קטגוריה: גיליון בהר תשע"א – 718

תנועת המוסר הבודהיסטית / אדמיאל קוסמן

אסתר פלד, להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה, פסיכותרפיה; רסלינג' תל אביב 2007

המשך הרשומה

רק בגלל הרוח / צופיה ברכה לאופר

 

גיבור אגדי שנחשב למת מתגלה כבעל פונדק פשוט החי בשם בדוי ומשתכנע לספר את סיפורו. פנטזיה חדשה שאינה בשורה גדולה, אך מומלצת למכורים ולמתחילים כאחד

המשך הרשומה

אוצר בתחתית הארון / משה גרנות

 

חבילה של מכתבים ששלח האב, קצין רפואה יהודי בצבא הבריטי, לאשתו, מתגלה לאחר מות האם, וחושפת אירועים אישיים לצד מבט ייחודי על אירועי התקופה

המשך הרשומה

האנשים שמאחורי הנדל"ן / חבצלת פרבר

 

שטח מיוער שבבעלות איכר גרמני נמכר והופך לאחוזות מגורים שגלגוליהן מניעות את עלילת הסיפור. סגנונה האירוני והמרוחק של הסופרת הגרמניה נסדק כשהיא מגיעה לפרקים ה"יהודיים" המתרחשים בשנות ה-30

המשך הרשומה

חידת הקיום והחיים / ראובן שבת

 

ספר הפולחן של פנחס שדה, שהציע כתיבה מסוג אחר וזכה לתגובות מנוגדות, יוצא כעת במהדורה מחודשת. הזדמנות להיזכר באיש וביצירתו

המשך הרשומה

אני אופטימי, הציונות ניצחה / נחום אבניאל

 

אהוד בן עזר הוא ספק סופר ספק פובליציסט, אבל ללא ספק איש שלא נותן למילים לחלוף מעליו. עשרות שנים שהוא כותב בצורה ריאליסטית כדי לברוח מהכתיבה וכדי לספר את שנות ההתיישבות בארץ

המשך הרשומה

המשוררת שלא רצתה להזדקן / גדעון טיקוצקי

 

בשנותיה האחרונות פנתה לאה גולדברג אל הציור, ובחרה בסגנון שירי המתקרב אל לשון הדיבור. על הנסיבות, הנחשפות כאן לראשונה, שהובילו לקבלתה את פרס ישראל רק לאחר מותה

המשך הרשומה

זהות ישראלית מתחדשת / אילון ירדן

 

תמונה שלמה של גלגולי הזהות של עם ישראל מעניקה פרספקטיבה ומבהירה עד כמה נדרש כיום עיצובה של זהות ישראלית עמוקת-שורש. מבט נוסף בעקבות גיליון פסח

המשך הרשומה

עקר הגר ועקרת הבית (לפרשת בהר)

 

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר (ויקרא כה, מז)

המשך הרשומה

לא גדולה מן החיים / חמוטל בר-יוסף

 

ההערכה המתחדשת והמעמיקה לשירתה של לאה גולדברג נובעת מהאיכויות הייחודיות של קולה הספרותי. זה התאפיין בענווה, באהבת הפשטות ובוויתור על ניסויים ספרותיים נועזים למען מתן ביטוי לירי לחיים עצמם

המשך הרשומה

לכל אחד בית, חלון וים / בן-עמי פיינגולד

 

כמחזאית ידעה לאה גולדברג להתעלות מעבר לבעיות הכאן והעכשיו ולהציג אופקים נוספים בהוויות החיים. "מהות החיים היהודיים שלנו", אמרה בראיון עיתונאי, "אינה אי מבודד ואקזוטי בתוך שאלות קיום האדם בדור הזה"

המשך הרשומה

על הכנה לחיים, שו"ת סמ"ס ומרוץ רעננה / שי פירון

 

משימה גופנית-חברתית מלאה טוב ורעננות הפכה במחי מסרון אחד לסוגיה סבוכה שהציפה את העיוות החינוכי שאנו סוחפים לתוכו את בנינו. מעשה שהיה

המשך הרשומה

מעצמה אמיתית של תרבות / עמיה ליבליך

 

כשהיא רק בת עשרים ושש כבר נכנסה יצירתה של לאה גולדברג לקנון, ומאז, זה שלושה דורות של קוראים נאמנים, היא נמצאת במרכזו, מצליחה לצלוח את כל המהמורות. מחשבות על קנון, על כתיבה ביוגרפית ועל פרטיותו של היוצר

המשך הרשומה

שולי הענן / מתניה מאלי

 

בקריאתה ל"אומץ לחולין" יוצאת המשוררת כנגד עולם האידיאות הפשיסטי שסחף את אירופה לנוראה שבמלחמות, בשם שגב האדם. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?

המשך הרשומה

תגובות ל'חירות וחוק: דרכו של רבן גמליאל' מאת משה מאיר, גיליון חול המועד פסח

 

לא לגיוס רבן גמליאל! / הרב משה גנץ

מאמרו המקומם של משה מאיר על יחסו של רבן גמליאל לחירות ולחוק אינו יכול להישאר ללא תגובה.

מה שכתב, שבין חירות לבין קבלת חוקי ה' יש סתירה שאינה ניתנת ליישוב, אינו מקובל עליי ולא על המסורת שלנו, וגם לא על דוד המלך. כשדוד אומר "לעשות רצונך א-להי חפצתי ותורתך בתוך מעי" – האם אין זה מעמד של בן חורין גמור? אמת, כדי שיגיע אדם לחוויה הזאת באופן מושלם הוא צריך להתעלות הרבה. הוא צריך להגיע למצב שבו "הנפש הא-להית" שלו לא רק מכניעה את הנפש הבהמית, אלא גם מרוממת אותה.

אבל גם מי שלא הגיע לרמה הזאת, ואת החוויה של "תורתך בתוך מעי" אינו יכול לחוות, יכול לפחות להבין ששמיעה לדבר ה' מבטאת את הצד העליון של נשמתו, ולדעת שכשהוא חש לפעמים התנגדות לקיום דברים שאינם נוחים לו זהו רק מפאת קול נפשו הבהמית שעדיין לא תוקנה, ובגללה הוא מרגיש "משועבד" לקיים את דבר ה'. כשיעלה בידו להתגבר, ייתכן שגם הוא ירגיש בן חורין. גם זה ראוי להחשיבו ל"חירות".

מי ש"חירות" במובן הזה אינה מספקת אותו, רשאי מצדי לומר – אני אינני קורא לזה חירות. אני ממש מרגיש משועבד לדבר ה'. אבל טוב לי השעבוד הזה, שהשתכנעתי בערכו החשוב, מכל מיני חירות שיציעו לי. ואנחנו יודעים שהוא גם ייפול לא פעם, ויימשך אחרי החולשות שלו, ויעבור על דבר ה'. אבל הוא ידע שחטא, וידע לעשות תשובה.

אבל יש גם מי שיעשה מזה אידיאולוגיה. הוא יאמר – החירות, במובן של "אני עושה מה שמתאים לי", חשובה לי ביותר, ועל כן מראש אני מקבל את "דבר ה' זו הלכה" רק כשמתאים לי. זאת היא העמדה שמציג משה מאיר במאמרו. בעל העמדה הזאת ראוי לקרוא לו "יהודי מסורתי". אבל מאיר קורא גם לזה – ואינני מבין איך – "איש הלכה".

ראיות מופרכות

לא הייתי נזעק לכתוב כנגד העמדה הזאת – סוף סוף יש בעם ישראל צרות גדולות יותר, ואיש מסורתי הוא סוף סוף קשור עדיין לדבר ה' – אבל כשמאיר מגייס לטובת העמדה המופרכת הזאת את רבן גמליאל, כאן צריך להתקומם! חלילה לומר שרבן גמליאל נאמן להלכה רק כשמתאים לו! יש בזה זלזול נורא באחד מהמיוחדים שבגדולי ישראל. "ראיותיו" של מאיר לעמדתו הן מגוחכות, ואתייחס אליהן אחת לאחת:

א. מאיר מתחיל מזה ש"בניו של רבן גמליאל העדיפו את בית המשתה, בית הנאות החושים, מול בית התורה! והמשנה אפילו אינה מסתירה את זה! וגם רבן גמליאל אינו מוכיח אותם על זה". הבל. "בית המשתה" אצל חז"ל פירושו כמעט תמיד – אפשר לבדוק בפרויקט השו"ת – לא פאב, אלא שמחת חתן וכלה! (למשל, ב'שיר השירים רבה' – עשרה אנשים שנכנסו לבית המשתה ואין אחד מהם יכול לברך ברכת חתנים וכו'). בני רבן גמליאל היו עסוקים בשמחה של מצווה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה, ועל כן לא קראו את שמע!

ב. רבן גמליאל רחץ בלילה ראשון שמתה אשתו, ועל טענת תלמידיו "לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ, ענה להם – איני כשאר כל אדם. איסטניס אני". מאיר "מפרש": "איני כשאר כל אדם" פירושו הוא – ההלכה הכללית במקומה עומדת, והיחיד הוא בן חורין להקשיב לעצמו, ולומר "לא מתאים לי". ריבונו של עולם, רבן גמליאל אומר בסך הכול שההלכה האוסרת על אבל לרחוץ לא נאמרה לגבי איסטניס. זאת הלכה, ולא גחמה פרטית של איש פרטי ש"לא מתאים לו" לציית להלכה חלילה.

ג. מאיר עושה מטעמים, ואוי למטעמים הללו, מתגובותיו של רבן גמליאל לשאלתו של פריקלס מדוע הוא רוחץ במרחץ של אפרודיטי. בהיותם בבית המרחץ עונה רבן גמליאל לשאלתו של פריקלס – אין משיבין במרחץ. מאיר קורא לזה "תשובה הומוריסטית", המורה כי אין תשובה לשאלה, אבל אלה הם החיים! תצילנה האוזניים.

מה זה תשובה הומוריסטית? האם מאיר אינו יודע שאסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ? איזה מין חוכמולוגיה היא זאת? למה לא לקבל את דברי רבן גמליאל כפשוטם –  חכה עד שנצא מבית המרחץ, ושם אשיב לך. ולמה לתרגם את התשובה הזמנית הזאת ל"אין תשובה לשאלה אבל אלה הם החיים"? הרי אחרי שהם יוצאים הוא משיב לו!

מאיר משיב שלוש תשובות, כולן הלכתיות. מאיר הניח ש"כנראה" היוונים הפכו את המרחץ למקדש, ואת זה הוא הניח כדי שהדיון ישרת את מסקנותיו שלו. אבל ההנחה הזאת מופרכת לחלוטין! עיקר טענתו של רבן גמליאל להתיר היא שאף על פי ששמו במרחץ פסל של אפרודיטי, לא רק שאין זה מקדש, אלא גם אין כאן פסל באמת. כי הרי העמידו אותו על פי הביב, ועומדים בפניו ערומים, וכל העם משתינים בפניו, ונמצא שאין נוהגים בו מנהג אלוהות.

מאיר אומר לכתובים – "שתוק עד שאדרוש"! כמעט מבייש שצריך להגיב ל"ראיות" הללו.

באמת ראוי היה להגיב למאמר של מאיר בסגנון חריף הרבה יותר, אך מה אעשה והאווירה ה"דמוקרטית" הפושה בעולם מחייבת לשים מחסום לפינו כדי שיהיו דברינו נשמעים.

ורק עוד שאלה אחת עליי לשאול. אם באמת מידת החירות האנושית של "זה לא מתאים לי" היא כל כך חשובה לו למאיר, לשם מה הוא צריך להתאמץ לגייס לצידו את רבן גמליאל? מדוע לא יאמר פשוט – היחס של גדולי ישראל להלכה, כדבר מחייב ללא תנאי, "לא מתאים לי", וגם רבן גמליאל "לא מתאים לי"!

———————————————————————————————–

 לא בית מרזח / אלישיב פרנקל

שגה ד"ר משה מאיר בפירוש הסיפור המפורסם על בניו של רבן גמליאל החוזרים בשעת לילה מאוחרת מבית המשתה, המסופר במשנה הראשונה של מסכת ברכות. מאיר כותב: "בית המשתה הוא המתחרה בבית המדרש, בית הנאות החושים מול בית התורה". הבא לעסוק בביטוי 'בית המשתה' חובה עליו לבדוק את משמעותו ואת הקשרו בשאר הפעמים שבהן הוא נזכר במשנה, בתלמודים ובמדרשי חז"ל, וכדאי אף לבדוק כיצד הביטוי הובן במהלך 1800 השנים מאז עריכת המשנה ועד ימינו. מבדיקה זו עולה באופן ברור שבית המשתה הוא מקום שמחה של מצווה דווקא, והכוונה בדרך כלל לשמחת חתן וכלה בשבעת ימי המשתה.

את 'בית המשתה' יש להבין בדומה ל'בית אבל', ביטוי מובן ומוכר לנו יותר (ושני הביטויים מופיעים זה לצד זה כמה וכמה פעמים בספרות חז"ל). לא כאן המקום לפרט את הדמיון בין שבעת ימי האבל ושבעת ימי המשתה של חתן וכלה, אך מסתבר שהמנהג הקדום היה שהחתן לא היה יוצא מביתו במהלך שבעת ימי המשתה כמו שאבל לא יוצא מביתו. בשני האירועים היו סעודות מצווה שבהן הגישו בשר (וחלק מעדות ישראל עדיין נוהגות כך בבית האבל) ובירכו ברכות ייעודיות על היין. המנחמים באים במהלך ה'שבעה' לבית האבל, והמשמחים היו באים לבית החתן במהלך שבעת ימי המשתה, והוא מה שמכונה במשנה, בתוספתא בתלמודים ובמדרשים 'בית המשתה'.

מפגש בבית המדרש

אני בהחלט שותף לניסיונו של ד"ר מאיר לחקור ולברר את המסרים המובעים בסיפורים מעין אלו, ובמיוחד אם הם באים במקום מיוחד כל כך כמו ההלכה הראשונה של חיבור המשנה. אך אם בניו של רבן גמליאל לא התהוללו בבית המרזח עד השעות הקטנות של הלילה, אלא חזרו מלשמח חתן וכלה בשבעת ימי המשתה, מה בא הדבר ללמדנו?

שכחת התלמידים מלקרוא קריאת שמע נבעה באופן פשוט מכך ששכחו, ואולי ניתן להציע שכל עוד היו משמחים חתן וכלה היו פטורים ממצוות, על פי הכלל 'כל העוסק במצווה – פטור מן המצווה'. אך בכך לא העיקר. הדבר הראוי לתשומת לבנו הוא שמיד עם חזרתם (וכנראה לא היו שתויים) הם עוסקים בתורה ובהלכה, ולמרות שמדובר בשעות מאוחרות של הלילה הם מוצאים את אביהם רבן גמליאל ער (שהרי לא כתוב שהעירו אותו וספק גדול אם היו עושים כך). בין האב לבנים מתפתח לימוד תורה לילי שבו לומדים הבנים מאביהם את ההלכה החדשה 'אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות', כך שייתכן שכל המפגש הזה כלל לא אירע בבית המשפחה אלא בבית המדרש.

כך או כך, רבן גמליאל שלא השתתף בשמחת בית המשתה עסק בלימוד התורה כל אותו זמן ואף בשעות הלילה המאוחרות. בעולמם של חכמים כלל אין לתמוה על סיטואציה לילית זו, ואולי בכך טמון המסר הנסתר והחשוב של הסיפור. חכמינו ז"ל הגו בתורה באופן רציף יומם ולילה, מילדות עד זקנה, עד שנאמר ספק בדרך מליצה ספק ברצינות שהשעה היחידה שבה היה מותר לחכמים לעסוק בעיסוק שאינו לימוד תורה היא רק 'שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה' (תוספתא עבודה זרה א, כ). זה הוא הערך העליון בעולמם של החכמים בתקופת חז"ל. היש מקום טוב יותר להביע ערך זה מאשר בפתיחת המשנה?

לא באתי לשלול את הדיון החשוב ואת מסקנותיו הראויות של ד"ר מאיר הנוגעים לחיינו המודרניים כאן ועכשיו. אך במידה שיש רצון שמסקנות אלו יהיו מגובות באסמכתאות מתוך חיבורי קדמונינו, יש לוודא שאוצר המילים של המשנה, טקסט מלפני כמעט אלפיים שנה, יתפרש כראוי.

———————————————————————————————–

משה מאיר משיב:

רבן גמליאל מאוד מתאים לי. לא מתאימות לי מילות הזלזול של הכותב וחבל על החושב שמילים בוטות מחזקות את הפרשנות ואת ה'אמת' שהכותב סובר שהיא בידו בלבד. ראוי שיכבד את הקוראים ויציג את עמדתו בצניעות וללא פסילת האחר, ויסמוך עליהם שאם עמדתו נראית סבירה יותר בעיניהם – יקבלוה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

בתגובה ל'על מקומה של הלכה ביהדות מודרנית' מאת אריאל פיקאר, מוסף פסח / הראל גורדין

 

ההלכה אינה תרבות

טעות היא לחשוב שמהלך התחייה הישראלי-יהודי שמתרחש מול עינינו יעשה חצי דרך ויסתפק בדיאלוג תרבותי לא מחייב עם המסורת היהודית. הדרך לשינוי הדרוש נעוצה בהתעצמות החשיבה התורנית והאמונית ולא ביצירת תרבות קהילתית דלת אמונה

זו כבר תופעה ידועה. תנועת המכינות ובתי המדרש החילוניים כמו גם תופעת שיעורי הקבלה והיהדות הולכות וכובשות מעגלים ההולכים ומתרחבים. אין מדובר בתנועות תשובה למטרת 'קירוב'. פניהן אינן ל'התחזקות' דתית אלא להתחדשות תרבותית ישראלית-יהודית. התופעה מבורכת ומבטיחה לכאורה גם מנקודת מבט דתית, שהרי כבר לימדונו חכמים: "'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו' (ירמיהו טז) – הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" (פתיחתא לאיכה). זאת ועוד, מעבר לערך לימוד המורשת היהודית כשלעצמו יש לראות בתופעה זו תחנה ראשונה במסלול שיח יהודי חדש החותר לגלות פנים חדשות ורעננות לדורנו. בשיח זה טמונות אנרגיות רוחניות שעשויות להבקיע את הקליפה המסורתית המוכרת לטובת חידוש משמעות דתית וחווייתית, ובעיקר – זהו שיח ביקורתי המעודד עיון יסודי, כן ואמיתי במקורות ההלכה והמחשבה היהודיים וסולל דרך מעמיקה להתחדשות של אמונה, תורה וקרבת א-להים שעשויות לצמוח בעקבותיו. 

עם זאת, נשמעים בשנים האחרונות גם קולות המבקשים למנף את ההתחדשות הלימודית בעשייה הלכתית נלווית, כזו החותרת ליצירה הלכתית חלופית שתתבצע בהשראת המורשת היהודית אך לצד שאיבת ערכים ורעיונות 'מעשירים' ממעגלי תרבות נוספים. כך למשל קראנו במאמרו של אריאל פיקאר שהופיע בגיליון החג האחרון. פיקאר מבקש להציע תזה חלופית של הלכה מודרנית כפיתוח של 'ארון הספרים היהודי', הלכה שתעצב את אורח חיי הקהילה היהודית המתחדשת מתוך מזיגה כפולה, הן ממקורות היהדות והן מהתרבות המודרנית. המהלך נתפס כחיוני לאור מודעותו לצורך הקיים לעצב תרבות של עשייה ופעילות עם משמעות קיומית לא פחות מאשר הנחלת השכלה ואידיאולוגיה.

אין זו הלכה

דא עקא, תחת כותרת המשנה 'הלכה גם ללא אמונה' הגדיל פיקאר בקריאתו לייסד הלכה קהילתית פלורליסטית, דיאלוגית ורבת קולות, כשהוא מסכם: "בהצעה זו נתפרדה החבילה הקושרת הלכה עם אמונה דתית […] ומי שמבקש לשמר את העבר לא ימצא בה את מקומו. זוהי גישה שהעבר הוא מקור ההשראה שלה אך מוקדה הוא ההווה…". הוא מוצא דרך מקורית להתמודד עם האתגר הדתי, בהמרת הדת לתרבות קהילתית הנשארת מחוץ לריבונות החוק. חרף העובדה שהמאמר לוקה במצג מטעה של ההלכה המקובלת כגוף קפוא הנעדר פוטנציאל של ממש לשינוי, הוא מאתגר את החשיבה על מהות ההלכה ודרכי חידושה.

יש לשים לב כי המינוח 'הלכה' אצל פיקאר הוא שיתוף השם עם המינוח המקובל ובעצם מתאר סוג של פרקטיקה תרבותית נזילה. ההלכה המסורתית מעולם לא עבדה על בסיס השראה, ודאי לא על השראה גמישה, אלא על ניתוח עמוק של תקדימי המקורות ההלכתיים וערכי המסורת לאור שיקולי הדעת הכנים של בעלי ההלכה שמנקודת מבטם התמימה ביטאו את רוחה הפנימית של היהדות ואת עקרונותיה. יתר על כן, לעולם עמדה האמונה בהתגלות ובאמת הערכית של התורה בתשתית העמדה ההלכתית והזינה אותה בעקרונותיה הדתיים והמוסריים לאור הבנת החכמים. אשר על כן, העיסוק בהלכה וקיומה הם הרבה מעבר לתרבות פרשנית של המסורת נוסח פיקאר והם מבטאים את הרצון האנושי להידבק בא-ל ולהיות מודרך על ברכי חכמתו העליונה.

אמנם, כאמור, לצד הנחות יסוד פשוטות אלו נכון לומר כי ההלכה מתפרשת ומתעצבת באופן דינמי ומשתנה לאורך ההיסטוריה – עיצוב הנגזר משינויי התודעה הדתית והמוסרית של פרשני ההלכה ומנתוני התקופה המשתנים. ההכרה בסמכותם של חכמים לדרוש את התורה בהתאם לתובנותיהם ולתקן הלכה לאור צורכי הדור, כמו גם האמונה (לפי חלק מהדעות) ב'התגלות המתמדת' של הא-ל המצדיקה התפתחות מסוימת בהלכה, יוצרות 'שיווי משקל' ערכי ודתי דינמי בין מצוות התורה, המסורות וערכי הנצח הגלומים בהן כמקורות הסמכות לבין הפעילות הנדרשת להתאמתם למציאות ולערכי הזמן המתחדשים לאור תבונתם של חכמי ההלכה שנקראים לשותפות בעיצובה. אך צמצומה של ההלכה לכלל מורשת תרבותית המדוללת מאמונותיה וערכיה הפנימיים היא בראש ובראשונה החמצה תפיסתית שיש לקום כנגדה. היצירה ההלכתית פרחה לאורך שנות הגלות הארוכות לא רק משום שסיפקה תרבות ומשמעות אלא בעיקר בשל העובדה שביטאה את הברית העמוקה בין עם ישראל לקב"ה ואת נוכחותו הגואלת בהיסטוריה של העם היהודי. דיבור על שבת סוציאלית תוך הצנעת קדושת היום כאות ברית כמוהו כדיבור על מוסר הנביאים תוך התעלמות ממאבקם בעבודה הזרה; כמוהו כדיבור על אליהו הנביא של 'הרצחת וגם ירשת' תוך הסתרת מלחמתו החריפה בנביאי הבעל.

תחזית שגויה

אולם מעבר להצנעת ערכי האמונה והדבקות הדתית מהתופעה ההלכתית וצמצום האחרונה לפרקטיקה תרבותית מוגבלת, לוקה הגישה המוצעת לעניות דעתי בניתוח קצר רואי של התחייה היהודית המתפשטת במחוזותינו. יש להכיר בעובדה כי הצורך האנושי בזהות ובמשמעות נובע ממותר האדם כצלם א-לוהים, וכשמדובר על הספֵרה הציבורית מהווה מילוי צורך זה גם גורם מארגן ומדרבן של החיים הקיבוציים והעשרתם בתכלית ערכית מלהיבה. הדת והתרבות הם בתוך כך רשתות עשירות של משמעויות דתיות ואידיאלים חברתיים מרוממים הנטענים בנורמות ובמנהגים, בטקסים דתיים וביצירות אנושיות.

החברה הישראלית המתחברת מחדש למורשתה התרבותית ולשורשי חייה האמוניים יוצאת מעשורים של פוסט טראומה ציוני שהחל בשבר שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אז נולדו התנועות הכמו משיחיות, החילונית ליברלית והדתית לאומית. העידן הפוסט טראומתי הולך ומתפוגג בשנים האחרונות ואת מקומו תופס הרנסנס היהודי של העשור האחרון עם צמיחתם המדהימה של לימודי היהדות המתפשטים בזירות הציבוריות השונות. עובדה זו בולטת במיוחד על רקע גסיסתה של התרבות הישראלית הכללית הנאנקת בעליבותה. מי שחושב שמהלך התחייה הישראלי-יהודי שמתרחש מול עינינו יעשה חצי דרך ויסתפק בדיאלוג תרבותי עם המסורת היהודית כשבאמתחתו סל קניות ליברלי וכלי עבודה מודרניים פשוט עוצם את עיניו. אמנם צודק פיקאר – וכמוהו יואב שורק שקרא במאמרו באותו גיליון ל'ביטול החברה הדתית' – בטענתו כי קיימת בעיה של הזדהות עם צורת הדתיות הקיימת, אולם הדרך לשינוי נעוצה בהתעצמות החשיבה התורנית והאמונית ובהרחבת האופקים הדתיים והתרבותיים ולא בצמצומם בדרך של יצירת תרבות קהילתית לוקאלית ודלת אמונה. בהיסטוריה הקרובה של אמריקה נוסה פיילוט דומה של הזרם הרקונסטורוקציוניסטי מיסודו של קפלן ונחל כישלון. השינויים, חשובים ככל שיהיו, יתגלו כבעלי ערך וקיום רק אם ישרתו אמונה פשוטה בקב"ה ומחויבות תמימה למסגרת ההלכתית, לפני כל עיצוב ריטואלי כזה או אחר.

שיח הגמוני מובהק

השאלות החדשות שנפרשות בקשת רחבה של תחומים תובעות מענה ושינויים מתבקשים. ברם, האתגר נמצא באפשרויות הגלומות במסגרת המסורת פנימה לפני שרצים החוצה לשדות זרים ומניחים את המקורות המקובלים בקרן זווית. העניין הוא עקרוני! אין מדובר כאן רק ביחסי ציבור למסורת אלא באמונה יסודית כי התורה מכילה את התשתית לתרבות האנושית ובה טמונים גם הכלים הנדרשים להתחדשותה במרוצת ההיסטוריה, שאם לא כן מאבדת ההלכה את כוחה הפנימי ואת תוקפה הנצחי, ועצם קיומה מתערער. אין בדברים הללו כדי לשלול קטגורית השראה חיצונית, שהרי למדנו כי 'חכמה בגויים תאמין' ו'קבל האמת ממי שאמרה'. ואולם, אין זה דיאלוג בין שווים. זהו שיח הגמוני מובהק שגאה ביהדותו ובאמונתו ועם זאת פתוח לבחון אותן לאור אתגרי התרבות החיצונית בשל האמונה העזה באפשרות להתחדשות דתית שתתחולל בגבולות ערכי הנצח הטמונים במורשת הדורות.

———————————————————————————————–

קווים להתחדשות הפנימית

בשורות הבאות אבקש לשרטט בקווים כלליים את עקרונות ההתחדשות הפנימית הרצויה: 

כמערכת דתית בעלת אופי משפטי נדרשת ההלכה לכאורה לסמכותה המקצועית והציבורית של האליטה ההלכתית לשם קידום שינויים. ואולם, כמערכת דתית תרבותית מוזנת ההלכה מתלמוד התורה של בית המדרש, שממנו בא כוחה היוצר. בית מדרש זה פתוח לרווחה לכל מי שחשקה נפשו בתורה. אף שגם בו קיימת היררכיה למדנית טבעית, נוכל למצוא במסגרתו תסיסה אינטלקטואלית ורוחנית, וכן אפשרות ליצור, להציע, לשכנע ולהשפיע, תחת הביקורת הפנימית המפרה של הקהילה ההלכתית. המהפכה תתחיל אפוא בבית המדרש וממנו עשויה לצאת השירה החדשה שתאיר את העולם. בין כתליו גם יצמחו בעלי ההלכה של הדורות הבאים.

בבית המדרש המחודש יוקדש זמן איכות לבירור שורשי ההלכה ומקורותיה. במחקר ישר המושתת על אמונה באמיתת ההתגלות ובערכים הנצחיים הטמונים בה יחתרו תלמידי חכמים להבנת דרכי הדרשה של הפסוקים, להעמקה בחלופות הפרשניות ולניתוח השיקולים הערכיים שעמדו בפני הדרשנים והפרשנים. ילובנו האידיאלים העקרוניים שהנחו את מתקני התקנות ומנהיגי המנהגות, יילמדו הנתונים הסוציולוגיים והריאליים שעמדו בפניהם, וייחקרו עקרונות ההכרעה ההלכתית – כלי העבודה של בעלי ההלכה – כגון: שקילת תוקף החלופות הפרשניות השונות ומשמעותן, והערכת מידת ההתחשבות בשיקולים חברתיים, כלכליים ותרבותיים 'חיצוניים'.

הלימוד יתבצע באופן שיטתי לאורך ההיסטוריה של ההלכה – על מסלול התגבשותה המתפתח – ומתוך רגישות לגורמים השונים שהובילו לתפניות בפרשנות ההלכה ובהכרעתה. תשומת לב מיוחדת תוקדש לתשתית הערכית, לעקרונות הפסיקה ולשיקולי הדעת המשפטיים – כלי העבודה המופעלים בבתי המלאכה של חכמי הדורות. לשם כך ייעשה שילוב מושכל בניתוח דוגמטי, ספרותי והיסטורי של הסוגיות השונות ועל גביהן ייעשה בירור משפטי ופילוסופי לחילוץ היסודות האידיאיים והמשפטיים של ההלכה. הלימוד יעשה כאמור לאורך ההיסטוריה של הסוגיה ויכלול בהמשך את פוסקי הדורות, השו"תים והקודיפיקציות המקובלות.

אני מאמין כי לימוד מעמיק, יסודי ופתוח של מקורות ההלכה יאפשר לנו הבנה טובה כיצד לברור, להעריך ולהכיל נורמות וערכים מחודשים וייתן בידינו כלים רלוונטיים לשינוי בסוגיות המתחדשות שיעשירו את ההלכה ויראו דרך להטמעת תובנות חדשות – אם בפרשנות, אם בתקנה, אם בהעלאת דעות מיעוט, אם בפנייה לתשתית הערכית של ההלכה ובהפקת הלכות מתוכה, ואם בהצנעת הלכות בידי חכמים בנסיבות הזמן והצבתן בבחינת 'דרוש וקבל שכר', כבן סורר ומורה, המים המאררים ועגלה ערופה.

יש גם הלכות לא מעטות שאינן נדרשות בהכרח לתקדימי הלכה, ונובעות מצורכי הציבור ההגיוניים והריאליים, ובהן: דיני המלך, תקנת הקהילות, הלכות הנובעות מהשכל הישר, מהמוסר הדאונטולוגי המקובל ומהאינטרסים החברתיים. 'חכמה בגויים תאמין', כבר אמרנו – ומה גם שהללו נובעים מדרך הארץ שקדמה לתורה והם משוקעים בתשתית הנורמה האנושית הכללית כשבע מצוות בני נוח. לא רק שהתורה אינה מתנגדת להם, אלא שהיא זו שהנחילה אותם לעולם וממילא איננו צריכים להרגיש כל נחיתות בעניין.

לשם ההבהרה נאמר שוב כי לימוד מאחרים הוא מבורך ומפרה, ולא עוד אלא שבמקרים רבים אין בכוחנו לחלץ תובנות חדשות ממקורותינו ללא שינויי תודעה ודרכי חשיבה שאותם עלינו ללמוד ולקבל מבחוץ – אך גם במקרים אלו עלינו לחתור לדרוש את התורה החדשה מתוך נחלותינו התרבותיות. רק משאיננו מצליחים יש לנו לתור אחר דרכים לשלב את החיצוני עם הפנימי, באמצעות מנהג ותקנה וכיוצא באלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

לאזן בין שני ה'למכים' / אורי וייל (לפרשת בהר)

 

מצוות השמיטה והיובל נועדו להעניק לעולם את אותו איזון שהיה חסר בו בדורות שלפני המבול. על שביעיות בדורות בראשית ועל האיזון שבין חורבן ליצירה

המשך הרשומה