תוצאות חיפוש עבור בן עמי פיינגולד

מטאטא בגרמנית | בן–עמי פיינגולד

 

מעבר להצגות, תיאטרון הוא גם מסגרת וזהות חברתית ותרבותית. ספר על ניסיונותיהם של עולי גרמניה להשתלב בתיאטרון העברי מספק תיעוד מצוין והרהורים אקטואליים המשך הרשומה

מודעות פרסומת

גילוי מאוחר | מורדי מילר

מכתבי שטפן צוויג שהתפרסמו לאחרונה חושפים כי בניגוד לעמדה המקובלת הרואה בו יהודי מתבולל, היה הסופר היהודי–אוסטרי, הזוכה לאחרונה לעדנה, בעל זיקה ליהדות ולציונות המשך הרשומה

מעורב עם הבריות | גדעון דוקוב

פנקס לא מוכר הכולל פסקי דין של הרב קוק מציג את דמותו של הרב כדיין העוסק בשאלות מגוונות, מעריות וקללות בין בני זוג ועד ענייני הכלל של היישוב החדש

המשך הרשומה

עלילתו של תיאטרון עברי | בן־עמי פיינגולד

התיאטרון הקאמרי היה שונה מקודמיו, הנחיל שפה צברית חדשה, זכה להצלחה גדולה ולא נמלט ממשברים. מחקר ההיסטוריה שלו מהווה דגם לחוקרי תרבות
המשך הרשומה

העיוור יבוא לשמוע והחירש לראות | בן־עמי פיינגולד

התיאטרון של 
משה שמיר נולד עם המדינה ולוחמי מלחמת השחרור זיהו בו את עצמם. מהימים, שחלפו, שבהם אפשר היה להעלות 
מחזה ישראלי 
הרואי ופטריוטי. 
עשור לפטירתו
המשך הרשומה

נעורים אל מול יופייה של הארץ

הילדות במשמר העמק, מאורעות תרפ"ט, הנסיעות לחיפה והמחנות ביער – ע. הלל מספר 
על ימי נעוריו בארץ ישראל המתחדשת. מתוך תוכנית הרדיו "ארץ חמדת" המשך הרשומה

העולם במה וכולם במאים | בן עמי פיינגולד

האופי המגוון של ההצגות נובע במידה רבה מגישותיהם המגוונות של הבמאים. ההיסטוריה והאידיאולוגיה של התיאטרון העברי נפרשות באמצעות התבוננות בעבודתם המשך הרשומה

אחרי אושוויץ לא ניתן לכתוב? / יוסף אורן

מחזות השואה בישראל נחלקים לשניים – עד מלחמת ששת הימים ולאחריה, עם התפרקות הקונסנזוס והיחלשות ההזדהות עם האידאולוגיה הציונית. עיון ביקורתי במחזאות ישראלית המשך הרשומה

גשר בין תרבויות / בן־עמי פיינגולד

התיאטרון העברי הושפע רבות מתרבות התיאטרון הרוסית, האיכותית, העשירה והאסתטית. תיאטרון 'הבימה' שהגיע מרוסיה ותיאטרון 'גשר' מעידים על כך המשך הרשומה

יש שידוך, אין חתונה / בן עמי פיינגולד

ביקורת תיאטרון: אנשים קשים, מלאכת החיים המשך הרשומה

איך משחקים / בן-עמי פיינגולד

בעידן של כוכבים נולדים, גם התיאטרון נופל למלכודת התדמית ומוותר על איכות המשחק. גלגוליו של התיאטרון העברי בספר חדש המשך הרשומה

עיבוד ואיבוד / בן עמי פיינגולד

ביקורת תיאטרון: 'נורה', תיאטרון באר שבע.בית ספר לנשים מאת מולייר, התיאטרון הקאמרי – תיאטרון חיפה. המשך הרשומה

יוסף דילה רינה עדיין מחכה / בן עמי פיינגולד

על אף שקבלה ומיסטיקה עשויות להוות אתגר מעניין למחזאים, הם כמעט אינם נדרשים להן. עוד דוגמה למגמת הניכור ההיסטורי המאפיינת את התיאטרון בישראל

המשך הרשומה

קומדיה של טעויות | אסיר בלב העיר / תיאטרון / בן-עמי פיינגולד

צחוק בעבודה

התיאטרון הקאמרי מציג: "קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שקספיר. נוסח עברי: דורי פרנס. בימוי: משה קפטן. תפאורה: רות דר. מוסיקה: שמוליק נויפלד

'קומדיה של טעויות' מציגה סיטואציה אופיינית לכמה ממחזותיו של שקספיר: טעות בזיהוי המסבכת את העניינים. המדובר בשני זוגות תאומים: בניו של אגאון, סוחר עשיר, כל אחד בשם אנטיפולוס; ושני משרתים בשם דרומיו. ברקע, העולם העתיק – יוון ורומא – עם מתחים ועימותים בין ארצות ושליטים. התאומים הופרדו; איש מהם אינו יודע שיש לו אח. לבסוף, כצפוי, הכול בא על מקומו בשלום ובשמחה. יש משפחה וחתונות, והכול כמובן ברוח קומית, נוסח שקספיר – מצחיק, אבל עם מבט רציני על החיים, על האדם וגורלו.

שקספיר, כידוע, הוא מחזאי חשוב ופופולרי. בעבר היה מקובל להציג את מחזותיו כיצירות מופת קלאסיות, בטון ובסגנון הנכון. גישה שיש בה אתגר אבל גם מגבלה. כיום מעמיד שקספיר בפני התיאטרון אתגר נוסף – איך להציג את הדברים אחרת. גישה זו היא מעניינת אבל גם בעייתית. השאלה היא מה מציע לנו התיאטרון ואיך. האם מדובר בפרשנות חדשנית ומקורית המציגה לנו שקספיר שלא הכרנו קודם או האם לפנינו פרשנות יומרנית, אפילו שרירותית, ולא יותר?

מה קרה הפעם? קיבלנו קצת מזה וקצת מזה. המחזה מוצג ב'נוסח עברי' עכשווי על רקע ים תיכוני עם מוזיקה יוונית. הזמן – הווה, עם השלכות ורמיזות לעולם שבו אנו חיים, כגון ישראלים הגונבים ברזים מהמלון, או דורשים… 'צדק חברתי'. בנוכחות של נשים ושל מפגשים שבין נשים לגברים יש בהצגה הרבה חיוניות, אבל עם הדגשה מופרזת של מיניות, המוצאת ביטוי גם בתרגום העדכני מדי, כאילו זה העיקר.

באשר למשחק ולליהוק – אין טענות, רק מחמאות. בעיקר כדאי לציין את שני זוגות התאומים דן שפירא ויפתח אופיר (שני האנטיפולוס) ויניב ביטון ועידו מוסרי (האחים דרומיו) המעולים והמרשימים אחד אחד, וכן את מיכל ברנשטיין (אדריאנה אשת אנטיפולוס) וטל בלנקשטיין (אחותה לוצ'יאנה) – שתי נשים יפות, צעירות ומתוסבכות – חולות אהבה. צל"ש מיוחד מגיע לאיה גרניט-שבא בתפקיד המשרתת לוס, היודעת איך לגלם דמות שיש בה זהות, נוכחות והרבה קומדיה, כמעט בלי מילים ורק עם תנועה והליכה. ואחרון חביב, עודד תאומי  בתפקיד אגאון, אביהם של שני האנטיפולוסים, המשחק גם תפקיד של דובר-מספר המלווה את ההצגה בין תמונה לתמונה מהיבט אירוני וקצת רגשי – כמו שצריך.

סך הכול יש מה לראות. לתיאטרון יש להיט, לקהל בידור. עם זאת, הביצוע הנוכחי מדגיש יותר את הפארסה – מצבים וטיפוסים מצחיקים – מאשר את הקומדיה; כלומר מחזה על בני אדם, על המגוחך והנלעג בטבע האנושי, עם תחושות, רגשות ומצבים. אבל הרי מדובר בקומדיה של טעויות; ואם גיבוריו של שקספיר הצעיר טועים – מותר לפעמים גם לבמאי לטעות ולהדגים תפיסה חדשנית, אפילו קצת שטחית וחד-מימדית, במקום להציג ולבצע את 'הדבר האמיתי' בדרך מקורית ויצירתית – לא שרירותית.

שיגעון חיים

הקאמרי ותיאטרון באר שבע מציגים: 'אסיר בלב העיר', קומדיה מאת ניל סיימון. נוסח עברי: אלי ביז'אווי. בימוי: אלון אופיר. תפאורה: טליה אוטולונגי

גיבורי 'אסיר בלב העיר' מאת ניל סיימון (1971) הם זוג בשם מל ועדנה אדיסון. מל הוא טיפוס מיוחד, עם כל מיני תסביכים ורגישויות לגבי עניינים תפלים ושגרתיים, אפילו מגוחכים, כגון מזגן שאינו מספק לו קור-חום במינון הנכון, רעשים מבעד לחלון ומאחורי הקיר, שכנים טורדניים ועוד ועוד. בנוסף לכל הצרות מפטרים אותו מהעבודה. הוא מתמוטט ונזקק לטיפול פסיכיאטרי. אשתו, שגם מפוטרת מעבודה, יותר שקולה ועניינית, אם כי גם היא קצת מתוסבכת. כאשר, לדוגמה, האמבטיה שלה לא פועלת כי אין מים, גם היא 'על הפנים'. המשפחה, אחיו של מל, הארי, ושתי אחיותיו, פרל וג'סי, מי שאמורים לסייע לו להיחלץ מהמצוקה הנפשית והחומרית שהוא נקלע אליה, מנסים 'כאילו' לעזור לו. גם גיסתו רוזי מתנהגת בצורה אגוצנטרית ונלעגת. אבל למרות כל הצרות, יש אהבה; מל ועדנה ממשיכים יחד למרות הכול.

המחזה מוגדר כ'קומדיה', אבל זוהי קומדיה שאינה רק צחוק ובידור, אלא גם הומור ואירוניה על החיים, על טראומות טריוויאליות וכפייתיות שאנשים חווים שלא לצורך וגם סאטירה נוגעת ורלוונטית לגבי המציאות החברתית והכלכלית בכרך האמריקני הגדול, עם השלכות אפשריות גם לגבי המציאות שלנו. אבל ניל סיימון אינו ארתור מילר. אמנם הוא מתייחס בדרכו לאותן סוגיות, מהיבט סאטירי ביקורתי, אבל בסגנון יותר בידורי-מסחרי. ייתכן שמחזה כגון זה המוצג במקורו, כלשונו, תחת הכותרת The Prisoner of Second Avenue, עם הפניית הצופה למציאות אקטואלית ורלוונטית, היה מתקבל קצת אחרת, יותר לעניין.

אשר לביצוע – יש תוצאות, אבל גם אכזבות. אלון אופיר ביים את המחזה בסגנון הנכון מבחינת הקצב והאווירה של הזמן והמקום והאפיון של הטיפוסים השונים. שרית וינו-אלעד הייתה עדנה מעולה כאישה נבונה, אוהבת ורגישה וגם קצת היסטרית בהתאם לנסיבות. נסים זוהר בתפקיד האח הארי העניק לדמות יושר, מצפון ורגישות בדרך אמינה ומרשימה. צל"ש מיוחד מגיע לשלוש הנשים: טרייסי אברמוביץ (רוז, אשתו של הארי), דינה דורון ודליה פרידלנד, שתי 'כוכבות' ידועות עם 'קבלות' (פרל וג'סי אחיותיו של מל). אבל העיקר חסר – עיצוב אמין של הדמות המרכזית, מל, שהוא מחדל של בימוי, לא רק של משחק. שמואל וילוז'ני המגלם את הדמות הוא שחקן מעולה עם רשימה של עשרות תפקידים. את 'יהודי בחושך' שלו ועוד כמה תפקידים לא אשכח; אבל בסגנון המשחק של וילוז'ני יש לעתים איזה פער בין הביצוע האפקטיבי מאוד של התפקיד מבחינה תיאטרלית לבין העיצוב האמין והמשכנע של הדמות והאופי שהוא מגלם. זה קורה לא אחת לאמנים-מבצעים מוכשרים, המסוגלים למתן את היכולת הווירטואוזית שהתברכו בה כדי לגלם תפקיד כרוחו בלי 'תוספות'. הפעם נראה כאילו וילוז'ני משחק את הדמות על פי 'רשימה' מוכנה: 'כאן אני מניע את הצוואר', 'פה אני צועד בתנועה מסוגננת, צעד צעד', 'מדבר בטון שונה ומשתנה' ועוד. אבל במקרה זה לא די ב'תפקיד', דרוש גם 'טיפוס', כמשהו אותנטי ובלתי אמצעי מבחינת הזהות והנוכחות ולא רק הפגנת וירטואוזיות תיאטרלית חיצונית וחד מימדית. לשם כך דרוש גם במאי היודע, כמו מנצח, איך לקרוא את הפרטיטורה נכון.

הכפתור של המחזאי / בן-עמי פיינגולד

 

מחזותיו של יוסף בר-יוסף, מקוריים ואפקטיביים, מעמידים במרכזם את האדם ומשפחתו, כשילוב של אופי וזהות הקשורים במקום, ברקע ובמסורת. מכונסים כעת בספר

המשך הרשומה

לכל אחד בית, חלון וים / בן-עמי פיינגולד

 

כמחזאית ידעה לאה גולדברג להתעלות מעבר לבעיות הכאן והעכשיו ולהציג אופקים נוספים בהוויות החיים. "מהות החיים היהודיים שלנו", אמרה בראיון עיתונאי, "אינה אי מבודד ואקזוטי בתוך שאלות קיום האדם בדור הזה"

המשך הרשומה

פורים הוא רק דוגמה / בן עמי פיינגולד

 

היעדרם של פורים ומגילת אסתר מן הרפרטואר התיאטרלי, הוא ביטוי לבעיית הזהות שפוקדת את תרבות התיאטרון הישראלי. על תכנים של מסורת או היסטוריה אף אחד לא מדבר

המשך הרשומה

ישחקו הנערים / בן עמי פיינגולד

אגודת הסטודנטים, החוג לאמנות התיאטרון – אוניברסיטת תל-אביב, מציגה: פסטיבל SMALL – במה 9

פסטיבל 'במה 9' מתקיים אחת לשנה באוניברסיטת תל אביב. המופעים השונים מבוצעים על ידי סטודנטים, תלמידים ובוגרים במוסדות שונים, הכותבים, מביימים ומשחקים בהם. השנה הועלו שמונה מחזות, ומטבע הדברים בפסטיבל מסוג זה, חלקם מוצלחים יותר וחלקם קצת פחות.

'עוד שקל אחד – אני בהודו' מאת מיכל פלח-נעים (בימוי: אידית ראב) מתרחש בבית קפה. הקהל מקבל כיבוד ושחקניות המחופשות למלצריות מסתובבות בין השולחנות. כל אחת מהן משמיעה איזה מונולוג אישי על עצמה, על החיים, על הבעיות והמצוקות ועוד, בבחינת זהו האדם – לא רק מה אנחנו עושים אלא גם מי אנחנו.

'המסע לחיים של ברוך גורביץ', מאת עמית ארז (בימוי: נתן בן חנן), מספר את סיפור חייו של צעיר החולה במחלה סופנית, או אולי, כדבריו, 'מישהו הוציא עליו חוזה'. הוא מנסה לעצור את הזמן; לחזור לעבר ולהתמודד עם משמעות החיים והמוות. אבל גורלו הוכרע. הוא מת. חשיבותו של המחזה, שיש בו משהו מרוחו של פינטר, הוא בביצוע. יש בו שילוב של משחק, תנועה ומוסיקה והכול במינון ובעיתוי מחושב ואפקטיבי. ללא ספק אחד המופעים החשובים והמרשימים במסגרת הפסטיבל. מופע מעניין נוסף, 'לופ' (מאת אביטל להט לויט ובבימויה), מעמיד גם הוא את האדם במרכז. שלוש בנות עומדות על הבמה. ברקע תזמורת. הן רוקדות, כמעט ללא מילים, כשהתנועה אינה רק כוריאוגרפיה אלא גם מעין מונולוג אישי, מופנם ומודחק, ללא מילים. בבחינת מיהו האדם – גוף או נפש, או אולי – גוף ונפש?

סוגיית הזוגיות, לטוב ולרע, באה לידי ביטוי מובהק במחזה 'שדים' (מאת יערה קיפניס ובבימויה). דינה מחליטה להיפרד מבן זוגה אלון. היא אורזת מזוודות ומתכוננת לדרך אבל לבסוף הם מתפייסים. לא ברור אם הכול היה דמיון או מציאות. ברקע מופיעים מפעם לפעם שכן מחזר המאוהב בדינה וכן בת משפחה צעירה המתכוננת ל'אודישן'. כל דמות מנהלת לכאורה דיאלוג עם מישהו אבל למעשה אפשר לראות בדברים, כתיאטרון המציג את הדברים כשילוב של מציאות ודמיון, גם מונולוג אישי הזוי ודמיוני. מופע נוסף, מהיבט שונה אבל מאותה נקודת מבט, הוא 'ססאר', בביצוע מעולה מכל הבחינות, עם רקע מוסיקלי, ובעיקר – משחק. שתי אחיות תופרות אמורות להכין שמלה לדוכסית לקראת מותה וקבורתה בסיוע מכונת התפירה שעוברת 'שיפוץ' מאוד סמלי לצורך כך. מדברים שם על חיים ומוות, מחלה ובריאות. לא ברור מי חי ובריא ומי מת או חולה. הכול נותר בגדר פנטזיה אפלה, אבל נוגעת ורלוונטית.

'מנין' (מאת רן בכור ובבימויו) הוא תיאטרון מסוג אחר מבחינת הנושא והרקע. מדובר בקברט מוסיקלי מובהק עם תזמורת מעולה וצוות מרשים ומיומן. זהו המחזה היחיד במסגרת הפסטיבל שיש לו גם השלכות מרומזות לגבי המציאות הישראלית כאן ועכשיו (שואה, ביטחון, מלחמה, אלימות ועוד), בבחינת לא רק התיאטרון הוא פוליטיקה אלא גם הפוליטיקה היא תיאטרון, ו'איפה לעזאזל', כמו שנאמר בתוכנייה, 'האמת'?

ואם כבר הזכרנו תיאטרון מסוג אחר כדאי לציין עוד שני מחזות, האחד מוצלח פחות והשני יותר. נתחיל ב'פחות': 'אני שולמית', מונודרמה לשחקנית מאת חגית גולי (בימוי: חגית גולי, ניר פרנקל). הבעיה עם כל ה"מונודרמות' או 'התיאטרונטו' היא מהותית. האם מדובר בווידוי, בסיפור אישי, מרגש ומרתק ככל שיהא, או בחומר שגם מעמיד בפני השחקן או השחקנית אתגר מבחינת העיצוב הדרמטי-תיאטרלי? במקרה שלפנינו יש אמנם סיפור מרגש וביצוע מרגש לא פחות, אבל העיקר חסר – דרמה שניתן לתרגם אותה לשפת תיאטרון אפקטיבית. אשר ל'יותר', מדובר ב'אודרוב' (מאת מיכי יונס ובבימויו). תיאטרון ללא מילים לשם שינוי. פלוני יושב על ספסל. קורא עיתון. מישהו מגיח מתחת לספסל. גם הוא קורא כמוהו. מסתבר שמתחת לספסל מסתתרת דמות נוספת של אישה. השניים מנסים לחזר אחריה. יש ביניהם מאבק. לבסוף הכול חוזר לקדמותו – אותו ברנש ואותו עיתון. והכול ללא מלים, אבל הכול נאמר ברגישות ובדקות, בשפת גוף ופנים, בחכמה ובמיומנות, בביצוע מעולה של השלישייה, שהיא, למעשה, אולי פנים שונות של אותו אדם. גם במקרה זה, כמו בכמה מחזות אחרים שהועלו בפסטיבל, יש שילוב מעניין של דמיון ומציאות – אדם וגורלו.

בסך הכול הפסטיבל מעניין והביצועים מרשימים ברובם. משחק מעולה של כישרונות צעירים, אחד לאחד, שעוד נשמע עליהם בעתיד. הקו הכללי האופייני לרוב המחזות הוא הניסיון לשלב אלמנטים שונים: משחק, תנועה, מחול, מוסיקה, תאורה, הקרנות וידאו, שירה ועוד, וכן ניסיון לכתוב ולהציג את הדברים בדרך מקורית ויצירתית, תוך שילוב מאוד אפקטיבי ומשמעותי, בכל מקרה לגופו, בין דמיון ומציאות, ריאליזם ופנטסיה. לעתים הדברים נשמעים קצת אמורפיים מדי אבל תמיד נוגעים ומשמעותיים.

המחזות השונים אינם כתובים על פי מודל נתון. לכל מחזה יש סגנון ואופי משלו. נקודת התורפה המהותית היא לא האיכות אלא הפרספקטיבה התרבותית. כל המחזות, להוציא את 'מנין', עוסקים באדם, כאן או בכל מקום אחר. לא במקרה משורבבת בהם גם אנגלית פה ושם. המגמה הכללית היא אוניברסלית; לא ישראלית או יהודית, וחבל. יש בפולקלור, בהיסטוריה, בספרות ובתרבות העברית, בהווה ובעבר, שפע של נושאים וחומרים שניתן להמחיז אותם ממבט יצירתי-מקורי, ובוודאי שיש להם מקום בפסטיבל מסוג זה. אולי בשנה הבאה…

 

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010