קטגוריה: גיליון ויצא תשע"א – 692

מרגיש את כאב הימים / נורית גוברין

ראשית פרסומו החלה סמוך למאורעות תרצ"ו, בו ביטוי לחוויית הנסיעה בדרכים בימים הללו. אז הוא התחיל לגלות אחריות לכלל תוך תיאור חד של היחיד שבתוכו המשך הרשומה

מודעות פרסומת

במכונית לירושלים יושב סופר אחד / אמיר גוטפרוינד

 

בספרו החדש מעביר מגד את נקודת הכובד הקובעת ממלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. הפחד הנורא שנחשפנו אליו אז ממשיך ללוות אותנו המשך הרשומה

ישחקו הנערים / בן עמי פיינגולד

אגודת הסטודנטים, החוג לאמנות התיאטרון – אוניברסיטת תל-אביב, מציגה: פסטיבל SMALL – במה 9

פסטיבל 'במה 9' מתקיים אחת לשנה באוניברסיטת תל אביב. המופעים השונים מבוצעים על ידי סטודנטים, תלמידים ובוגרים במוסדות שונים, הכותבים, מביימים ומשחקים בהם. השנה הועלו שמונה מחזות, ומטבע הדברים בפסטיבל מסוג זה, חלקם מוצלחים יותר וחלקם קצת פחות.

'עוד שקל אחד – אני בהודו' מאת מיכל פלח-נעים (בימוי: אידית ראב) מתרחש בבית קפה. הקהל מקבל כיבוד ושחקניות המחופשות למלצריות מסתובבות בין השולחנות. כל אחת מהן משמיעה איזה מונולוג אישי על עצמה, על החיים, על הבעיות והמצוקות ועוד, בבחינת זהו האדם – לא רק מה אנחנו עושים אלא גם מי אנחנו.

'המסע לחיים של ברוך גורביץ', מאת עמית ארז (בימוי: נתן בן חנן), מספר את סיפור חייו של צעיר החולה במחלה סופנית, או אולי, כדבריו, 'מישהו הוציא עליו חוזה'. הוא מנסה לעצור את הזמן; לחזור לעבר ולהתמודד עם משמעות החיים והמוות. אבל גורלו הוכרע. הוא מת. חשיבותו של המחזה, שיש בו משהו מרוחו של פינטר, הוא בביצוע. יש בו שילוב של משחק, תנועה ומוסיקה והכול במינון ובעיתוי מחושב ואפקטיבי. ללא ספק אחד המופעים החשובים והמרשימים במסגרת הפסטיבל. מופע מעניין נוסף, 'לופ' (מאת אביטל להט לויט ובבימויה), מעמיד גם הוא את האדם במרכז. שלוש בנות עומדות על הבמה. ברקע תזמורת. הן רוקדות, כמעט ללא מילים, כשהתנועה אינה רק כוריאוגרפיה אלא גם מעין מונולוג אישי, מופנם ומודחק, ללא מילים. בבחינת מיהו האדם – גוף או נפש, או אולי – גוף ונפש?

סוגיית הזוגיות, לטוב ולרע, באה לידי ביטוי מובהק במחזה 'שדים' (מאת יערה קיפניס ובבימויה). דינה מחליטה להיפרד מבן זוגה אלון. היא אורזת מזוודות ומתכוננת לדרך אבל לבסוף הם מתפייסים. לא ברור אם הכול היה דמיון או מציאות. ברקע מופיעים מפעם לפעם שכן מחזר המאוהב בדינה וכן בת משפחה צעירה המתכוננת ל'אודישן'. כל דמות מנהלת לכאורה דיאלוג עם מישהו אבל למעשה אפשר לראות בדברים, כתיאטרון המציג את הדברים כשילוב של מציאות ודמיון, גם מונולוג אישי הזוי ודמיוני. מופע נוסף, מהיבט שונה אבל מאותה נקודת מבט, הוא 'ססאר', בביצוע מעולה מכל הבחינות, עם רקע מוסיקלי, ובעיקר – משחק. שתי אחיות תופרות אמורות להכין שמלה לדוכסית לקראת מותה וקבורתה בסיוע מכונת התפירה שעוברת 'שיפוץ' מאוד סמלי לצורך כך. מדברים שם על חיים ומוות, מחלה ובריאות. לא ברור מי חי ובריא ומי מת או חולה. הכול נותר בגדר פנטזיה אפלה, אבל נוגעת ורלוונטית.

'מנין' (מאת רן בכור ובבימויו) הוא תיאטרון מסוג אחר מבחינת הנושא והרקע. מדובר בקברט מוסיקלי מובהק עם תזמורת מעולה וצוות מרשים ומיומן. זהו המחזה היחיד במסגרת הפסטיבל שיש לו גם השלכות מרומזות לגבי המציאות הישראלית כאן ועכשיו (שואה, ביטחון, מלחמה, אלימות ועוד), בבחינת לא רק התיאטרון הוא פוליטיקה אלא גם הפוליטיקה היא תיאטרון, ו'איפה לעזאזל', כמו שנאמר בתוכנייה, 'האמת'?

ואם כבר הזכרנו תיאטרון מסוג אחר כדאי לציין עוד שני מחזות, האחד מוצלח פחות והשני יותר. נתחיל ב'פחות': 'אני שולמית', מונודרמה לשחקנית מאת חגית גולי (בימוי: חגית גולי, ניר פרנקל). הבעיה עם כל ה"מונודרמות' או 'התיאטרונטו' היא מהותית. האם מדובר בווידוי, בסיפור אישי, מרגש ומרתק ככל שיהא, או בחומר שגם מעמיד בפני השחקן או השחקנית אתגר מבחינת העיצוב הדרמטי-תיאטרלי? במקרה שלפנינו יש אמנם סיפור מרגש וביצוע מרגש לא פחות, אבל העיקר חסר – דרמה שניתן לתרגם אותה לשפת תיאטרון אפקטיבית. אשר ל'יותר', מדובר ב'אודרוב' (מאת מיכי יונס ובבימויו). תיאטרון ללא מילים לשם שינוי. פלוני יושב על ספסל. קורא עיתון. מישהו מגיח מתחת לספסל. גם הוא קורא כמוהו. מסתבר שמתחת לספסל מסתתרת דמות נוספת של אישה. השניים מנסים לחזר אחריה. יש ביניהם מאבק. לבסוף הכול חוזר לקדמותו – אותו ברנש ואותו עיתון. והכול ללא מלים, אבל הכול נאמר ברגישות ובדקות, בשפת גוף ופנים, בחכמה ובמיומנות, בביצוע מעולה של השלישייה, שהיא, למעשה, אולי פנים שונות של אותו אדם. גם במקרה זה, כמו בכמה מחזות אחרים שהועלו בפסטיבל, יש שילוב מעניין של דמיון ומציאות – אדם וגורלו.

בסך הכול הפסטיבל מעניין והביצועים מרשימים ברובם. משחק מעולה של כישרונות צעירים, אחד לאחד, שעוד נשמע עליהם בעתיד. הקו הכללי האופייני לרוב המחזות הוא הניסיון לשלב אלמנטים שונים: משחק, תנועה, מחול, מוסיקה, תאורה, הקרנות וידאו, שירה ועוד, וכן ניסיון לכתוב ולהציג את הדברים בדרך מקורית ויצירתית, תוך שילוב מאוד אפקטיבי ומשמעותי, בכל מקרה לגופו, בין דמיון ומציאות, ריאליזם ופנטסיה. לעתים הדברים נשמעים קצת אמורפיים מדי אבל תמיד נוגעים ומשמעותיים.

המחזות השונים אינם כתובים על פי מודל נתון. לכל מחזה יש סגנון ואופי משלו. נקודת התורפה המהותית היא לא האיכות אלא הפרספקטיבה התרבותית. כל המחזות, להוציא את 'מנין', עוסקים באדם, כאן או בכל מקום אחר. לא במקרה משורבבת בהם גם אנגלית פה ושם. המגמה הכללית היא אוניברסלית; לא ישראלית או יהודית, וחבל. יש בפולקלור, בהיסטוריה, בספרות ובתרבות העברית, בהווה ובעבר, שפע של נושאים וחומרים שניתן להמחיז אותם ממבט יצירתי-מקורי, ובוודאי שיש להם מקום בפסטיבל מסוג זה. אולי בשנה הבאה…

 

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

 

שיפוט מהיר / שמואל פאוסט

על: לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות, מאת: יונתן זקס; ידיד נפש, מאת: ארי איתן; המאמינים, מאת: זואי הלר

 

לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות, מאת: יונתן זקס, מאנגלית: צור ארליך, מגיד, 2010

מילים ספורות אינן מכילות את כל עושרו של הספר הזה. צריך פשוט לקרוא. הרב פרופ' זקס מנסח אתיקה יהודית שבמוקדה צו האחריות כלפי הזולת. אתיקה הנובעת מתאולוגיה הרואה את הבורא כמורה ומחנך, המוליך את ברואיו אט אט ונותן להם את הכלים לעשות את הישר והטוב. בידע ובווירטואוזיות מרשימים זקס מהלך בין המקורות היהודיים הקלאסיים, התנ"ך ופרשנותו, הגות יהודית ועולמית, שירה, ספרות, תאטרון, קולנוע ועוד ושוזר בהם סיפורי חיים מפעימים ומלאי חמלה. התוצאה – שהיא לעתים דרשנות מופלגת ומיישרת קצוות – מלמדת ומרגשת ומניעה את הקורא לפעול טוב בעולם. התרגום לעברית הוא לא פחות ממבריק. ספר חיוני לשיח היהודי המתחדש, התורני, החברתי והציבורי בישראל. זהו ספר חובה לכל אדם השואל מה תכליתו ומהי חובתו בעולמו. הן לנתקלים לראשונה במקורות היהדות והן למי ששולטים בהם וזוכים כאן למבט מקיף ומרענן על מהי המשמעות של היות יהודי מחויב.

 

ידיד נפש, מאת: ארי איתן, בבל וידיעות ספרים, 2010

סיפור שתחבולתו היא יומן שכתב בחור ישיבה צעיר ממוצא ספרדי, המתקבל ללימודים בישיבה אשכנזית, במסגרת המכסה לתלמידים בני עדות המזרח. הצעיר הביישן נתון להתחבטויות נפש. הוא מתוודע לעומק העדתנות (איני אוהב להשתמש במונח השגוי בהקשר זה 'גזענות') בעולם הישיבות האשכנזי, להתנשאות ולבורות של אלה שאליהם הוא נושא את עיניו. בדרך הוא פוגש באלטר-אגו שלו – נער ספרדי המתעקש לשבת וללמוד כמוקצה מחמת מיאוס בקצה הישיבה, שאינה רוצה בו. את מסכת הלבטים וייסורי הנפש מלווה פרשייה מכוערת של מאבק על ראשות הישיבה, הקורע את הישיבה לשני מחנות הנלחמים אלה באלה בדרכים בזויות. חשיפת הבעיה החברתית חיונית ביותר, אך הסיפור עצמו משעמם, תמים מאוד, נטול דרמה. כמה אפשר להמתין בציפייה לפרק הבא, שבו יתוארו אותם לבטים ובו יתגלה עוד פשקוויל או תעלול מכוער במאבק הפנימי בישיבה? השפה – גם אם אותנטית – היא מעין ניסיון כושל להתנסח בשפה גבוהה ומליצית, והתוצאה איננה מעשירה או מלבבת. סופו הטרגי של הסיפור מסיר כל שארית איפוק מהמספר, והוא נגרר למרבה הצער לפמפלט אנטי חרדי מתבקש אך פשטני.

 

המאמינים, מאת: זואי הלר, מאנגלית: יואב כ"ץ, סימנים וידיעות ספרים, 2010

סיפורה של משפחה יהודית שמאלנית הניצבת בפני משבר. אודרי האנגלייה פגשה בשנות ה-60 בג'ואל, עורך דין יהודי-אמריקני, והתאהבה בו, או בחיים בניו יורק. לזוג שלושה ילדים, הגדלים לתוך עולמם החד-משמעי והבלתי מתפשר באמונתו הליברלית-רדיקלית של ההורים. הסיפור מתרחש בראשית שנות האלפיים. ג'ואל, כבן 70, מתמוטט כתוצאה משבץ מוחי בעת שהוא מגן בבית המשפט על טרוריסט מאל-קאעידה. עם הזמן נחשפים לעיני משפחתו חייו הכפולים, ורעייתו – המרירה והתוקפנית והגיבורה המרכזית של הספר – נאלצת לחשוב מחדש על יחסיהם. סביב המשבר הזה בוחנים כל בני המשפחה את אמונותיהם מחדש. מרתק במיוחד – ומייצר השוואה מעניינת – הוא סיפורה של הבת, רוזה, מהפכנית סוציאליסטית שהתפכחה ומתמודדת עם החיבור החדש שלה ליהדות האורתודוקסית. בבהירות מכאיבה ובהומור סרקסטי מציג הספר את מערכת האמונות הסוציאל-שמאל-ליברלית, על הנאחזים בה, המזייפים והמתפכחים ממנה. אך למעשה הוא מנסה לפצח את תכונת האמונה היוקדת, כל אמונה, שבה נדמה שניחנים אנשים מסוימים יותר מאחרים. רומן שנון, בוחן כליות ולב ומעלה על פני השטח שאלות על אמונה ועל אידיאולוגיה.

 

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

 

לאייר את התלמוד / דוד שפרבר

עולם התכנים העשיר של התלמוד והמדרש מתורגם לייצוג חזותי באמצעות רישומים המתייחסים לארוטיקה בספרות חז"ל. נדמה שלטקסט המקורי טוב היה להישאר מנוסח במילים בלבד המשך הרשומה

רפואה שלמה / רבקה שאול בן צבי

הרפואה האלטרנטיבית כבר מזמן מחלחלת ומשלימה את זו הקונבנציונלית. קבלתה, דחייתה או האדישות לה קשורות בתהליכים חברתיים ותקופתיים מרתקים. ספר חדש וראשון מסוגו משווה, מנתח ומסביר את המתחולל בשדה הידע הרפואי המשך הרשומה

פגוש את העיתונות / עמיחי חסון

אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, הגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה המשך הרשומה

קריאה במחלוקת / יהושע לביא

עד היכן יכול להרחיק הדרשן, ומה המשמעות האמיתית, אם ישנה כזו, של הבטחת הקב"ה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"? שיח על פינת המדרש שפורסמה בגיליון פרשת לך לך המשך הרשומה

יש רק בעלים אחד / יעקב הלוי פילבר

טענותיו של הרב בני לאו בדבר ביטול אפשרי של בעלות ישראל על הארץ אינן מתיישבות עם העולה מן התורה והמדרשים ואף מתבססות על פרשנות הפוכה שלהם. הארץ היא שלנו גם בהיותנו בגלות המשך הרשומה

הגלות איננה אלטרנטיבה / ארי יצחק שבט

יש להפסיק לאיים בגלות ובחורבן על העם בכלל ועל הציבור הציוני-דתי בפרט. זהו שיח חסר תועלת ואפילו מזיק; הוא מנוגד למקורות שמלמדים שלא תהיה גלות נוספת, ולמציאות שהוכיחה כי הגלות רחוקה להיות המפתח לפתרון המשך הרשומה

הפיליגרין עוד חי (כמעט) / יואב שורק

 

מתחם הצורפות התימנית שנחנך לפני שבועיים ביפו הוא מחווה לתרבות שלמה של עמלנות, דיוק והנחלת מסורת. הדור התשיעי מתחיל ללמוד את המלאכה המשך הרשומה

קדושה בירושלים / יאיר חרל"פ

הרב יעקב משה חרל"פ, מתלמידיו המובהקים של הרב קוק וראש ישיבת 'בית זבול', היה גדול בתורה ונסתר בצדיקותו. תולדות ומעשים לרגל יום פטירתו שחל בז' בכסלו המשך הרשומה

הרשים אותי מההתחלה / חנוך ברטוב

כמי שמלווה את מגד כבר שישים שנה אני רואה אותו לא רק כבכיר מספרי ישראל היום, אלא גם כעורך, כמסאי מבריק וכאיש מלא הומור שאהבתו לספרים אינה יודעת שובע המשך הרשומה

המדרש החילוני של מאנגר לתנ"ך / יעקב בר און

חוקר החסידות פרופ' דוד אסף סבור שרבים זוכרים את יצירתו של איציק מאנגר, 'שירי המגילה', בעיקר בגלל המוזיקה ולא מפני שהבינו אותה באמת. עתה, עם הוצאת המהדורה המחודשת שלה בתרגומו ובתוספת הערותיו, הוא מבקש להסביר אותה לכולנו המשך הרשומה

בתגובה ל'הכרעתו של אברהם' מאת הרב שלמה ריסקין, גיליון פרשת וירא

 

לא להאנשת התורה / הרב יאיר גזבר

איני יכול שלא להגיב על דבריו של הרב שלמה ריסקין שליט"א בביאורו לפרשת העקדה. אפשר שדברים חריפים אכתוב כאן, אולם כיוון שאני רואה בדבריו שיטה ולא רק "פרשנות תמימה" לדברי תורה – והעד שאכן הוא משליך מיד מפירושו על שתי סוגיות הלכתיות מכריעות וכבדות – מוכרח אני להתייחס אליה בדרך זו, ללא קשר כמובן לרב עצמו.

מלאך במרכאות

דורות על גבי דורות אנו מזכירים בתפילותינו יום יום את מעשה העקדה ומבקשים מריבונו של עולם שיכבשו רחמיו את כעסו מעלינו וישוב חרון אפו מעמו ומנחלתו, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונו יתברך בלבב שלם. בתפילת מוסף של ראש השנה תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה את ברכת זיכרונות כדי שיזכור לנו ה' כבישת אברהם אבינו את רחמיו. בכל יום מעשרת ימי תשובה אנו מוסיפים סליחה ששוב עניינה הוא זיכרון עקדת אברהם את יצחק בנו. כל התפילות הן במשמעות של עילוי חיי האדם – כולל רחמי אב על בנו היחיד ממשיך דרכו – אל הרצון הא-לוהי, אותו רצון שהדריך את אברהם במעשה העקדה, ומפאת היותו אבינו השריש הוא בנו את התכונה העליונה הזו. מהעוצמה הפנימית והסגולית הזו אנו עומדים בתפילה לפני ה'.

והנה מגיע פירוש חדש ואומר: רבותיי (אנשי כנסת הגדולה וכו'), טעיתם. סתם התפללתם מתוך הבנה לא נכונה. לא זה היה הסיפור. אברהם אבינו רק התלבט או התייסר ייסורי נפש בפירוש דברי הא-לוהים שאמר לו להעלות את בנו, האם הכוונה קרבן עולה כפשוטו, כדרך שהעלה נח עולות במזבח, או שמא, למרות שה' כבר אמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו… ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", הוא רוצה עוד פעם לדעת שאברהם ירא א-להים, כמו שנאמר לאחר העקדה "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה", והוא שולח אותו דרך שלושה ימים אל אחד ההרים כדי להקדיש את חיי יצחק לעבודת ה'. וכך הולך אברהם ומתלבט וברגע האמת הוא שומע ל"מלאך ה'" במרכאות, כלומר לא לגילוי א-לוהי חדש שמונע את שחיטת יצחק, אלא לעקרונות הא-להיים האוניברסליים של בריאת האדם בצלם א-להים ואיסור שפיכת דם, שמכוחם נמנע מלשחוט את בנו, וזאת גופא עמידתו בניסיון.

וכאן הבן שואל:

א. הלא הרב ריסקין בעצמו הביא את מדרש חז"ל במדרש רבה שבו סמאל השטן אומר לאברהם איך אתה הולך לשחוט, הלא למחר ה' יגיד לך שאתה שופך דם, ואברהם עונה לו: על מנת כן. לפי פירושו אברהם מתלבט בין הבנתו את דברי ה' לבין מה שאומר לו סמאל השטן, ואז, ברגע האמת, הוא מכריע כמו השטן! אבל זו כנראה קושיה לא כל כך קשה, כי כבר ראינו שכל חכמי הדורות לא הבינו את מעשה העקדה אז מה יוסיף עוד מדרש…

ב. אם קריאת מלאך ה' מן השמים היא שמיעת אברהם לעקרונות הברית שכרת איתו ה' ולא גילוי א-להי, האם גם קריאת המלאך שנית מן השמים והשבועה שהוא נשבע לאברהם אף היא תתפרש כך? אתמהה.

ג. הרב הביא כראיה את דברי הגמרא בתענית הדורשת את הפסוק "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" – "…זה יצחק בן אברהם", ולא שם לב שזו ראיה לסתור, שכן מדברי הגמרא משמע שאצל יצחק בן אברהם ה' כן ציווה וכן דיבר, רק שלא עלתה על לִבו. כלומר, אברהם הבין בדיוק מה שה' רצה שהוא יבין ולכן היה זה ניסיון, ורק ה' בעצמו לא התכוון שבסופו של דבר יצחק יישחט. וכך אכן פירשו רש"י ורבנו גרשום, אך ראו למעלה בסוף קושיה א.

המטרה קדמה לחץ

כל זה נטען ביחס לפירוש, אבל השיטה יותר מטרידה. אני מרשה לעצמי לפקפק במשפטים הראשונים של מאמרו של הרב. קשה לומר שהוא תוהה כל שנה מחדש איך יכול הא-ל הרחום והחנון וכו' לדרוש מאברהם להקריב את בנו יחידו. כי אם רק השנה התחוור לו הפירוש שבעצם מעולם לא ציווה הא-ל הרחום וכו' וזו רק טעות בהבנה של אברהם בשלושת ימי ההליכה, כיצד הוא עושה השלכה כל כך מהירה על שתי סוגיות הלכתיות ויודע להגיד שרוב דיינינו שומעים לקול השגוי ואוטמים אוזניהם לשמיעת הקול הנכון (כזכור, קולו של השטן לפי חז"ל)? האם יכול להיות שסופו של המאמר נכתב לפני תחילתו? הלא טענותיו של הרב בנושאים ההלכתיים נאמרו כבר לפני שנים!

אם אדם ניגש אל סוגיה בניסיון ללמוד מה היא אומרת, מה ה' רוצה לומר לו, אז גם אם הוא טועה בהבנתה, ניחא. אך אם אדם ניגש לסוגיה כשמראש הוא מחליט מה לא יכול להיות שהיא אומרת, אז כמים הפנים לפנים – היא משום מה באמת לא תגיד את מה שהוא לא רוצה לשמוע…

ובכלל, אם היה מתברר מעל לכל ספק לכותב המאמר שאכן ה' כן ציווה את אברהם לשחוט את בנו, אז הוא כבר לא היה הא-ל הרחום והחנון, ארך האפיים ורב החסד?! האם בגלל שלפי מחשבותיי אין מקום לציווי כזה, כך גם צריכות להיות מחשבותיו של הקב"ה?!

הלא על פי דרך זו אפשר להמשיך גם הלאה – האם ייתכן שהא-ל הרחום וכו' יצווה לחתוך בבשרו של תינוק חסר ישע בן שמונה ימים ולמצוץ את דמו? ודאי שלא. האם ייתכן שהוא יצווה למסור את הנפש על אביזרי עבודה זרה? ודאי שלא. האם יכול להיות שהוא יתאכזר על בניו במשך שנות גלות ארוכה כל כך? ודאי שלא.

ואכן, הרב ממשיך בקו המחשבה הזה ופשוט לו שהדיינים צריכים לשמוע את קול המלאכים המפצירים "ואהבת את הגר לעתיד". ואתה קורא ואינך מאמין, היכן שמע הרב את הקול האומר משפט כזה? יש לו ברית עם הקב"ה שכוללת רמ"ט מצוות עשה בעוד שלנו יש רק רמ"ח? האם מישהו דיבר כאן על אהבה או שנאה? הלא מי שרוצה להתרומם באהבת ה' צריך לאהוב גם את הגויים, אך ודאי שאין באהבה זו כדי להפוך אותם ליהודים!

הנקודה היא פשוטה אך דקה עד מאוד – האם אנחנו ניגשים אל התורה מתוך ענווה, התבטלות ורצון פשוט להבנת דבר ה', או שאנחנו מנסים להלביש על דבר ה' עקרונות א-להיים (?) אוניברסליים אנושיים שלא תמיד ברור מהיכן רכשנו אותם.

אם המגמה היא  לרומם את המוסר הטבעי – וכך נראית לי מגמתם של עורכי מוסף הזה – לענ"ד הדרך היא לא בהאנשתה של תורה. תורה היא לא סיפורים; היא דברי א-להים חיים – הכוח הנשמתי הא-להי שמחיה את כל הבריאה מרום גובהה ועד עומק תחתיתה. האבות הקדושים הם 'מרכבה לשכינה', וההגדרה הזו היא נכונה לא רק להבנת סודה של תורה אלא גם להבנת עומק פשטה, ומתוך כך נגזרת הגישה אל לימוד התורה. אם רוצים לפתח שיח ביחס בין המוסר הטבעי לתורה, דברים שהרב שרלו שליט"א מרבה לכתוב ומנסה לעורר – בבקשה, זהו דיון חשוב ועמוק. אך לא ראוי לסמן מראש ובאופן מגמתי את תוצאותיו.

ויהי רצון שיקוים בנו "והאמת והשלום אהבו", "ואת והב בסופה".

 

 

הפיכת מסר העקדה / הרב משה גנץ

כל הלומד תורה משתמש בשכלו, אחרת הוא עלול ליפול לטעויות חמורות. אבל לעולם עליו להיזהר. השכל אמור לעזור לו ללמוד מהתורה את מה שהיא אומרת, אבל אוי לו אם שכלו יגרום לו  ללמד את התורה מה לומר. הרב ריסקין במאמרו על העקדה חטא חמורות בעניין הזה, והדבר מחייב מחאה חריפה.

כל הקורא את פרשת העקדה בלי משוא פנים יודע שהלב של פרשת העקדה הוא נכונותו של אברהם לעקוד את בנו והציון לשבח שהוא מקבל על כך. הלקח העולה מכאן הוא – וזה הדבר שהפרשה באה ללמד – שדבר ה' נעלה גם על פני השיקול המוסרי האנושי הברור ביותר. כי א-להים בשמים ואנחנו על הארץ, על כן יהיו דברינו מעטים! אין מפורש יותר מדברי המלאך בשם ה' "ולא חשכת" וכו' כדי לומר את הדבר הזה, ולא תועיל שום התחמקות פלפולית שלוקחת את המילה "חשכת" לכיוון אחר.

הרב ריסקין מתקשה מאוד להבין את תביעת הניסיון של הקב"ה מאברהם, ועל כן הוא הופך את הפרשה על פניה, ובלבד שהיא תאמר את מה שמתאים לו – וכן לא ייעשה! ועל הדרך הוא מספר לנו שנביא שומע את דבר ה', וייתכן שאינו מבין את מה שה' התכוון שיבין – וכדי ביזיון וקצף!

אברהם יכול לקבל את דבר ה' מתוך חיבוטי נפש, כמו בשירו היפה של הרב סבתו שהתפרסם בגיליון, וכמו שנראה במדרשים מסוימים. ענק כמו הרב קוק יכול לתאר בפירושו לפרשתנו שאברהם מקבל את ההוראה הזאת בשלוות נפש גמורה. התורה, מכל מקום, לא סיפרה לנו דבר על מחשבותיו של אברהם, וכנראה שלה חשוב בעיקר שאברהם קיבל את דבר ה' ועשה כאשר נצטווה.

כמובן, למדנו בפרשתנו שהקב"ה אינו רוצה קרבנות אדם. אבל המסר העקרוני של הפרשה הזאת חשוב בכל זאת, מפני שעדיין ייתכנו מצבים שבהם המוסר האנושי יתנגש עם הציווי הא-להי, ואז על הציווי הא-להי לגבור. החשבון הא-להי של הטוב הוא מקיף וכולל, יש לו פרספקטיבה רחבה, מעולם ועד עולם, והמוסר האנושי, המביט רק למה שקרוב, בדין הוא שיתבטל כלפיו!

הרב ריסקין המשיך מכאן לעניינים אקטואליים – פסקי הלכה שצריך לחשוב בהם האם פסקנו נכון, האם הבנו כראוי את דבר ה'. בזה בוודאי צדק באופן עקרוני, כי כאן אין אנו עוסקים בנבואה אלא בהכרעות הבאות מדעתם של הפוסקים. אבל את הבדיקה הזאת צריך לעשות לא כמו שמתאר הרב ריסקין, כאילו הסבל של המתגיירים ושל מסורבות הגט עומד בראש השיקולים. צריך בוודאי להתחשב באלה אבל רק במידת האפשר. במרכז העניין צריך לעמוד קודם כול הבירור ההלכתי, והבא להתווכח עם פסקים של דיינים (ובעניין המתגיירים ברור לי שיש על מה להתווכח איתם) צריך להתמודד איתם ברמה ההלכתית, ולא די בניגון על הסבל של אנשים.

 

הרב שלמה ריסקין משיב:

קראתי את תגובתם של הרבנים גנץ וגזבר למאמרי בתדהמה. אף פעם לא כתבתי שהמוסר האנושי מתגבר על צו א-לוהי. לגבי צו העקדה, היו אמירות א-להיות מפורשות (בלי סימן שאלה אחרי "א-להיות") שהתנגשו חזיתית עם הצו לשחיטת הבן, כמו "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם" וכמו "כי ביצחק יקרא לך זרע". פסוקי התורה הללו, ולא השכל או המוסר הסובייקטיבי שלי, גרמו לי – ואולי גם לאברהם אבינו – להתלבט בנוגע לעצם דרישתו של הקב"ה.

אני מנסה לגשת לתורה מתוך רצון פשוט להבין את דבר ה', ולכן הקשיתי אם אברהם היה כל כך בטוח בצו הראשון שהוא שמע, איך זה שהעז לבטלו עקב צו שני שבא אליו, במיוחד כאשר זה לא בא מהא-להים אלא רק מ"מלאך ה' מן השמים"? הרי לימדונו חז"ל שהפה שאסר צריך להיות אותו פה שיתיר!

והנה רש"י, הפרשן הקלאסי הנאמן למסורת ישראל סבא, כותב בפירושו על המילים "והעלהו שם לעולה" במפורש בניגוד לדברי הרבנים גנץ וגזבר: "לא אמר (ה') שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו להר לעשותו עולה; ומשהעלהו, אמר לו הורידהו" (ב"ר נו, ח). הנה ייתכן שהנביא לא הבין בהתחלה מה שהקב"ה באמת רצה ממנו, וזהו הפירוש האמיתי לגמרא בתענית ד: "ולא עלתה על לבי, זה יצחק בן אברהם".

מעניין לציין שבניגוד לדברי הרב גנץ, הרב יוסף אבן כספי (פרק יד בפירושו לתורה, גביע הכסף) טוען שעיקר הלקח של עקידת יצחק הוא ללמד לכל הדורות שהקב"ה אינו מעוניין בהקרבת בנים, ולכן המקרא משתמש בשם המפורש דווקא בצו השני וקורא לאברהם פעמיים. גם בעל מי השילוח (ח"א, פרשת וירא) כותב: "והנה באמת לא היה לאברהם דיבור מפורש מהשם יתברך שישחוט את בנו. על כן לא נאמר וה' נסה, רק והא-להים נסה, היינו שהיה אליו דבר באספקלריא דלא נהירא". והשפת אמת (פרשת וירא, שנת תרמ"א) טוען שאברהם לא ירד לסוף דעתו של הקב"ה בצו הראשון מפני שהיה רק בבחינת ירא ה', ולא במדרגה קרובה יותר שהיא אוהב ה': "אכן באמת לא היה רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק. ולבו של אברהם לא הרגיש דבקות ואהבה בזו העובדא על ידי שבאמת לא היה כן רצונו של השי"ת ולכן היה ניסיון ולכן נאמר 'וירא את המקום (שם ה') מרחוק'".

על פי כל מה שכתבתי נראה לי שהיה מקום רב להתלבטות של אברהם אבינו, ולזה התכוון המדרש שתיאר את דו-השיח בינו ובין סמאל. כאשר הוספתי לדון בענייני גיור ומסורבת גט, כוונתי הייתה להדגיש שמרכיבים כמו אהבת הגר ו"מפני עגונה הקלו בה חכמים" אינם ערכים שנובעים מה"מצפון האוניברסלי והאנושי" אלא הם טיעונים הלכתיים תורניים מובהקים, לא פחות מ"אל תשלח ידך" (ועיין בשורות האחרונות של המהרש"א בסוף מסכת יבמות).

 

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

 

היכן עמד הסולם? / יעקב מדן (לפרשת ויצא)

עיון במקרא יכול לתת לנו כמה כיוונים אלטרנטיביים למקומה של בית אל היא לוז, וסידור מחדש של הסולם הנחלם ירגיע את הדבקים בירושלים. אפילו באר שבע על המפה המשך הרשומה

מוות הרואי לאיש שחייו אגדה / ניצה פרילוק

בימיו האחרונים של טולסטוי הציג זאב ז'בוטינסקי את האיש כמי שהולך בעקבות משה רבנו, שעלה בהר אל מותו. קריאה מחודשת במאמר נועז, שטעמו לא פג

המשך הרשומה

על שקיעות והשקעות (לפרשת ויצא)

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּמֶש (בראשית כח, יא)

בתנ"ך השמש לעולם אינה שוקעת.

אנו רגילים לקרוא להיעלמותה של השמש מעינינו בשם "שקיעה", אך במקרא השורש שק"ע כלל לא מוזכר בהקשר זה. המשך הרשומה