קטגוריה: גיליון ואתחנן תשע"א – 731

יורה יורה / אברהם וסרמן

 

ההלכה מקבלת בספרו של הרב אריאל את מובנה הרחב, תוך שהוא מביע ביקורת ועמדות נחרצות בנושאים אקטואליים רבים – ממעמד האישה וחברה מעורבת ועד המחקר התלמודי, יומרתם של מדענים בקביעת ערכים ושל רבנים בפסיקה נגד גדולים מהם

המשך הרשומה

שירים מאירי אוזניים / מירון ח. איזקסון

 

שירת אמת היא זאת החושפת תודעה אך גם יודעת לשמור על גבולות הסוד. כזאת היא שירתו של אליאס מעומק נפשו וסבלו

המשך הרשומה

כשהסופר כותב את עצמו / רבקה שאול בן צבי

 

אוטוביוגרפיה רשמית, וגם יסודות אוטוביוגרפיים ברומן, מתעתעים בקורא התמים, שהסופר מכוון את קריאתו באמצעים רטוריים. ספר חדש, עשיר ובהיר, על יצירותיהם של סופרים ישראלים

המשך הרשומה

חפירות להצלת המשפחה / ברוך כהנא

 

מבנה המשפחה המסורתי הולך ומתערער, יש הרואים זאת כהתפתחות טבעית ויש הנחרדים מכך. הרב ברקוביץ מציע קריאה מעמיקה במקורות לדיון במהות הקשר שבין איש ואישה

המשך הרשומה

ונשתעל מכשיר המדפסת דפים רבים / צור ארליך

 

יונתן יבין ברא בספרו החדש לשון, סגנון ועולם. עולמו הייחודי של עמוס האוזנר, שהוא עולמה של השפה העברית הנחגגת כאן בשלל רבדיה וקוראת תיגר על מרדדיה. צור ארליך מתענג

המשך הרשומה

קולות אל השמים / זהבה (קלר) נויברגר

 

במקום להציג את משה כמי שמתבטל בפני הא-ל ומתחנן אליו, מפרש המדרש את המילה 'ואתחנן' כביטוי לתביעה מאת הקב"ה. תפילה שהיא דרישה  

המשך הרשומה

ההומניסט הגדול / יעל (פרוינד) אברהם

 

דווקא הגרמני שברח ממולדתו לשוויץ השלווה ידע להצביע על אימת הנאציזם בשעת מעשה. בחיבורו אל הטבע ואל חכמת המזרח הציע לאירופה נתיב אחר מזה שצעדה בו במאה העשרים

המשך הרשומה

בדרך אל הבית / אלה ארזי

בוגרות מכללת אמונה מציגות תערוכה העוסקת ביציאתן של הבנות מבית הנעורים אל עבר הקמת הבית הפרטי שלהן. מבין החלומות והפחדים מתגלים גם רגשות של כאב על הבית שלא היה   

המשך הרשומה

להשיב את המשאלה לבעליה האמיתיים / יאיר כספי

 

התפילה היא דרך לבקש בפה מלא את מה שכאשר מבקשים אותו מבני אדם נהרסים קשרים אנושיים. מסע נפשי ואמוני בעקבות התפילה החופשית (חלק ראשון)

המשך הרשומה

החג הנעלם, מימים ימימה / יהודה עציון

 

הדעות הרבות באשר למקורו של חג חמישה עשר באב רומזים שביום זה מהדהד חג גדול ונשכח מן העבר. הרמזים מוליכים אל יום חנוכת משכן-שילה, שהוא גם יום השלמת כיבוש הארץ

המשך הרשומה

טעמים מטעמים שונים / יעקב עציון (לפרשת ואתחנן)

 

החלק העליון של ארון הקודש בבית הכנסת בקראמניולה שבצפון איטליה

אחת המהדורות הנפוצות והמהודרות של 'מקראות גדולות' לתורה היא זו של הוצאת 'המאור'. מי שיקרא בפרשת השבוע במהדורה זו ויגיע לפסוק הראשון של עשרת הדיברות, ייתקל במחזה מוזר: תחת התיבה האחרונה שבפסוק מופיע הטעם אתנחתא, במקום הסימן הרגיל לסוף פסוק (הטעם הנקרא 'סילוק', שצורתו קו תחת המילה; הנקודתיים המקובלים היום לסימון סוף הפסוק אינם שייכים למערכת טעמי המקרא).

בנוסף לתמיהה זו, בפסוק זה כבר מופיע הטעם אתנחתא, תחת המילה "א-להיך". בכל המקרא כולו אין עוד דוגמה לפסוק שבו מופיע הטעם אתנחתא פעמיים (מלבד הפסוק המקביל בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו).

היאך קרה כדבר הזה? פתרון השאלה מצוי במילים הרשומות בחומש באותיות קטנות קודם עשרת הדיברות: "בצבור קורין בטעם העליון ותמצא בסוף הספר". עובדה ידועה היא כי לעשרת הדברים – הן בפרשת יתרו והן בפרשתנו – ישנן שתי מערכות טעמים, הקרויות כיום "טעם עליון" ו"טעם תחתון". דומני שפחות ידוע ההבדל הבסיסי בין המערכות, כמו גם העובדה שבכתבי היד (וכן בחלק מהדפוסים) הופיעו שתי מערכות הטעמים זו בצד זו, ללא הפרד. החידוש שלפיו מערכת טעמים אחת מופיעה "בסוף הספר" לא הוכר בעבר.

מסיבה זו רבו השיבושים בהטעמת הפסוקים, שכן בשעה שהפרידו את שתי המערכות זו מזו היה צורך לדעת איזה טעם שייך לאיזו מערכת – וכך לעתים נתערבבו להם שני טעמים ממערכות שונות בפסוק אחד. כך קרה אף במקרה האתנחתא שנזכר לעיל. האתנחתא הראשונה שייכת למערכת הטעם העליון, שלפיו הפסוק אכן מסתיים במילה "עבדים" – בעוד האתנחתא השנייה שייכת למערכת הטעם התחתון, שעל פיה הפסוק לא מסתיים בתיבה "עבדים" אלא במילים "על פני".

בין בבל לארץ ישראל

זהו אכן ההבדל העיקרי שבין שתי מערכות הטעמים – דרך חלוקת הפסוקים. הטעם העליון מחלק את עשרת הדיברות לעשרה פסוקים – פסוק לכל דיבר. לעומת זאת, הטעם התחתון מתייחס לפסוקים שבפרשה כיתר הפסוקים שבתורה, ומחלק אותם על פי האורכים המקובלים. למשל, בכל המקרא כולו אין פסוק הכולל פחות משלוש מילים. אי לכך, לא ייתכן שהמילים "לא תרצח" ייחשבו כפסוק בפני עצמו, אף שמדובר בדיבר מתוך עשרת הדיברות. לכן, כולל הטעם התחתון ארבעה דיברות בפסוק אחד: "לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב ולא תענה ברעך עד שוא". בדומה, הדיבר העוסק במצוות השבת, שהינו ארוך למדי, נחלק על פי הטעם התחתון לארבעה פסוקים נפרדים.

לעומת זאת, הטעם העליון מתייחס בדרך ייחודית לפרשיית עשרת הדברים, וחורג מהכללים לשני הכיוונים – מצוות "לא תרצח" וחברותיה נקראות כפסוק בפני עצמן, על אף קוצרן, ואילו מצוות השבת זוכה לפסוק אחד – ארוך מכל פסוקי המקרא.

כבר כתבו מלומדים שעסקו בעניין זה ששתי מערכות הטעמים משקפות שתי מסורות שנהגו בישראל. בבבל נהג כנראה הטעם העליון, בעוד בארץ ישראל נהגה השיטה שפסקה את הפרשה על פי הכללים המקובלים. בכתבי היד של בעלי המסורה, כדוגמת כתר ארם צובא, הופיעו כאמור שתי המסורות זו בצד זו – והמעיין נדרש להבין את שלפניו ולהפריד את הטעמים (ואף את סימני הניקוד המושפעים מהם במקרים מסוימים) למערכותיהם השונות. לעומת זאת, בכתבי יד תימניים, המשקפים במידה מסוימת את המסורת שנהגה בבבל, מופיע רק הטעם העליון (וכך אכן נוהגים בני תימן בקריאתם בבתי הכנסת).

מנגינות גבוהות וקולות חזקות

מדוע נקראת המערכת המחלקת את הפסוקים לפי עשרת הדברים בשם 'טעם עליון' בעוד המערכת השנייה נקראת 'טעם תחתון'? כמה תשובות ניתנו לכך, ונביא כאן שתיים מהן.

בספר 'שערי תפילה' שחיבר המדקדק ר' זלמן הענא בתחילת המאה הי"ח למניינם ישנה התייחסות נרחבת לענייני הטעם העליון והתחתון בעשרת הדיברות. דעתו של רז"ה היא שהטעם התחתון עיקר, וכמותו יש לקרוא בין בציבור ובין ביחיד.

על פי הסברו, הטעם העליון הוא בבחינת 'כתיב', בעוד הטעם התחתון הוא בבחינת 'קרי'. הטעם העליון רומז לדרך שבה נאמרו הדיברות למשה, דיבר דיבר בפני עצמו, בעוד זה התחתון הוא דרך הקריאה של הפרשה, ככל הפסוקים שבתורה. על פי סברה זו הוא מציע להסביר את השמות 'עליון' ו'תחתון', וכדבריו:

ואחשוב אני שמפני זה נקראו טעמי העליון וטעמי התחתון, רצוני לומר טעמי העליון בבחינת מה שאמר הקב"ה למשה שהוא עליון על הכול, וטעמי התחתון בבחינת שאמר משה לישראל למטה.

בסוף דבריו מסכם רז"ה את שיטתו: "ברור ונכון הוא לקרות בכל זמן בטעם התחתון ולא בטעם העליון לגמרי בשום זמן… ואי איישר חילי אראה לבטל מנהג זה מה שנוהגים האשכנזים לקרות בחג השבועות בנגינת טעמי העליון".

ר' יעקב עמדין, בספר 'לוח ארש' שכתב כתגובה לחיבור 'שערי תפילה' מאת המדקדק ר' זלמן הענא (השם 'לוח ארש' מתכתב עם הפסוק בשיר השירים "אִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". כלומר, בניגוד לשערי התפילה שפתח רז"ה, יש להעמיד לוח ארש לסוגרם; ארש הוא דיבור, על פי "ארשת שפתיים"). 

על שיטתו זו ספג רז"ה קיתון של צוננין (אולי נכון יותר לומר: של רותחין) מר' יעקב עמדין. יעב"ץ חיבר ספר בשם 'לוח ארש' כתגובה להצעות התיקון הרבות של רז"ה בסידור (השם 'לוח ארש' מתכתב עם הפסוק בשיר השירים "אִם דֶּלֶת הִיא – נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". כלומר, אם שערי תפילה ביקש לפתוח רז"ה – נעמיד כנגדם לוח ארש לסוגרם; ארש הוא דיבור, על פי "ארשת שפתיים"). 

בין השאר, דוחה יעב"ץ גם את דבריו של רז"ה בעניין הטעם העליון והתחתון (מן הציטוטים הקלים שבדברי ביקורתו: "עמדתי מרעיד משתאה, ואשתומם על המראה, האב אין לישראל אבדה עצה מבנים וכו'").

לגבי הסבר המונחים 'עליון' ו'תחתון' בהקשר זה, כתב:

זה פשוט ונודע מעצמו, שהעליון הוא מנגינות גבוהות וקולות חזקות, לא כן התחתון שהוא ניגון נמוך וקולו לא  יישמע (וגם אותן הטעמים שנגינתם בהרמת קול – הונחו כמו כן על גבי האותיות ממעל להם, כמו זרקא, פזר, זקף גדול, קדמא ואזלא).

על פי שיטתו זו, אף כתב יעב"ץ שיש מכאן סמך למקוריות הנגינה האשכנזית של הטעמים: "ומכאן ראיה גמורה למנהג אשכנזים אבותינו ז"ל בנגינת הטעמים ומשיכתם בקול, כי קדומה היא עלתה להם מבבל ומארץ ישראל נמשכה. קולה ערב ויפה מאוד משל ספרדים, שאינם מבדילים בהם בניגון ובקול להשמיע ולהכיר בין טעם לחברו".

עשרה מי יודע

משה ועשרת הדיברות בקולאז' יצירות

ציינו בפתח הדברים כי במהדורת 'המאור' הניחו שני טעמי אתנחתא בפסוק הראשון של עשרת הדיברות. והיאך נהגו מהדורות אחרות? ברוב החומשים (ואף במהדורת קורן) מסומן סוף פסוק ('סילוק') תחת המילה "עבדים", ולמעשה נוצר בלבול בחלוקת הפסוקים ביחס לכתבי היד של המסורה. כפי שנאמר, הטעם העליון מסיים את הפסוק הראשון במילה "עבדים", אך על פי הטעם התחתון כלל לא מסתיים כאן הפסוק, אלא במילים "על פני" שבסוף הפסוק הפותח "לא יהיה".

הווה אומר, כמעט כל החומשים שבמדפי בתי הכנסת – (מלבד מהדורת הרב ברויאר ותנ"ך דותן) – מביאים את שני הפסוקים הראשונים על פי הטעם העליון, בעוד יתר הפסוקים הינם על פי מערכת הטעם התחתון.

לא ניכנס כאן לפרטי העניין, שנשתברו עליו קולמוסים, אך נעיר קצרות שעובדה זו מושפעת כנראה מהשיטות השונות במניין עשרת הדיברות.

 כידוע, לצד השיטה המקובלת של המניין, שעל פיה שני הדיברות הראשונים הם "אנכי ה'" ו"לא יהיה", ישנן גם שיטות נוספות. יש כאלו שכלל אינן מונות את "אנכי" כדיבר (כך למשל סבור אבן עזרא בפירושו כאן), ויש כאלו שכוללות את "לא יהיה לך" בדיבור הראשון, ומציינות את פתיחת הדיבר השני בציווי "לא תעשה".

במקורות חז"ל הגישה הרווחת היא זו המקובלת – "אנכי ה'", "לא יהיה" וכו'. כך למשל מובא במכילתא דרבי ישמעאל לפרשת יתרו:

כיצד ניתנו עשרת הדברות: ה' על לוח זה וה' על לוח זה. כתיב 'אנכי ה' א-להיך' וכנגדו 'לא תרצח', מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך… כתיב 'לא יהיה לך' וכתיב כנגדו 'לא תנאף', מגיד הכתוב שכל מי שעובד עבודה זרה מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף אחר המקום….

ברם, לצד שיטה זו יש במקורות גם רמזים לשיטה אחרת, זו המונה "אנכי ה'", "לא תעשה" וכו'. כך למשל עולה ממדרש ספרי לפרשת שלח, על הפסוק "כי דבר ה' בזה". המדרש מביא כמה דעות המפרשות את הפסוק, וביניהן זו של ר' ישמעאל:

בעבודה זרה הכתוב מדבר, שנאמר כי דבר ה' בזה – שביזה על דיבור הראשון שנאמר למשה מפי הגבורה, 'אנכי ה' א-להיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'.

ממדרש זה עולה ש"אנכי ה'" ו"לא יהיה" כלולים שניהם בדיבור הראשון – וייתכן שכך סברה גם מסורת הטעם התחתון, שכללה את שני החלקים בפסוק אחד. ברם, חלוקה זו לא התקבלה בישראל (מלבד חריגות פה ושם, כבתצלום) – ונראה שעובדה זו באה לביטוי אף בחלוקת הפסוקים, ש'שאלה' מן הטעם העליון את שני הפסוקים הראשונים ושיבצה אותם בין חבריהם המחולקים על פי הטעם התחתון.

 לקריאה נוספת: 'חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות', הרב מרדכי ברויאר; 'צורת לוחות הברית', גד בן עמי צרפתי – שני המאמרים בתוך הספר 'עשרת הדיברות בראי הדורות', ירושלים תשמ"ו * 'לוח ארש' ו'סלע המחלוקת', בעריכת הרב דויד יצחקי, 'אוצרנו', תשס"א

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

חזון ירמיהו / משה מאיר

 

הרב בני לאו הכניס את ירמיהו מחדש להקשר של דורנו, ועשה בכך מעשה פרשני נועז שלא עמדו על עומקו. אך לא במקרה הוא התעלם מהמהפכה הדתית הגלומה בדברי הנביא, המשנה את תשתית היחס בין אדם לא-להיו – מהפכה שחז"ל לא אימצו

המשך הרשומה

טרגדיה מול בית פעור / אביעזר ויס

 

נאומו של משה רבנו חושף אותנו לתהליך הפנימי שהוא עובר לפני סופו הטראגי. חטא מי מריבה, מתברר, לא היה אפיזודה אקראית, אלא ביטוי להסתבכותו בתוך הקונפליקט שבין העם לא-לוהיו, שעליה משלם משה את מלוא המחיר

המשך הרשומה

הפחד של כולם מכולם / ישראל לבקוביץ'

 

עיתון חרדי חדש שמנסה לכונן 'חרדיות שפויה' נידון מראש לכישלון בשל אי הבנה של מנגנוני השליטה בחברה החרדית. לא הנהגה עריצה היא זו הקובעת את סדר היום אלא ההומוגניות הקיצונית של הרחוב

המשך הרשומה

מנהיג עד יום מותו / אליקים קרומביין (לפרשת ואתחנן)

 

השתקת תחינתו של משה בנזיפה היא דחייה עקרונית של שאיפתו להתנער מן המנהיגות ולתפקד כאדם פרטי

המשך הרשומה

פשרה של תחינה / ניסן אררט

 

'ואתחנן' מורה לא על בקשה נואשת, אלא על שתיקה. עיון לשוני-מקראי מפתיע

המשך הרשומה

המפתח לכניסה לארץ / יעקב הלוי פילבר

הארץ דורשת מודעות חברתית. אוהל

שתי מצוות כלליות נצטוו ישראל במדבר סיני. על הראשונה שבהן, "קדושים תהיו", כתב הרמב"ן (ויקרא יט ב): "אחר שפירט האיסורים שאסר, ציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". מטרת מצווה זו שלא יהיה האדם "נבל ברשות התורה", או כמו שאמרו חז"ל (יבמות כ ע"א): "קדש עצמך במותר לך". המצווה השנייה מופיעה לקראת כניסתם של ישראל לארץ  – "ועשית הישר והטוב". גם זו מצווה כללית, וכפי שפירשה הרמב"ן:

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שייקרא בכל עניין תם וישר.

על פי דברי הרמב"ן אפשר לומר שמצוות "קדושים תהיו" מכוונת ל"בין אדם למקום", ואילו מצוות "ועשית הישר והטוב" היא "בין אדם לחברו". מעתה צריך להסביר מדוע את מצוות עשיית הטוב והישר נצטוו ישראל רק סמוך לכניסתם לארץ, ואילו מצוות "קדושים תהיו" נאמרה לישראל עוד בהיותם במדבר.

והנה, אפשר לומר שעיקר עבודתם של ישראל, כל משך היותם במדבר – כאשר דאגת הפרנסה הייתה מהם והלאה, ואת כל צורכיהם קיבלו ישירות מהשמים – הייתה לקדש את חייהם עד המעלה של "קדש עצמך במותר לך". רק בשנת הארבעים, סמוך לכניסתם לארץ, שבה החיים הם טבעיים, עולה הצורך להכנה לחיים חדשים, לחיים שיש בהם עניים ועשירים, חלשים וחזקים, שבעים ונצרכים. במציאות חברתית שכזו אי אפשר להסתפק בקדושה בלבד ועל עם ישראל להיות שלם גם בתחום החברתי. לכן, עוד קודם כניסתם לארץ כבר מצווה התורה את עם ישראל במצות עשיית הישר והטוב, שבזכותה יהיו זכאים להיכנס לארץ – ותכליתה מפורשת בתורה: "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך, להדוף את כל אויבך מפניך כאשר דבר ה'".

הכניסה לארץ כשלעצמה אינה מטרה אלא אמצעי, כמו שהמדינה אינה התכלית אלא כלי שצריך לצקת בו תוכן. וכדי שהבאים לארץ לא יעדיפו את המסגרת החומרית על התוכן הרוחני – כמו שראינו אצל בני גד ובני ראובן, שאמרו תחילה: "גדרות צאן נבנה למקננו" ורק אחר כך "וערים לטפנו", שעשו את הטפל עיקר ואת העיקר טפל – הסמיכה התורה לכניסה לארץ את המעשה החינוכי, ובסמוך לציווי של עשיית הטוב והישר כתבה: "כי ישאלך בנך מחר לאמר". לאמור: המפתח לחברה מוסרית וטובה הוא החינוך. את החינוך צריך להתחיל כבר בגיל הילדות, ובפרשת "כי ישאלך" מלמדת אותנו התורה כיצד עליו להיעשות: תנאי ראשון הוא שיתנהל דו שיח קבוע בין דור ההורים לדור הבנים, שהחינוך ייעשה בהידברות הדדית ולא בהכתבה מלמעלה. תנאי נוסף להצלחת החינוך הוא לאפשר לילד לשאול את כל השאלות, אפילו דברים העומדים ברומה של האמונה, כמו השאלה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם" – שאלה הכוללת את כל חלקי המצוות. את התשובה לכך יש להשיב בנחת, כדברי הכתוב: "ואמרת לבנך", וידוע ש"אמירה" שהיא לשון רכה.

כמו כן, חשוב שהתשובה לא תהיה כדי לצאת ידי חובה, אלא תינתן בהרחבה, ואם יש צורך יש להתחילה בסקירה היסטורית מאז היינו עבדים במצרים, סקירה המחברת את השואל אל העבר וגם אל העתיד, ככתוב: "ואותנו הוציא משם (העבר), למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (העתיד)". ואולי זה המקור לדברי הראי"ה קוק שכתב (אגרת קע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית היא לעשותו טוב וישר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

כל עוד בלבוב פנימה / אמירה ארליך

 

העיר הספוגה בדמם של יהודי דורות רבים, סמל לחיי היהודים בגולה, חוגגת בדור הזה את הסיפור היהודי כסיפור של הווי ואנושיות. מסע מפעים ומעורר מחשבה של יהודים ישראלים אל ה'גויים' הקוראים לעצמם כך

המשך הרשומה