קטגוריה: גיליון במדבר תשע"א – 720
מביטים מתוכנתים באור הירח / אדמיאל קוסמן
פיטר ל. ברגר, הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה); תרגום: יוסף עוזיאל, עם עובד תש"ל
חלם זה כאן / ירון אביטוב
שני ספרים שונים שווים זה לזה בהתרפקותם על ערי ילדותם של המחברים – ירושלים ותל אביב. ערים פרובינציאליות, הזויות ומחויכות
האם בנות צלפחד חלבו שולחנות? / מיכאל אברהם
הדיון בהלכה בזמננו נוטה לנוע בין שני קטבים – שלילה של השינוי או חיובו בכל מחיר. בשאלת מעמד הנשים הרב נבון מציב את עצמו בתווך ומנמק את בחירותיו. שינויים בבית הכנסת? בבית המדרש? בטקס הנישואין? – פתיחה לדיון
לשוחח עם התרבות היהודית / גל אורן
ההתעקשות הדיאטטית להסתפק במועט – מתוך קיבעון, הסתגרות או אדישות – איננה ערך חיובי בהקשר התרבותי. ספר צנוע משיב את ערכי הידע והרחבת האופקים. מידע כרוך בעידן הוויקיפדיה
זה כל האדם? / אבי גז
חקר המוח זוכה בשנים האחרונות לפריחה ושגשוג, ומעלה תהיות פילוסופיות על יחסי גוף-נפש ועל קיומה של הבחירה החופשית. שיחה עם חוקרים והוגים
בשפה אחרת / זאב שביידל (מאי)
סקירת כתבי עת מהעולם:
האם ה'טיפול' שהעניקו חיילי ארצות הברית לבן לאדן עולה בקנה אחד עם המוסר והחוק? בדיסנט משיבים בחיוב
חיסולו של אוסמה בן לאדן החודש מעסיק רבים מהכותבים בעולם. סדרת מאמרים קצרים בכתב העת הסוציאל דמוקרטי דיסנט (Dissent) עוסקת בדרכי התגובה של המערב לחיסולו של בן לאדן ולמגוון הדילמות האתיות הכרוכות בעניין. עורך כתב העת מייקל וולצר, אחד ההוגים המובילים בעולם בתחום של אתיקה צבאית, מתמודד עם השאלה האם היה מוצדק לחסל את בן לאדן או שהיה ראוי להעמידו לדין כפושע מלחמה. האם אנו רואים את בן-לאדן כלוחם או כפושע?
התשובה, לדעתו של וולצר, היא מורכבת. ארגונים כמו "אל קעידה" משלבים בתוכם מאפיינים של ארגוני פשע ומאפיינים של ארגון צבאי. לכן, בארצות מערב אירופה, שבהן פעילותו של "אל קעידה" הינה בלתי חוקית, ניתן לדון כל פעיל בארגון זה כעבריין. ברם, המצב באפגניסטן ובפקיסטן הוא שונה: שם ארגוני טרור נהנים ממעמד לגיטימי ועוסקים בלחימה פעילה בארה"ב. יהיה זה אפוא בלתי סביר לצפות מארה"ב שתתנהג באזור המוגדר כזירת מלחמה כמו יחידת משטרה, תוך כדי סיכון מיותר של לוחמיה. נוסף על כך, טוען וולצר, לכידתו של בן לאדן והבאתו לדין היו מסכנות כל אמריקני השוהה בחו"ל – כיוון ש"אל קעידה" היה מחפש כל אפשרות לתפוס בני ערובה. הריגתו של בן לאדן נראית אם כן לוולצר מעשה אתי בהחלט – אך הצהלה בבית הלבן לנוכח החיסול נראית לו מוגזמת.
פרד סמולר, מרצה לספרות ולהיסטוריה, חולק על וולצר. בתחילת דבריו הוא מתאר את גל ההתקפות על ארה"ב בעיתונות האירופית, בפרט בגרמניה ובצרפת. בעלי טורים רבים מאשימים את ארה"ב בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ומשווים את השמחה בארה"ב לאחר חיסולו של בן לאדן לצהלת הרחובות בעזה לאחר אסון התאומים. לאחר שסמולר דוחה את ההשוואה בין שמחת הקורבנות על חיסולו של רוצח לשמחה לאידם של הנרצחים, הוא שב לאנאלוגיה די דומה לזו של וולצר: לדבריו, הדיכוטומיה אזרח/חייל אינה תופסת במקרה של בן לאדן. הוא כמובן לא היה אזרח תמים – אך גם לא חייל שנלחם בנשק בשדה הקרב וניתן היה להציע לו להיכנע.
סמולר מזכיר שגם בעבר, כששביית חיילי אויב הייתה משימה מסוכנת, הוצאו חיילי אויב להורג ולא נלקחו בשבי. הוא מביא מקבילה היסטורית – חיסולו של גנרל איסורוקו יאמאמוטו היפני, מי שהיה אחראי למתקפה על מפרץ הפנינים, ב- 1943. החיסול נחשב לרוב למעשה ראוי. לבסוף, סמולר חושב שניתן לראות בסלידה מחיסולו של בן לאדן שריד לתפיסות שלפיהן חייו של קצין "שווים יותר" מחייו של חייל. נימוק כזה לריסון של כוח צבאי אינו בהכרח ראוי.
————————————————————————————————-
השחורים, הנשים וכעת גם ההומולסבים מתגלים כנחוצים בעת מלחמה – וקוטפים פירות של שוויון
מאמרם של ויליאם האוזר וג'רום סלייטר בוורלד אפיירז (World Affairs) עוסק בתרומתה של המלחמה לקידום שוויון חברתי. הרקע למאמר הוא החלטתו האחרונה של נשיא ארה"ב ברק אובמה לבטל את כל המגבלות על שירותם של הומוסקסואלים ולסביות בצבא ארה"ב (בעבר, חיילים בעלי נטייה הומולסבית לא יכלו להצהיר על נטייתם המינית בפומבי, ופעל כלפיהם הכלל "אל תשאל, אל תאמר").
יש מקבילות מן העבר: כך, בעקבות השתתפותן של רבבות נשים אמריקניות בקרבות מלחמת העולם הראשונה, בוטלו המגבלות על זכות ההצבעה לנשים. הנשיא וילסון, שעד אז התנגד לשוויון בין המינים, שינה את דעתו.
כמו כן, עד למלחמת העולם השנייה היה מקובל לראות בשחורים חיילים נחותים ופחדנים שיברחו משדה הקרב. המחסור בכוח האדם הכתיב את הכללים שלו ובמהלך המלחמה הוקמו יחידות של לוחמים שחורים – אז עדיין כיחידות נפרדות. יותר ממיליון שחורים נלחמו במלחמת העולם השנייה והדבר גרם לתזוזה משמעותית בדעת הקהל כלפיהם. נוסף על צבירת האהדה, עלתה בכל עוז גם השאלה כיצד יכולה אמריקה להילחם בגרמניה הנאצית ובאידיאולוגיה הגזענית שלה בעוד היא עצמה מגבילה את חירויותיהם של אזרחיה השחורים.
צעד נוסף לביטול ההפרדה הגזעית נעשה במלחמת קוריאה, כאשר התברר שיקר מדי להכשיר בסיסים שונים לשחורים וללבנים. התעמולה הסובייטית, שהאשימה את ארה"ב ברטוריקה של הגנה על החופש מול הפרדה גזעית נמשכת בתוך הצבא שלה עצמה, עשתה גם היא את שלה. השינוי בתוך החברה האמריקנית חלחל לדרג הצבאי והמדיני: הרתיעה שהייתה אצל חלק מהחיילים הלבנים מה"כושים" נעלמה כאשר הם ראו אותם בתור לוחמים הבאים יחד איתם לשדה הקרב.
מהלך דומה מתרחש עתה עם החיילים ההומולסביים בצבא ארה"ב. צבא ארה"ב פיטר בשנים האחרונות כמה מאות חיליים על רקע נטייתם המינית, והדבר גרם להתמרמרות הולכת וגוברת בתוך הצבא. כשממשל אובמה החליט לצמצם את הנוכחות הצבאית בעיראק, כל איש צבא הפך לחשוב. אחדים מהמפוטרים הפכו לגיבורי ארה"ב – דוגמת אריק אלווה, לוחם המארינס שאיבד את רגלו לאחר שדרך על מטען צד בעיראק, או דניאל צ'ואי, בלשן דובר ערבית. ייתכן שזו הסיבה לכך שביל קלינטון, שניסה כבר לפני יותר מעשור לבטל כל מגבלה על שירותם הצבאי, לא הצליח בכך: באותם ימים לא נלחמה ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק.
עמידת הלוחמים בעלי הנטייה המינית החריגה בשדה הקרב שכנעה את עמיתיהם ללחימה, את מפקדיהם וגם את הממסד שמדובר באזרחים שרוצים שוויון חובות עם כולם. התביעה הזו, לדעת המחברים, תמנף הלאה גם את דרישתם לזכויות – יחד עם תובנה פרדוקסלית שמלחמה לפעמים מקדמת את זכויות האדם.
————————————————————————————————-
מהפכות בשלל צבעים
על פי רוב זה לא הולך: מהפכות מוצלחות נגמרות בשיבה אל משטר רודני כזה או אחר. התבוננות נוספת על הדרמה המצרית
הדו-ירחון אמריקן אינטרסט (American Interest), המתרכז בשאלות של מדיניות גלובלית אמריקנית, מקדיש את גיליון מאי-יוני שלו לטיפול בתהפוכות המתחוללות במזרח התיכון – בין השאר באמצעות מאמרו של לינקולן מיטשל. השאלה שמעסיקה את הפרשנים היא לאן יובילו המהפכים שקרו במצרים ובתוניסיה; או, כפי שניסח זאת אחד מהם, "האם אנו רואים מקבילה לאיראן 1979 או לברלין 1989?"
התשובה של מיטשל, בהתחשב בתקדימים מההיסטוריה החדשה ביותר, היא שאת התקוות סביב המהלכים במצרים ותוניסיה מן הראוי לטפח בזהירות. בתור הקבלה מיטשל מביא את שלל ה"מהפכות הצבעוניות" שהתרחשו בשנות ה-2000 במרחב הפוסט סובייטי, באוקראינה, בגיאורגיה ובקירגיזסטן. באף אחד משלושת המקרים התוצאה לא הייתה דמוקרטיה של ממש: בקירגיזסטן חמולה מושחתת אחת לקחה את מקומה של חמולה מושחתת אחרת (חילופי השלטון האחרונים שם אולי יביאו לשינוי, אך כעת עוד מוקדם לומר זאת). באוקראינה, הנשיא הנבחר לאחר המהפכה, ויקטור יושצ'נקו, ניסה לבנות תשתית של חברה דמוקרטית, אך נכשל גם כתוצאה של בלימה אופוזיציונית נחרצת; ואילו הנשיא הנוכחי, ינוקוביץ', מתאמץ בצורה ניכרת לבלום רבים ממהלכי המודרניזציה הפרו מערביים ומחפש התקרבות מחודשת עם רוסיה, במקום כניסה לנאט"ו. בגיאורגיה, משטרו של מיכאיל סאקשווילי הוביל לדומיננטיות כמעט מוחלטת של מפלגה פוליטית אחת ולהשתקה מאסיבית של האופוזיציה.
המסקנה הפשוטה ביותר מכך היא שקל מאוד להפיל רודן שזמנו הגיע, אך קשה הרבה יותר להקים תשתית של דמוקרטיה ראויה במקום. במצרים, למשל, כל שלטון יהיה חייב לשלב יסודות של דמוקרטיה ושל שלטון הדת, תוך הישענות מאסיבית על העילית הצבאית – ולו בשל הסיבה הפשוטה שזו הקבוצה היחידה שמסוגלת לנהל את המדינה כעת. שלטון דמוקרטי מצריך התבססות של מוסדות דמוקרטיים, של חקיקה ושל חירויות הפרט, דבר שקשה לממש ללא מסורת של התנהלות דמוקרטית (ע"ע הדוגמה הלבנונית).
במצרים קיים גם מרכיב נוסף השונה ממדינות בריה"מ לשעבר: בעוד שבאוקראינה ובגיאורגיה ארה"ב תמכה בהתנגדות למשטר הרודני, הרי שבמצרים היא תמכה בשלטונו האלים והמושחת של מובארכ, תוך כדי התעלמות נוחה מהפרת זכויות האדם, מהעוני ומהשחיתות הגואה. לאור זאת על ארה"ב להיזהר שלא "להציע סיוע" בקידום הדמוקרטיה המצרית מבלי שבאמת התבקשה לעשות זאת.
לקח נוסף למדיניות האמריקנית היא שהתבססות ארוכת טווח על "פרטנר" אחד היא מתכון בעייתי ביחסי חוץ. ה"פרטנר" מנסה להיות סמל של יציבות בעיני הפטרון אך עלול להביא לאנרכיה ברגע שיעזוב את מקומו. התמיכה במי שהיום מציג את עצמו כסמל היציבות עלולה להתברר מחר כהימור על רודן מושחת. לכן, מסכם מיטשל, ייתכן שהדרך הטובה ביותר עבור ארה"ב לקדם את הדמוקרטיה במזרח התיכון היא… לא להתערב.
————————————————————————————————-
האם הדיבור חיוני לסופר או עיתונאי, שלכאורה כוחו בעטו? היטצ'נס סבור שכן, והוא מדבר ממקום של מי שחווה כעת שתיקה מאונס
כתבנו כאן כבר בעבר על מחלת הסרטן של הכותב הבריטי-אמריקני הנודע כריסטופר היטצ'נס. על אף ההתמודדות, היטצ'נס ממשיך להיות כותב פעיל המתייחס לנושאים רבים – כולל הרהורים על מחלתו. רשימה במגזין המקוון סלייט (Slate) מתארת את ההתמודדות שלו עם אובדן הקול – שאותה הופך היטצ'נס לדיון על אודות היחסים המורכבים בין דיבור לכתיבה.
היטצ'נס, שנודע כמרצה ונואם-פולמוסן פעיל ונלהב ביותר, נטול כעת כמעט לגמרי יכולת דיבור. לדבריו, קשה לו למשוך תשומת לב בשיחת סלון, וכשהוא עושה זאת אנשים מקשיבים לו "כפי שמקשיבים לחולה". הוא נזכר כעת באחד העורכים הראשונים שלו שביקר את רשימותיו הראשונות והמליץ לו "לכתוב יותר כמו שהוא מדבר". גם בסדנאות כתיבה שהעביר נהג היטצ'נס לומר לתלמידים שכל מי שיודע לדבר יוכל גם לכתוב – ולאחר שהם התלהבו מיהר לצנן את התלהבותם בהערה צוננת שרובם לא יודעים לדבר – כלומר להרצות בשפה נקייה ומהוקצעת, בלי גוזמאות וחזרות…
היטצ'נס טוען שאינו מכיר דוגמה של סופר גדול שהיה חירש – אבל דווקא מוכרות דוגמאות של סופרים שלא כתבו בפועל אלא הכתיבו את היצירות שלהם (למשל, ג'וזף קונרד והנרי ג'יימס). ויליאם אודן כתב "קול הוא כל שיש לי" בשירו על פרוץ מלחמת העולם השנייה – בעוד נלי זק"ש דיברה על "היאלמותה" לנוכח עלייתו של היטלר. היטצ'נס אומר שהעובדה שכעת הוא מסוגל להתקיים מהתבטאות בכתב בלבד קשורה לגיל ולניסיון – אבל בגיל צעיר יותר העדר יכולת הדיבור היה נוטל ממנו את יכולת הכתיבה.
ייתכן, הוא אומר, שהאדם אינו המין היחיד המסוגל לדבר – אך הוא בהחלט המין היחיד שמסוגל לדבר לצורך תענוג בלבד ולשלב את יכולת הדיבור שלו יחד עם תבונה והומור על מנת ליצור סינתזה של קשר אנושי. שלילתה של האפשרות לסינתזה זו היא לדעתו חוויה שהיא קרובה מאוד למוות. בנימה מנחמת-משהו הוא מסיים את רשימתו בתענוג שיש לו עכשיו בשיחות עם חברים, בשאיפה להקלה במחלתו ובתקווה לצמד מילים שמקבל בפיו משמעות חדשה: חופש הדיבור.
————————————————————————————————-
עדותה הנוראה של יהודייה אחת מצ'כיה מעמידה בשורה אחת את הנאצים ואת הקומוניסטים כמחוללי האימה של המאה העשרים
מייקל מק'דונלד פותח רשימה של ביקורת ספרים באמריקן אינטרסט במבחן קטן שהוא עורך לקוראים: מהו הספר החשוב ביותר שמתאר את זוועות הטוטליטריות של המאה שעברה שעולה בדעתכם בתוך 30 שניות?
לכל קורא משכיל קיימות כאן מספר אפשרויות: "1984" של אורוול, "ארכיפלג גולאג" של סולז'ניצין או "מוצא הטוטליטריות" של חנה ארנדט. ברם, כותב הביקורת עצמו ממליץ על אפשרות אחרת – ספר שהוא מעולם לא שמע עליו לפני שקרא המלצה. מדובר בספר ששמו: "תחת כוכב אכזר – חיים בפראג 1941-1968" מאת הדה מרגוליס-קובאלי ( Heda Margoulis Kovaly). מדובר בעדות נדירה של אישה שחיה תחת שני המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים – הנאצי והקומוניסטי – וסבלה משניהם.
היא נולדה במשפחה יהודית-צ'כית אמידה ומתבוללת בפראג ב-1919. בשנת 1939, שנת הפלישה הנאצית לצ'כוסלובקיה, נישאה לבחיר לִבה, רודולף מרגוליס. ב-1941 היא גורשה עם משפחתה לגטו לודז' ומאוחר יותר נשלחה יחד עם משפחתה לאושוויץ, שם נלקחה לעבוד בבית חרושת ללבנים. את חוויותיה ממחנה הריכוז היא חוסכת לרוב, כיוון שלדעתה "הדיבור האנושי יכול להכיל רק את מה שהמוח מסוגל לקלוט. אי אפשר לתאר את הפטיש שמרסק לך את המוח". היא הצליחה להימלט ולהגיע לפרטיזנים.
לאחר שהסובייטים שחררו את פראג היו לה ולבעלה תקוות רבות לעתיד טוב יותר. בעלה אף הצטרף למפלגה הקומוניסטית, כמו יהודים רבים שחשו שהם חבים לסטאלין את חייהם, ואף הגיע לתפקיד כלכלי בכיר בממשלה. עם זאת, בתקופת הטיהורים הסטליניסטיים הוא נעצר, נשפט ונידון למוות יחד עם חברים נוספים למפלגה, רובם יהודים, במסגרת של מה שנודע אחר כך כ"משפט סלנסקי". רודולף הוצא להורג, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מתחת לגלגלי רכב משטרה. קובאלי ובנה הפכו לאלמנתו ובנו של "קפיטליסט יהודי ציוני": על בנה נאסר לשחק עם ילדים אחרים בבית הספר בשל היותו "בן של בוגד" והיא לא יכלה להיות מועסקת באף מקום עבודה ונרדפה בשל היותה "טפילה שאינה עובדת".
לאחר מספר עבודות מזדמנות היא מצאה תעסוקה בתור מתרגמת משפות זרות תחת שם בדוי. בתקופת חרושצ'וב, כשהקומוניסטים החלו, לאט ובשקט, לגנות את הפשעים של סטאלין, בעלה של קובאלי זוכה מאשמה לאחר מותו והידיעה על כך פורסמה באותיות קטנות בשולי העיתון. ההחלטה להגר מצ'כיה הבשילה אצל קובאלי לאחר הפלישה הסובייטית ב-1968, כשהיא ראתה את האלימות שבה דרסו הקומוניסטים את הניסיון הצ'כי העדין לבנות סוציאליזם בעל פנים הומאניות. היא היגרה לארה"ב, שם עבדה כספרנית בהארווארד, וחזרה לצ'כיה אחרי מהפכת הקטיפה ב-1989.
ספרה מתאר בדיוק נוקב את הדמיון המדהים בין הנאצים לקומוניסטים, לרבות העובדה שרבים ממשתפי הפעולה עם הנאצים מתקופת המלחמה הפכו לפעילים קומוניסטים אחריה. כמו מדינות אחרות של הגוש הסובייטי, גם צ'כיה לא עברה תהליך מקביל לדה-נאציפיקציה, ואנשים היום אינם חשים צורך להסתיר את עברם הקומוניסטי. אמנת האו"ם על רצח עם עדיין אינה מגדירה את הפשע הזה בהתייחס להשמדה של בני מעמד חברתי מסוים ובכך פוטרת את הקומוניסטים מאשמת ג'נוסייד.
במדינות מזרח אירופה מתחילים להישמע כיום קולות שדורשים לטפל בצורה חוקית בכל מי שמנסה להמעיט בחומרתם של פושעי עידן הקומוניזם, בדומה לפשע הכחשת השואה כלפי מעשי הנאצים. הצעה ראשונה כזאת נשלחה לאיחוד האירופי בדצמבר 2010 – שבועיים לאחר מותה של קובאלי. אולי הציטוט הבא מספרה מבטא יותר מכול את צוואתה הרוחנית:
שלושה כוחות עיצבו את תבנית חיי (נאציזם, קומוניזם והומניזם). שניים מהם החריבו את העולם. השלישי היה קטן ובלתי נראה. הוא היה כמו ציפור קטנה וביישנית החבויה בין צלעותיי, קצת מעל קיבתי. אך לפעמים, ברגעים הלא צפויים ביותר, ציפור זו התעוררה לחיים, זקפה את ראשה והניפה את כנפיה. אז גם אני הרמתי את ראשי, כי לרגע בלבד ידעתי כי אהבה ותקווה הנן גדולות יותר משנאה וזעם, ואי שם מעבר לקו האופק שלי קיימים חיים שבלתי ניתנים להרס, חיים של ניצחון של ממש.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011
הזדמנות שהוחמצה / יעקב ידיד
המעשה שסיפר על במה זו הרב שי פירון (גיליון בהר) מעורר הזדהות אך גם תמיהה. הנערים גילו רצון ערכי ונטילת אחריות, רבניהם קצת פחות. למה ששמירת ההלכה תיעשה כמסקנה עצובה?
לראות את הנס / הדר ליפשיץ
סביב ימי ההודאה של חירות הארץ וחירות ירושלים מדגישים החוגגים את היכולת לראות את הניסים ולהודות עליהם. נס שלישי מתרחש לנגד עינינו, אך החוגגים מסרבים לראותו ולהיענות לו
חג שחרור ירושלים: עיצובו של יום / שמואל כ"ץ
על השיקולים, הלבטים, המחלוקות וההחלטות בדרך לקביעת יום ירושלים כיום שמחה והודיה על ידי הרבנות הראשית
הפה עוד אומר: אוריאנה / יהודה ליבס
מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שוטטתי רבות בארץ החלום החדשה-ישנה ושמעתי באוהלי הערבים שהם מבינים כי באנו כדי להישאר. מאז עשינו הכול כדי לאבד את המתנה הגדולה
התיאטראות היום הם מושב לצים / פנינה גפן
יוסי יזרעאלי, ה'ירמיהו' של התיאטרון הישראלי, מעריץ את ר' נחמן, מתחנן בזעף שהדתיים יקימו כבר מאחז בתל-אביב, חושש שהריקבון התרבותי יביא לקריסה ביטחונית ומוציא כעת ספר שירה נוסף
מסעה של השכינה / שלמה גוטל
שיאו של ספר במדבר מצוי בסיפור מסע הארון, מסע המבטא את תנועתה של השכינה מהר סיני אל הארץ יחד עם העם. מבוא לספר
מסך שאינו מסכך (לפרשת במדבר)
וּמִשְמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ג כה)
מדבר, הר ומדבר / משה כהן (במדבר)
לאחר חומש ויקרא, שבו מילת המפתח הייתה 'הר סיני', אנו פותחים את החומש של המדבר – זה שנזכר עוד בחומש שמות. על סדרם של האוניברסלי, האישי והלאומי בתורה
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.