגמה, תיאוריהם של גיבורי תרבות, בין־תחומיות (ריקוד, מוסיקה, אמנות), מחוות למשוררים, מחאה (חברתית, פוליטית ומגדרית) ועוד הם מוטיבים חוזרים בשירתו. גם אופי הפורמט זהה: מינימליסטי (42 שירים) ובין תחומי, קרי ספר שירה המשלב עבודות אמנות. בשנים האחרונות סומק משלב בספריו ובאסופות תרגומי שירתו בעולם עבודות אמנות מקוריות. ב"כוח סוס" 11 עבודות פופארט בשחור־לבן המקיימות דיאלוג עם שירים בספר. אחת מהן מעטרת את הכריכה. היא עוסקת בשמות האנטומיים של איברי הסוס ומתייחסת לשיר הפותח "כוח סוס" (אגב, גם בכריכת ספרו השני, סולו [1980], מופיע דימוי הסוס). הרוח הסגנונית הקולאז'ית של העבודות פותחת עוד מסך פרשני לשירתו ומחזקת את הממד הפופואטי שלה.

זמר הרוק והטרובדור

כותרת הספר טומנת בחובה עיקרון אסתטי מרכזי בפואטיקה של סומק והוא השילוב בין ישן לחדש או במילותיו של המשורר עצמו – “אבולוציה במבצע“; השילוב בין הסוס למכונית מסמל סינתזה בין טרום־מודרני, טבעי, אותנטי ומאגי לבין מודרני, תעשייתי, ממוחזר ופירוטכני. פן משמעותי במפגש בין ישן לחדש הוא התרבותי: השילוב בין תרבות עממית לתרבות פופולרית. זהו שילוב ניו־אייג‘י מקורי בין חכמת המונים עתיקה לחכמת המונים מודרנית. מאפיין זה משקף נרטיב משמעותי באתוס הישראלי, כי ישראל היא מדינה שנולדה בתפר התרבותי בין פולקלור לפופולריות האופייני לשנות ה־50 של המאה ה־20. לכן כנראה סינתזה זאת היא מפתח מרכזי להתקבלותה היפה של שירת סומק בכל שדרות העם.

ההבחנה בין העממי לפופולרי איננה חד משמעית. עם זאת, מקובל לאפיין את ההבדלים העיקריים בין שתי התרבויות בין השאר על בסיס תכונות אלה: כאמור, ישן וחדש (המאה ה־20 מציינת את החדש), אוניברסלי (פופולרי) ולוקלי (עממי) ולפני ואחרי בכל הנוגע לתקשורת המונים (המהווה כלי הכרחי של התרבות הפופולרית). ההבדלים בין התרבויות הם לא אחת ביטוי של הקשר: הרי זמר הרוק הוא טרובדור מודרני או להפך, הטרובדור הוא הרוקר הקדום.

הסינתזה בין נרטיבים עממיים לפופולריים היא אחד מתווי הזיהוי המובהקים של שירת סומק: זהו פטנט פואטי הרשום על שמו. המפגש בין הנרטיבים מטשטש את סימני ההיכר המובהקים שלהם ומעניק לשירת סומק את ישראליותה ובין השאר את ייחודה. לרוב יש מתח בין שתי תרבויות אלו, כי התרבות הפופולרית החדשה מבקשת לדחוק את התרבות העממית הישנה. לכן זו סינתזה מקורית, מפתיעה וחתרנית. השילוב קיים בכל רובדי הספר: לעתים שני הקולות נשמעים בשיר הבודד, אך לעתים קיים בו רק פן אחד של הסינתזה.

לדוגמה, בשיר “ברכיים. עצה שמינית לילדה רוקדת“ נפגשים הפופולרי (הכדורסל) והעממי (מחולות עממיים):

“הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל לִיגַת הַ־NBA/ הִיא הַבִּרְכַּיִם./ בְּמֶשֶׁךְ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים מְכַדְרֵר כָּל שַׂחְקָן/ כִּמְעַט 80 מִשְׂחָקִים. מִשְׁקָלוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְ־130 ק“ג,/ וּכְשֶׁהוּא נוֹחֵת לֹא נָכוֹן עַל הַפַּרְקֶט הַבִּרְכַּיִם/ דּוֹמְעוֹת./ הַבֶּרֶךְ הִיא מָנוֹעַ. הִיא צִיר הָרָצוֹן לְהַגְבִּיהַּ עַמּוּד שִׁדְרָה./ תְּנוּעַת בֹּרֶג תְּפָאֵר אֶת/ הַקְּפִיצָה/ לְמִי שֶׁבָּא לִרְאוֹת/ בָּלֶט/ עַל לוּחַ הַתּוֹצָאוֹת./ וְיֵשׁ גַּם בִּרְכַּיִם הַמִּסְתַּנְּנוֹת מִתַּחַת שִׂמְלַת רַקְדָנִית פְלָמֶנְקוֹ,/ בִּרְכַּיִם צַיְתָנִיּוֹת עַד מְאֹד בְּטַנְגּוֹ,/ בִּרְכַּיִם שֶׁנּוֹלְדוּ לְלִטּוּף הַסַּלְסָה/ וְיֵשׁ אֶת הַבִּרְכַּיִם שֶׁלָּךְ./ אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם בּוֹ הִתְחַלְתְּ לִזְחֹל./ הֵנַחְנוּ אֶת בִּרְכַּיִךְ עַל שֻׁלְחַן בִּילְיַארְד,/ וְהַכַּדּוּרִים שֶׁהִתְגַּלְגְּלוּ סָבִיב הֵחֵלּוּ לְאַבֵּד צֶבַע./ לֹא וִתַּרְתְּ, וּכְשֶׁנִּסִּית לַעֲמֹד נָפַלְתְּ בְּאוֹתוֹ יֹפִי/ שֶׁל מְחִיאַת כַּף/ בְּיָד אַחַת.// מֵאָז, בְּקֶשֶׁר לַבִּרְכַּיִם, אֲנִי פָּחוֹת מֻדְאָג“ (11).

סומק משכפל באופן פרודי את השיח הסטריאוטיפי בין גבוה לנמוך האופייני לאולפן תקשורת ההמונים על ידי יצירת טריטוריה אחת, הספר, אשר בו נפגשים לשיחה נציגי עולמות גבוהים ונמוכים. למשל, הפושע והמדען: קובי הרוצח (25) ואלברט איינשטיין (18).

נציגי עולמות גבוהים ונמוכים נפגשים לשיחה. אלברט איינשטיין ולברון ג'יימס צילומים: AP

נציגי עולמות גבוהים ונמוכים נפגשים לשיחה. אלברט איינשטיין ולברון ג'יימס
צילומים: AP

אגדות ילדים ומנחי טלוויזיה

המוטיב הפופולרי בשירת סומק בולט יותר מזה העממי הודות לדיאלוג הישיר עם גיבורי תרבות, תיאורים מעולם הספורט וכדומה, אשר מוכרים לקהל הרחב מהמדיה. לכן להלן מספר דוגמאות שימחישו את מאפייני העממיות המבוססים על הגדרות של הסיפור העממי.

שני מאפיינים מובהקים של הסיפור העממי הם סוף טוב ומשאלה. ואכן, ברוב שירי "כוח סוס" יש סיום הנתון בהקשר אופטימי או חיובי של אהבה או גאולה (ראו בשירים לעיל); ולעתים קרובות השיר מעובד כסוג של משאלה גלויה או כמוסה. לכן חלק מהשירים מעוצבים על ידי מילות תנאי (אם) ובזמן עתיד (ראו בציטוט בהמשך ועוד למשל, 18, 32, 43).

מוטיב עממי משמעותי נוסף הנמצא בשירת סומק הוא דיאלוג רחב עם אגדות ילדים – ככל הנראה מהמקיפים ביותר של משורר ישראלי עם מקורות אלה. לדוגמה, פתיחת ה"שיר על הכתף הכי יפה בעולם": "אִם הָיִיתִי נוֹלַד כָּתֵף,/ הָיִיתִי מַתְחִיל אֶת חַיַּי בְּקוֹפֶּנְהַגֶן/ מִתַּחַת לְצַוַּאר הַבְּרוֹנְזָה שֶׁל בַּת הַיָּם הַקְּטַנָּה" (33). "בת הים הקטנה" היא אגדה מאת הסופר הדני האנס כריסטיאן אנדרסן. ראוי לציין שסומק מתייחס כבר לעיבוד האמנותי של האגדה, קרי לפסל "בת הים הקטנה" המוצב בנמל קופנהגן. זו גם המחשה לגיאולוגיית הציטוטים של סומק האופיינית לרוח השעתוק של תקופתנו.

המשוררים הפופואטים הראשונים בשירה העברית, נתן אלתרמן של "רגעים" ו"הטור השביעי" ודוד אבידן, נמנעו באופן יחסי מהתרבות העממית ונטו לפופולרי. סומק שדרג את קודמיו ושכלל את המהלך הפופואטי באמצעות השילוב הקרנבלי בין העממי לפופולרי. הוא שילב בין ההגשה של מספר סיפורים עממי לבין זו של מנחה תוכנית רדיו או טלוויזיה, בין הלץ לסטנדאפיסט. כך הוא יצר סגנון חדש של שירי אגדה פופולריים ליריים, אשר הם לא אחת הומוריסטיים.

עמדת הדובר ההיברידית יצרה הכלאה מקורית בין גיבורי תרבות משני עולמות רחוקים: הגיבור העממי וגיבור התרבות הפופולרית. למעשה, זהו אחד המקורות לווירטואוזיות הנרטיבית של שירת סומק, אשר באה לידי ביטוי לירי בעיקר באשכולות דימויים מורכבים ועמוסים הניצבים על כנם באופן פלאי ביציבות ובאיזון.

lebron4_ap

חיבור בין שירה למציאות

ראוי להדגיש שלמרות מוצאו העיראקי, מקורות העממיות של סומק אינם בהכרח מזרחיים, אלא רב תרבותיים. תיאורי הפלמנקו, הטנגו והסלסה בשיר לעיל הם דוגמה למוטיב זה. הרב־תרבותיות היא שיקוף לחיים בחברת המהגרים הישראלית. הרב־תרבותיות בשירת סומק מייצגת את ההכרה הפרדוקסלית בשונה ובמאחד של החברה ללא ביטול פן זה או אחר שלה.

מאפיין עיקרי של הסינתזה העממית־פופולרית הוא שילוב וחיקוי של שפת היומיום. החיקוי הוא לעיתים פסטישי או פרודי, קרי פולמוס החותר תחת השפה והסמנטיקה השחוקות. ב"כוח סוס" יש כר נרחב של ציטוטים, קלישאות עממיות (13) ותקשורתיות ("גַּם הַשָּׁנָה אוּלַי/ יִהְיֶה חַם בַּמְּקוֹמוֹת/ הַנְּמוּכִים" 41) וגרפיטי (24). אחת המוטיבציות שעולות כתוצאה מסינתזה זאת היא ניכוס הקלישאות הגבוהות לשיח היומיומי. לדוגמה, שורת הפתיחה המוכרת של "ארץ הישימון" לטי. אס. אליוט ("אַפְּרִיל הוּא הָאַכְזָר/ בָּחֳדָשִׁים" 30) מופיעה ככתובת קעקע על זרועה של נערה חטופה, קרי ציטוט שירה בהקשר של תת־תרבות.

הפואטיקה של סומק ייחודית בנוף השירה הישראלית מסיבות נוספות, רובן נעוצות בפואטיקת עירובין מסולסלת. למשל, תמהיל של קולאז' פיגורטיבי המשורשר כערבסקה לאורך השיר ביחד עם מרכיבי לשון שיחתיים; שילוב אוקסימורוני בין הסוריאליסטי ליומיומי והאקטואלי; טון מחוספס, קיטשי וגרוטסקי המהול באנינות ובדיוק ליריים ועוד. מאפיינים סגנוניים אלה הפכו את שירת סומק לאבטיפוס של פואטיקה ישראלית, אשר הופנם במינונים שונים על ידי משוררים צעירים (לרוב גברים מזרחיים), למשל אבי אליאס, יקיר בן־משה, מתי שמואלוף, משה אוחיון, שגיא אלנקווה, מאיר דדון ועוד.

"כוח סוס" הוא עוד נדבך ספרותי חשוב במפעל של שירת סומק המבקש "לִתְפֹּר כַּפְתּוֹרֵי חֲלוֹם עַל חוֹלְצוֹת הַיּוֹם־יוֹם" (7). הכמיהה של פואטיקת סומק לחבר בין השירה למציאות ובין המציאות לשירה מעניקה לה קסם ותנופה אקזוטיים. זו שירה המשקפת בדיוק רב את רוח הזמן והמקום. היא פורצת דרך במקוריות של הסינתזות שלה וברלוונטיות התרבותית שלה. לכן כבר עתה רואים את השפעותיה העמוקות על הדורות הצעירים בשירה הישראלית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

באה בנשיותה אל הסוד | צור ארליך

שיריה של שרה פרידלנד בן ארזה  מתאבקים בעפר, מדובבים ממנו מיתוסים יהודיים קדומים וחוצבים אותיות בדםֿ, עד שהדוברת הולכת ונעשית מזוהה עם הטקסט, עם התורה עצמה. מילים שדורשות לדורשן המשך הרשומה

קופסאות תות לנצח | גלעד מאירי

שירתו של דרור אלימלך היא ביטוי לחיפוש פוסטמודרני אחר רוחניות חדשה. היא מציגה אלטרנטיבה למגדל השן הספרותי באמצעות חשיפת הדלות הרוחנית והבעת מחאה חברתית המשך הרשומה

קורא על הדרך / יונתן ברג

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

ממשיך את השיחה 

ספרו החדש של המשורר והמבקר אלי הירש 'גני תל אביב התלויים' מוקדש כולו לתגובת־אבל וקינה על מותו של חברו הקרוב, המתרגם ואיש המסעות דן דאור.

זהו ספרו הרביעי של הירש. קדמו לו שלושה ספרים אשר יצאו ברווחים של עשור זה מזה. ספר זה יוצא לאור חמש שנים לאחר הקודם, 'מוזיקה חדשה'. אין בכך רכילות ספרותית אלא הפניית אור לעוצמת המעשה החברי והאנושי של הירש. היכולת להזיז, במידת מה, את המשורר או האני מן המרכז. בוודאי נאספו להירש שירים רבים נוספים, על נושאים שונים. נתינת מקום לאחר באופן כל כך מקיף ונדיב, בספר מלא, ללא הכנסת הנושאים האחרים – הריהי מעשה לא מאוד מוכר במקומותינו.

מתכתב עם רחל

אבל אולי גם יש בכך עדות למצב הנפשי של האבל, כזה המבטל את נוף העולם ומצמצם אותו לכדי פרופיל אחד, ולכדי פעולה אחת של דיבור – פעולה שמורכבת מסוג של זעם וייאוש, המסרב להסכים עם האובדן. חוסר הסכמה שבתוכו חוסר אונים: "דבר דבור על כל אותיותיו/ שירה היא פה קרוע ותלוש/ גם הקינה סדורה על כל תוויה/ מאלף ועד תו ועד ייאוש (…) החרוזים הם קישוטים בלי טעם/ חריץ בפח והגרון נוהם". אבל לפעולת האבל, לדיבור האָבל, יש גם צד שני, מנוגד: שחזור והתרפקות על הזיכרונות, ודרכם דווקא חתירה כנגד חוסר האונים.

וזאת מתוך הכרה שאותה מנסח הירש בספר כי ההיזכרות היא פעולה של נוכחות ושיבוש השכחה – "התשמע קולי/ רחוקי שלי?/ לא רחל אני/ לא דודי אתה/ התזכור?"

שיר זה מתכתב כמובן עם רחל. הירש מתכתב עם רחל ועם לאה גולדברג וכותב שירים בתוך תבניות מוכרות משירתן. אפשר לחשוב על המהלך הזה באופן דומה לצורך ההיזכרות באבל. בקשת הספר להפיח חיים, להנשים, מפעילה גם שורות דוגמת "זה מכבר אין איש מחכה לי שם", ו"התשמע קולי רחוקי שלי". הירש, בעצם, מסמן במחוות אלו את אפשרות ההצלחה של פרויקט האבל, את העובדה כי אפשר להשיב לחיים אזורים שכוחים או שחוקים ודרך השפה להפעיל אותם מחדש, להעניק להם מקום עירני ורענן.

בין שורות הספר וגם בשמו מסתתרת אנחה. הירש מתאר בספר ניסיון עקשני ומלא תשוקה להפוך את החיים ואת צורת ההתבוננות עליהם לרחבה, כזו שאינה נכנעת לתחושת הפרובינציה שפעמים רבות בשירה מייצרת איזו אווירה פוליטית באופן שטוח. השיר 'בכי רע' מצייר את המהלך הזה וגם מוסיף עליו את המחירים האפשריים של אותו מאבק לשמור על ראש מורם מעט מהמים העכורים של האלימות והפוליטיקה: זיכרון מאביב תשעים/ נתי אני ואתה/ אוכלים ביפו וחוזרים ברגל לתל אביב/ כל הדרך אני מקונן/ למורת רוחכם/ על כישלון ניסיונו של פרס להקים ממשלה (…).

עד תום במוות

גם תל אביב של הספר הזה מנסה באמצעות השפה להפוך לעיר נינוחה יותר, רחבת דעת ופחות אלימה וצרה. הדבר מתאפשר בזכות העובדה כי העיר הופכת לחלק משרשרת פגישות שמתרחשת למעשה בערים שונות בעולם, שאותן מתאר הירש בספר באותה תנופה כמו תל אביב. העיר הופכת לחלק מכרוניקת המסעות והפגישות של הירש ודאור ובמובן זה כמקום של תנועה.

הספר הזה מסמן בעיניי מעשה פואטי נוסף שמגיש הירש למרחב השירה העברי. לאמור: לא רק התמקדות אנטי־נרקיסיסטית באחר אלא גם ספרי שירה המסתובבים סביב תמה אחת, נושא אחד וממילא גם אווירה לשונית אחרת. משורר אחר שאפשר לחשוב עליו כשותף למעשה זה הוא אמיר אור. יש בכך הצעה חשובה בתוך אקלים האנתולוגיות ששולט בשיח ההספרותי, לא רק בכתבי עת אלא פעמים רבות גם בספרי השירה ההופכים אסופה חסרת סדר של שירים. יש בכך הצעה להתמקדות ואורך רוח, להתגייסות, ובמובן מה יש בפעולה זו מעין הכרה ביכולת ובצורך להתעמק ולפענח נושא עד תומו. הספר 'גני תל אביב התלויים' שונה מעט בתוך המהלך זה, מכיוון שהאבל והחסר מפעילים את כוחם הכובש, ולעתים אין ברירה אלא לעסוק עד תום במות אדם קרוב. כאן מבהיק ההישג של הירש בספר הזה: הוא בו זמנית עולה על סוס הצער שטבעו פראות אך גם אוחז במושכות – במבנים ספרותיים, בשימוש בהיר ומפורט בזיכרון, בתיאור קווי המתאר האישיותיים של דאור.

ילודה היא ביטול תורה / גלעד מאירי

המשוררת מביאה לקיצוניות את מחאתה נגד הקפיטליזם הצרכני בהתנגדות למילוי האוטומטי של מצוות פרו ורבו. מחאה חברתית, מגדרית, רוחנית ועדתית

המשך הרשומה

מסדרון בין דתיות לחילוניות / בכל סרלואי

שירי קרעים ורסיסי נפש, הניצבים מול כאב היופי ומבקשים אמת הרחוקה 
מזהות מוגדרת ומחניקה. ספר שירה שמעמיד עולם בכוח המילים

המשך הרשומה

אש אוכלת / הרצל חקק

החלוץ העברי, שקנה את ארץ ישראל בייסורים, הותיר אחריו שירים גנוזים המבקשים לגעת באש ובתהום. שירה שהיא אהבה עד כלות המשך הרשומה

בולעת את הקורא / גלעד מאירי

ספר ביכוריה של פרתום מבשר על שירה חדשנית בעיקר הודות לפואטיקת האקסטרים הייחודית לה. הכול כשר כדי שתשמעו: צעקות, בכיות, הרבה דרמה וקרנבל בלתי פוסק המשך הרשומה

ציון הלו, תשאלי מה עשיתם לי / גלעד מאירי

ספרו של שבילי משלב בין תיאורי חוויה רוחנית לבין פרודיה ומשחקיות לשונית וקובע אותו כאחד מהמשוררים הניו־אייג'ים המרכזיים של השירה הישראלית המשך הרשומה

נפתחת דלת / מירון ח‘ איזקסון

שירת האהבה, האמונה והאבל נובעת מעומק הנפש 
ולא מתהליך מלאכותי. הישג ספרותי בסדנת כתיבה המשך הרשומה

שירה קודמת להתגלות / רבקה שאול בן צבי

ביצירתו של איתמר יעוז־קסט השירה מאפשרת התגלות ולא רק מבטאת אותה. חקר דרכו השירית חושף את חוויות גילוי הפנים והחיפוש האמוני של המשורר המשך הרשומה

השבר והפליאה / יונתן ברג

נקודת האין הופכת ליש גואה כאשר עומדים באומץ מולה. קורטוב של חסידות בשירה יהודית המשך הרשומה

הרבינו לתעד את רגעי הריב / אלמוג בהר

מדף הספרים הישראלי דליל ביצירות מן התרבות הערבית החדשה. מחקר מקיף על יצירתו של נגיב מחפוז, מחשובי ספרות זו, מנגיש אותה לקורא העברי המשך הרשומה

מה חושבת השפה על התיבה / אבידֹב ליפסקר

תיבת נח היא עולם סגור המגונן על קיומו, כמו השפה. השירה השכלתנית-הגותית-מודרנית של שטרנפלד יונקת ממסורת השירה הפולנית
המשך הרשומה

החיים כמות שהם / גל אורן

 

לסונטות שחיבר שקספיר נודעה השפעה אדירה על התפתחותה של השירה העולמית. כבשאר יצירתו, הוא מתרחק ממליצות שדופות ומציג את האמת במערומיה

המשך הרשומה

לידה מחדש בלשון / בכל סרלואי אולמן

 

הפואמה נוראת ההוד והיופי של ואלרי נולדה מתרגיל מבני ולא מהשראה והיא נולדת מחדש בעברית בתרגומו המופתי של מנור. על ענוות המתרגם

המשך הרשומה