הוגים ומאמינים,שמואל הוגו ברגמן, הוצאת אגודת הסופרים ליד דביר,תל אביב תשי"ט, 316 עמ'

המשך הרשומה ←

על: מקומי, מאת: מוטי זעירא;  פרויקט לזרוס, מאת: אלכסנדר המון; אדום החזה, מאת: יו נסבו

מקומי, מאת: מוטי זעירא, כרמל, 2010, 248 עמ'

ד"ר מוטי זעירא הוא פעיל מוכר בתחום הזהות היהודית של הציבור החילוני בישראל. סיפור חייו הוא עדות לדור חילוני-סוציאליסטי, שהאירועים המכוננים בתולדותיו הם מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. זעירא גדל בבית מפא"יניקי טיפוסי בחיפה, להורים צברים החיים חיי חברה נעימים וצנועים בשיכון הפשוט, כולל ארוחת ערב חגיגית בליל יום כיפור. תנועת הנוער הייתה כל עולמו וסללה את המשך דרכו, שנדחפה הלאה מכוח צימאונו לעומק רוחני וסלידתו מכל זיוף. החוויה המעצבת של חייו הייתה הסדנה המיוחדת למנחים של התנועה הקיבוצית. הקבוצה הנבחרת עסקה שם בלימוד ובבירור זהות. לימוד מקורות התרבות היהודית מפי יריב בן-אהרן ותולדות החלוצים מפי מוקי צור היו לו כמים לצמא וקבעו את אופי עיסוקו ואת עניינו המחקרי. אלה הובילו להקמת מפעל חייו – 'המדרשה'. 'מקומי' מופיע בסמיכות להופעת ספרו של יאיר שלג 'מעברי ישן ליהודי חדש', המנתח אקדמית את תופעת הרנסנס היהודי, ומשלים אותו בהצעת פרספקטיבה אישית להיכרות עם שורשי צמיחתה של התופעה. דרך הספר אפשר ללמוד על הלכי הרוח ותהליכי העומק, כפי שעברו אישית על חלק מחניכי התנועה הקיבוצית והובילו אותם ליצירת קהילות לימוד ותפילה וטקסי חג וכלולות אישיים. באחרית דבר לספר משרטט זעירא קווי מתאר לשני העשורים החולפים בהקשר ההתחדשות היהודית (יש שיחלקו על הכינוי שטבע לשנות ה-90 – 'העשור העליז' – על שם תקוות הסכמי אוסלו, ויזכרו אותו כעשור של טרור ומוות והתדרדרות ביטחונית וערכית). תמונת תהליך עיצוב הזהות הקולקטיבית-יהודית שהוא מצייר מעניינת, מדויקת למדי ונוסכת תקווה לשפה ולפעילות משותפת של חילונים ודתיים. זהו ספר רב-עניין לכל העוסקים והמתעניינים באופייה המרתק של ההתחדשות היהודית בדורנו, ואולי בעיקר למי שאינם מכירים מקרוב את ההתרחשות המסקרנת הזאת בשדה הזהות הישראלית.

פרויקט לזרוס, מאת: אלכסנדר המון, מאנגלית: טל ניצן, הספריה החדשה, 2010, 297 עמ'

ספר שונה, שבדרכו הייחודית מצליח לרתק ולעורר השתאות ומחשבה. נושא-העל שלו הוא חוויית הגירה, הכרוכה בחוויית הריגה. שתי עלילות נפרסות ברומן לסירוגין (בחלוקה לפרקים זוגיים ואי-זוגיים): סיפור חייו ומותו של לזרוס אורבוך, צעיר יהודי, מהגר ממזרח-אירופה, שעבר על בשרו את פוגרום קישינב ונורה בשנת 1908 בארה"ב על ידי מפקד משטרת שיקגו, בעת שביקש למסור לידו מעטפה. מפקד המשטרה, תוצר האנטישמיות ושנאת הזרים שרווחו באמריקה בת התקופה, ירה למוות בצעיר, שמראהו הנוכרי היה בעוכריו, בלי לנסות לברר את רצונו. העלילה האחרת היא סיפורו של ולדימיר בריק, מהגר מסרייבו השואף להיות סופר ועורך תחקיר לשם כתיבת רומן על פרשת לזרוס, כמאה שנים לאחר האירוע. בריק יוצא למסע במזרח-אירופה בעקבות חיי לזרוס ובעקבות חיי עצמו. הנתונים האותנטיים על אודות לזרוס מעטים ביותר, וכך נאלץ המספר לבנות בעבורו ביוגרפיה משפחתית, הנשזרת בתחבולות שונות בסיפור חייו של בריק, ומשיבה אותו לרגע לזיכרון החיים (לזרוס=אלעזר, כמצוין במוטו לספר, הוא המת שהקים ישו לתחייה). מבחינה זאת, מצטרף הספר למדף הולך ומתארך לאחרונה של ספרים השוזרים תיעוד היסטורי ובדיון. הֶמון עושה זאת בדרך מיוחדת. הוא מצליח לעורר כאב וזעם בפרקי 'לזרוס' המצמררים והזדהות פסיכולוגית וחיוך בפרקי 'בריק', הגדושים הומור וביקורת עצמית. על שני החלקים חופות אווירת זרות וניכור ותחושת אימה הנובעת מאכזריותו של המין האנושי. פרקי 'לזרוס' – שאותי ריתקו יותר – הם ביקורת חברתית נוקבת על חברה בורגנית שונאת זרים, על משטרה אלימה ואטומה ועל תקשורת צינית ומשרתת ממסד. היו ימים.

אדום החזה, מאת: יו נסבו, מנורווגית: דנה כספי, בבל, 2010, 575 עמ'

'אדום החזה' הוא ספרות מתח במיטבה והישג ספרותי יוצא דופן. זהו 'בלש' (crime fiction) אפקטיבי חכם ומותח, שמצליח בה בעת להיות רומן היסטורי מרתק, מסה חברתית-אקטואלית וספרות טובה בעלת עומק וחדות אבחנה פסיכולוגית. מעטים הספרים המסוגלים להיות כל זה, כשאף סוגה לא באה על חשבון חברתה. לצד המחבר, ההנאה מן הספר נזקפת ללא ספק לזכותה של המתרגמת דנה כספי. גיבור הסיפור הוא קצין משטרה נורווגי, שמבקש לחבר מעשי רצח מקריים לידיעה על רובה שנרכש בסכום עתק, במטרה לסכל את פגיעתו הצפויה. במקביל לחקירה עולה סיפורה של יחידת חיילים מתנדבים ששירתו לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה, שבו נעוץ המפתח לפתרון הרציחות ולתעלומת זהותו של המתנקש הפוטנציאלי. הקורא הישראלי זוכה לסיפוק אסוציאציית אוסלו שלו בדמות ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק (2000-1999). נסבו כותב בכישרון, בחכמה ובאיפוק, באופן נקי, מתוחכם ומשכנע. כמותחן – הספר נקרא במתח עד עמודיו האחרונים; כרומן פסיכולוגי – הוא בונה דמויות משכנעות ומציג מערכות יחסים עדינות ונפתלות; היסטורית – הוא עורך חשבון נוקב עם האומה הנורווגית, מידת הזדהותה עם הנאציזם ואופי ההלבנה המהירה שעברה לאחר המלחמה. מוטיבים של בגידה וניצול, שליחה צינית של לוחמים לחזית, הפקרת העם על ידי המלך (הנורווגי) בעת לחימה – מתחברים בכמה דרכים לתבנית המקראית של סיפור דוד ובת-שבע (שניים מחלקי הספר נקראים "אוריה" – ככינויו של אחד הגיבורים – ו"בת-שבע"). חובבי הצפרות יאתרו את משמעותו של שם הספר על פי אופייה של הציפור המהמרת על חייה (אך גם במוטו המיתי-נוצרי לספר), ואת שאר המשמעויות הגלומות בעולם הציפורים לאורך הרומן. האופי הקולנועי המובהק של בניית הסצנות בספר קורא, כמונו, לסרט שיבוסס על הרומן.

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

שיריו של שאול וידר אינם באים ממעמקי הרגש או מתהומות לא מודעים, הם באים מהזמן היומיומי והולכים אל הכאב. מילדות, דרך זמן מחלה ואבל, עד ההתבגרות המשך הרשומה ←

ההיסטוריה העלומה של ימי בית ראשון מובהרת בספר באופן חלקי, ולכן מהווה בסיס רעוע להצגת התזה המרכזית – ירמיהו כפובליציסט המגיב לאירועי זמנו. הסגנון וציטוטי האקטואליה נדמים כניסיון קריצה מנמיך לקורא החילוני המשך הרשומה ←

הרב לאו מציג את ספר ירמיהו בדרך הפוכה מזו שבחר המחבר הקדום ובוחר בפרספקטיבה ההיסטורית. הספר הוא נדבך חשוב נוסף בעולם לימוד התנ"ך המתחדש וחיבור הולם לעולמו של הקורא החילוני המשך הרשומה ←

בתי מדרש משותפים, קהילות תפילה חילוניות, 'תיקון' ליל שבועות המוני, מוזיקאים מובילים מפייטים – התחדשות היהדות בדור האחרון היא תופעה שבאה כדי להישאר. בספרו החדש משרטט יאיר שלג את מפת הדרכים של הרנסנס היהודי המשך הרשומה ←

זיכיון על תנאי / בני לאו

כמי שגדל בישיבה תיכונית בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, גם אני ספגתי ושתיתי בשקיקה את ספרו המעורר של הרב יעקב פילבר הי"ו, "איילת השחר". זה היה הספר הראשון (ואולי היחיד) שהגיש לנו, התלמידים, את חזון הגאולה של הראי"ה קוק זצ"ל במילים המובנות לנו. החזון הגדול הזה היה חומר הבערה שבזכותו חשנו עצמנו ראויים לתת כתף למימוש הנבואה של שיבת ציון השלישית.

כמו כן, אני מכיר היטב את דברי הרב הרצוג בימי מלחמת העולם השנייה, שבהם נסך רוח של גבורה על היישוב כולו באמירתו המפורסמת ש"מסורת בידינו, בית שלישי לא יחרב".

בספרי "ירמיהו" לא באתי לערער ולקלקל את תחושת "שיבת ציון", אך כן באתי לעורר ולתקן את הסכנה שבתודעת הביטוח שמשרה אותה סיסמה של "בית שלישי לא יחרב".

אכן קשר נצחי

בלומדי את ספר ירמיהו על פי סדר חייו ותקופתו עמדתי על כך שהנביא מעורר את יושבי ירושלים האחוזים במידת הביטחון בבית המקדש, שלא ידמיינו לרגע שבית המקדש וירושלים יעמדו להם כמגן מפני רעתם. אם הם לא יהיו ראויים לישיבת ארץ ישראל – ארץ ישראל תקיא אותם, כמבואר בתוכחת התורה.

התרגלנו לשיר ולרקוד את הסיסמה: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". לא מצאתי במקורות ישראל שימוש בביטוי זה. המקור הקדמון הראשון שאומר זאת הוא השיר "איש מוזר" של נעמי שמר הזכורה לברכה.

כל טענותיו של ידידי ומכובדי הרב פילבר הי"ו מקורן בטעות הזו של הציבור שמרוב אהבתו לארץ ישראל אינו מדייק ואינו מעדן את טיב היחס שבין העם לארץ. הרב פילבר מבקש להוכיח שוב את הקשר האינטימי והבלעדי של ארץ ישראל לעם ישראל. וכי יעלה על דעתו של מישהו מלומדי התורה לערער על דברי תורה מפורשים אלו?

הרב פילבר מביא את דבריו הנפלאים של הרב סולובייצ'יק, המשווה בין ברית העם והארץ לברית איש ואישה וקובע כי בניגוד לברית הנישואין שיש בה פתח לפירוד, בברית העם והארץ יש הבטחת נצח של ברית עולם. וכי אפשר לערער על עניין זה, המפורש לא רק בדברי אחרוני אחרונים אלא אף בדברי נביאים ובכתובי התורה עצמה?

הרב פילבר מביא את דברי הרמב"ן (שעליו גדלנו כולנו) המוצא בתוך פסוקי התוכחה את ההבטחה לנאמנות הארץ לעם: "ושממו עליה יושביה". וכי אין אנו יודעים עד כמה צדק הרמב"ן בלומדנו את דברי ימי ארץ ישראל שנשארה בנאמנותה לעם ישראל לאורך כל שנות הגולה?

הגדיל לעשות הרב ארי שבט המבקש לשמוע מפי את התפיסה הרואה את הגולה כאופציה לחיזוק העם החוטא. זה כבר גובל בלשון הרע. רק מי שלא קרא את ספרי יכול לומר דברים רחוקים שכאלה.

הטיעונים בכתובים

טוען הרב פילבר שבספרי איני מבחין "בין הבעלות הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל לבין מימוש הזכות". אכן צודק הרב פילבר בטענתו אליי, אך דבריי אינם באים מראשי אלא עולים באופן ישיר ומדויק מדברי הנביאים שכל דבריהם אמת וצדק. גם ירמיהו וגם יחזקאל עמדו בדור החורבן מול עם הנאחז באדמה בלי לשמור תורה ובלי לנהוג בדרכיה. ירמיהו צועק כנגד אותו משל של הרב פילבר על האב הרושם את הבעלות על רכבו על שם בנו: מי הכניס לראשך את האמונה שהקב"ה העביר את הבעלות על הארץ ממנו אלינו? זוהי כמעט כפירה בתורה. ירמיהו אומר במפורש שהארץ שייכת לקב"ה ולא לאף אומה אחרת. כך אומר לנו הנביא (פרק כז):

אָנֹכִי עָשיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשר יָשר בְּעֵינָי.

וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשּדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

רק מי שאוטם אוזנו אינו שומע כאן את המקור המפורש לדברי רש"י הפותחים את התורה. זוהי המשוואה שעִמה מתחיל לומד בראשית את דרכו. הקב"ה נתן את הארץ לאשר ישר בעיניו, ונתינה זו אינה העברת בעלות אלא זכות ישיבה בארץ. הארץ תישאר קניינו של ה'. ברצונו נתנה לעם ישראל, אך ברצותו, חלילה, נטלה מאיתנו ונתנה להם. וכי אין דברים אלו פשוטים וברורים לכל בר בי רב?

ההליכה אחר הסיסמה של "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" מקורה בחוסר הבחנה בין זכות ישיבה לבין בעלות. ההתאמה של העם לארץ, הייחודיות של הארץ ובחירתה להיות מקום שכינה ומקום הקמת המדינה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש – כל אלה פשוטים וברורים, אך הם לא מקנים לנו את אותה תעודת ביטוח של אחיזה בארץ לנצח.

טוען הרב פילבר שאני מצנן את אמונתם של נאמני ארץ ישראל "לבל יחשבו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בכל תנאי". אם זוהי אשמתי – אני לוקח אותה בלב שלם ודואג. אחזור ואומר בלי הרף – הקב"ה ייעד את ארץ ישראל לעם ישראל על מנת לממש בה את ייעודו הסגולי ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. וכשהעם אינו נאמן לייעודו – הוא מאבד את האחיזה שלו בארץ. הוא אינו מאבד את ייעודו העולמי והנצחי. בכל פרק בתולדות העם התחדש הניסיון הזה ובכל פעם שהניסיון נכשל הקב"ה עקר אותנו מעל אדמתו.

כעת אנו חווים את הניסיון המחודש של הקב"ה להושיב את עמו על אדמתו. סיסמאות אלימות המבקשות לעקור את הארץ מידי הקב"ה ולנכס אותה לידי בשר ודם עלולות להיות מתכון לאלימות אחרת שעליה דיברו הנביאים, ושהייתה הגורם לאובדן ישיבתנו בארץ בדורות הקודמים. רק ההכרה בבעלותו של הקב"ה ובחובתנו להתנהלות מוסרית וערכית בארץ תקנה לנו את הביסוס לזכות לשבת בארץ הזו לבטח.

האצבע פונה לכולם

אנו נמצאים בעיצומו של הניסיון הנוסף. הבית השלישי נמצא בבנייה. ראשיתו קיבוץ גלויות והפרחת הארץ משממתה. האחיזה בארץ וההתבססות בה תלויות בתודעה ובמעשה. בכל פעם שאנו פוגעים בקוד המוסרי של החברה האנושית – בגזל, בשפיכות דמים ובשאר מעשי פשע ורשע – אנו מאבדים את אחיזתנו על הארץ.

ברור שהאצבע מופנית לכלל החברה היהודית: למערכת הכלכלה והשלטון, לקבלנים שמעסיקים עובדים בתנאי עבדות, לאנשי הון המשתררים על מערכות השלטון והתקשורת ולאנשי המדיניות שמוכרים את כל היקר תמורת סעודת עניים. אולם האצבע מופנית גם לאלה המבקשים להרדים את העם בהבטחת גאולה שאין ממנה נסיגה. אלה ההולכים בסיסמת "בית שלישי לא יחרב" מחזקים את שיכרון הכוח ומחריבים במו ידיהם את מה שכבר נבנה. יהודה ושומרון נבנו במשך עשרות שנים על בסיס אמונה. בכל פעם שמישהו מקצה המחנה מנהל את המאבק על ארץ ישראל בדרכי פשע ואלימות – הוא מערער עוד אבן בבניין הבית.

אני מאמין בתהליך הא-לוהי של שיבת ציון.

אני מאמין שהקב"ה העמיד אותנו בניסיון לבנות בפעם השלישית את בניין האומה על אדמת ישראל.

אני מרגיש אחריות להמשיך את הבניין שהחלו אבותינו, מתוך אחריות לכלל האומה ולכלל האנשים הגרים בארץ הזו.

ואני מתפלל שנהיה ראויים להשלמת הבניין על פי חזון הנביאים, שמדברים אלינו מתוך דברי ימיהם.

לא שאלה של מקורות / דרור בונדי

בשבת שעברה פורסמו שתי תגובות פולמוסיות לספרו של הרב בני לאו, "ירמיהו". הרבנים החשובים ביקרו את הרב לאו על שספרו מעלה על הדעת את היתכנותה של גלות שלישית, בעוד שמקורות רבים מראים שאין לו על מה שיסמוך. בניגוד לרב לאו, המסתמך, לדעתם, על פרשנותו הסובייקטיבית לסיפורי ירמיהו, הם סומכים את דעתם על מקורות רבים. כדברי הרב שבט: "כל רב שרוצה להתווכח עם מסורת זו ידו על התחתונה. המקורות כבר הכריעו נגד הרב בני… ורבני הדורות האחרונים רק ממשיכים באותה הדרך".

אני לא יודע על מה אתם מדברים ומה כתוב במקורות שלכם, אמר, אבל דבר אחד אני יודע: אנחנו ננצח. אנחנו ננצח כי אנחנו מוכרחים לנצח. שתקנו (הרב חיים סבתו, תיאום כוונות, עמ' 98).

במילים אלו מגיב המט"ק החילוני לחייליו הבני"שים, המנסים, באמצע מנוסת הקרב ברמה, להתנחם בהבטחת אתחלתא דגאולה – והם נענים לו בשתיקה. ואכן, גם אם ניתן להכריע כל שאלה באמצעות הסתמכות על מקורות, לא כל השעות כשרות לכך. יש מצבים שבהם הסתמכות על מקורות – גם אם תכליתה להגביר את הביטחון ב"בית השלישי" – עלולה לשקף דווקא גלותיות:

הזרם הא-להי הכללי, הזורם בכל חלק מחלקי התורה ונותן להם חיים, הוא מצוי להיות מושג יפה רק פה על אדמת הקודש… ודוקא מפני שתלמידי-חכמים שבארץ ישראל הנם מוכנים אל זאת המעלה הנישאה, על כן כל זמן שהם… חפצים להיות מתנהגים בארחות דרישת התורה רק בדרך הראויה לבני חו"ל, הם נעשים מתנוונים וירודים… (הרב קוק, אורות התורה, יג, ה-ו).

החסידות הרגישה זאת כבר בגלות, כפי שאמר הרבי מקוצק: "מה בין מתנגד לחסיד? – המתנגד מפחד מהשולחן ערוך, החסיד ירא שמים". בהתאם לדבריו, השאלה כלל איננה מה עולה מן המקורות, לכאן או לכאן, אלא כיצד מתרחשת אהבת הארץ בלִבו של אדם העומד לפני ה'.

עמידה לפני ה'

ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד, עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה…  השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם (דברים יא יב-יז).

לעיני אדם נראית ארץ ישראל ככל יתר הארצות, ורק לעיני ה' היא נראית כ"מקום אשר יבחר". האם אנו בארץ ישראל או בארץ כנען? הכרעתה של שאלה זו תלויה בטיב עמידתך לפני ה', ולא בהכרעת המקורות. כאשר אנו חשים באהבת ה' לארץ – הרי שאנו בארץ ישראל; אם איננו חשים בכך – כבר מזמן אבדנו מארץ ה', ושום אחיזה באדמה לא תועיל:

ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין… והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב (יומא לט ע"ב).

כשם שבמלחמת ששת הימים ניתן היה לחוש במבטו של ה', כך מלחמת יום-כיפור חייבה שתיקה, חשבון-נפש נוקב נוכח הסתר פניו, נוכח גלות השכינה. ושתי התודעות הללו חייבות למלא תמיד את לבו של ירא ה'.

היה ירא שמים

שאלת הגלות איננה יכולה להיות תלויה בהכרעת המקורות, שכן היא נוגעת ללב לבה של יראת השמים. עבור אדם ירא שמים, השכינה, התגלות ה', אינה מובנת מאליה, ושום מקור לא יניח את לבו. אין הוא זקוק לביטחון בצדקת הדרך, אלא להליכה ממשית בדרכי ה' ובאור פניו.

האם עודנו חשים במבטו הנוקב של ה'? מה פשר הצורך הגלותי העז כל כך בסמכות המקורות כשלעצמם? האם מקור העוז של בני הציונות הדתית נעוץ בהבטחת המקורות ש"בית שלישי לא ייפול" ותו לא? שמא אבדה לנו יראת השמים, ובשל כך מצאנו תחליף בשולחן ערוך ובקדושת הארץ? קדושת ההלכה וקדושת הארץ אינן מבצרים העומדים כשלעצמם, אלא חלונות שנועדו לשקף את מבטו של ה'. ובלא יראת שמים הם עלולים להיהפך, חס ושלום, לאלילים.

ירמיהו לא היה פובליציסט ותו לא, אך גם לא סמך את דבריו על טקסט שקיבל מה'. הוא היה אדם ירא שמים; א-לוהים נגלה אליו ושיתף אותו במה שרואות עיניו. "כה אמר ה', מצא חן במדבר… עוד תטעי כרמים בהרי שומרון" (ירמיהו לא א-ד); "כה אמר ה', אם לא תשמעו אלי… ונתתי את הבית הזה כשילה" (שם כו ד-ו).

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בראשית לג, יט)

המשך הרשומה ←

יעקב מציע לעשו להשיב את הגלגל אחרונית, ולהחליף תפקידים: הוא, שנתברך להיות גביר לאחיו, יהיה בן חסותו של עשו. העסקה 'נסגרת' לאחר משא ומתן המתנהל במתנות, ברטוריקה ובהשתחוויה המשך הרשומה ←

בתגובה למאמר 'להצטרף לעם ישראל: הפתרון' מאת אלחנן שילה:

הצעה לשינוי תודעתי משמעותי מהווה תמיד עדות לחוסר נחת, לאכזבה ואף לייאוש מהתודעה הקיימת הנתפסת כבלתי ראויה, כבלתי מתאימה וכחסרת יכולת להתמודד עם אתגרי המציאות. את מאמרו המאתגר והמעורר למחשבה של אלחנן שילה יש לראות כעדות נוספת, וכנראה לא האחרונה, לתחושת חוסר האונים לנוכח ההתמודדות עם הגדול שבאתגרי הזהות של העם היהודי בישראל כיום – אתגר התרחבות העם היהודי בישראל שבמסגרתה מאות אלפי עולי חבר המדינות וצאצאיהם שאינם יהודים על פי ההלכה מתערים ונטמעים בחברה היהודית.

במאמר זה אבקש לטעון שאין כל צורך בשינוי תודעתי כפי שמציע שילה, מכיוון שהתודעה הקיימת, לפחות זו הציונית הדתית, מספיקה בהחלט. יתר על כן, רכיביה של תודעה ציונית דתית זו מתאימים מאין כמותם להתמודדות עם האתגר המדובר. אלא שהבעיה איננה בתודעה אלא בהוצאתה מהכוח אל הפועל, בהעברתה משלב ההשקפה לשלב המעשה. במילים אחרות, התודעה הציונית הדתית ראויה, מתאימה ומספקת – וכל מה שנדרש הוא אומץ לב ושאר רוח לתרגם אותה לשפת העשייה ההלכתית.

מהפכה תקועה

הציונות הדתית היא מהפכה בלתי גמורה, מהפכה שבתחומים מסוימים, כדוגמת הגיור, נתקעה בשלב התודעה ללא יכולת וללא אומץ של נושאי ההלכה וסמכויותיה לתרגם אותה לעשייה הלכתית. הציונות הדתית ביצעה מהפכה תודעתית עמוקה שכיום נראית מובנת מאליה. החרדים מתייחסים לעם ישראל במשמעותו המטאפיסית, עם ישראל המדומיין כפי שהיה ראוי להיות, היינו עם ישראל שכולו חרדי. כשהם מצהירים על דאגתם לעם ישראל הם עושים זאת בכנות ובאמונה, אלא שהצהרתם לא מתייחסת לעם ישראל הריאלי, הקיים במציאות.

הציונות הדתית קיבלה הכרעה מהפכנית בהתייחסה לעם ישראל הריאלי על מגרעותיו ומעלותיו, ומתוך כך הפכה לחלק אינטגרלי מהרעיון הציוני ומהעשייה הציונית. יתר על כן, בהגותו של הראי"ה התבססה סופית התודעה בדבר קדושתו הדתית של המהלך הציוני ומכאן תפיסת קדושתה של הממלכתיות היהודית החדשה – אתחלתא דגאולה. מאומה לא חסר בתודעה זו כדי להתמודד עם האתגר המדובר. אסתכן באמירה חדה יותר: לו היינו נדרשים להמציא יש מאין תודעה חדשה שתתאים להתמודדות עם אתגר הגיור במתכונתו הנוכחית, לא היינו ממציאים תודעה הולמת יותר לפתרון הבעיה. שהרי אם המהלך בכללותו הוא בעל משמעות דתית, והמדינה היא בעלת משמעות גאולתית, מה עוד מפריע לפתרון הבעיה?

עלייה זו, כולל יהודיה הלא-הלכתיים, הצילה, פשוטו כמשמעו, את מדינת הלאום היהודית, היינו את האתחלתא דגאולה. מי שלא מאמין, שייקח מחשבון כיס פשוט, ישלוף מהמאזן הדמוגרפי מיליון איש, יחשב את המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים ויתחיל להרהר במושגי מדינת הלאום ובתנאים לקיומה. ומה משמעות הבטחות הנביאים לקיבוץ נידחי ישראל בזמן הגאולה? האם דברי הנביאים מכוונים לחרדים מוויליאמסבורג הקופצים לביקור בישראל הציונית, או שמא הם מכוונים במיוחד ובעיקר לאותם נידחים שהחלו להתבולל תחת לחצי המשטרים שבהם חיו?

כל מה שנותר הוא לתרגם את התודעה לשפת המעשה ההלכתי בלי להזדקק, כהצעתו של שילה, להפחתת מרכזיותו של הגיור, רעיון שממילא הוא חסר סיכוי כפי ששילה עצמו מודה. כדי לעבור לשלב העשייה ההלכתית עלינו ללמוד מהחרדים. גם הם מתחילים משלב התודעה ולאחר עיצובה וניסוחה הם מוצאים בספרות ההלכה הנרחבת רק את ההלכות המתאימות לתודעתם – במקרה הצורך הם מפרשים מחדש הלכות שבעבר הובנו אחרת; וכשגם זה לא ניתן, הם לא מהססים לבצע בהלכה רפורמה עמוקה – כן, רפורמה, על כל המשמעויות ההיסטוריות של המונח.

"שעת הדחק" היא שעת רצון

התודעה החרדית, כפי שציינו לעיל, נשענת על התמקדות בעם ישראל המטאפיסי ולא בעם ישראל הריאלי. כנובע מכך, הם תופסים עצמם כשומרי הגחלת, כנאמניה הלגיטימיים היחידים של המסורת הדתית וההלכה, וכחיל החלוץ הממתין לביאת המשיח. רק על רקע זה ניתן להבין הצעות מופרכות, כביכול הלכתיות, דוגמת ההצעה לכתוב על תעודת גיור שהיא תקפה רק אם נושאה הוא שומר מצוות, ולחייב כל מתגייר לחדש את תעודת הגיור בכל שנה. מאחורי הצעה מבישה זו, הנוגדת את ההלכות הנוגעות ליחס הראוי לגרים, עומדת התודעה החרדית במתכונתה העכשווית.

אם אכן התודעה הציונית הדתית בדבר משמעותה הדתית של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי היא כנה, אמיתית, עמוקה ואיננה מן השפה לחוץ, כל מה שנדרש הוא למצוא את ההלכות המתאימות בים ההלכה ולפרש את ההלכות הקיימות בהתאם לכללים. בניגוד לחרדים הרפורמים, לשם כך לא נדרשת שום רפורמה בהלכה.

בתחומים מסוימים כבר הוכיחו חלקים בציונות הדתית שהתשתית התודעתית שלהם יכולה לעבור לשלב העשייה ההלכתית. רבני צוהר מצאו את ההלכות הקיימות כדי להציל את הפיחות בהיקף הנישואים הדתיים, פיחות שניתן לייחס גם להשתלטות התודעה החרדית על הרבנות הראשית. כך היה גם בשנת השמיטה האחרונה.

מכיוון שאינני איש הלכה, לא אתייחס להיבטים ההלכתיים אלא לשפה העולה ומתגלה בשיח ההלכתי הציוני-דתי בתחום הגיור. יש בה כדי להעיד על חוסר ביטחון עצמי וחולשת הדעת בשלב המעבר מהתודעה לעשייה ההלכתית. שוב ושוב עולה מבין השורות "שעת הדחק", קרובתו של "בדיעבד".

לבעלי התודעה הקיימת בדבר משמעותה הדתית של מדינת ישראל וקדושתה של הממלכתיות, "שעת הדחק" איננה אלא "שעת רצון", ו"בדיעבד" הוא "לכתחילה" למהדרין שבמהדרין. אם לא יקראו יתר על המידה מה שכתוב ביתד נאמן, הם גם ימצאו את ההלכות המתאימות.