כתב–יד לא גמור של רומן מספר סיפור רצח אמיתי ומוביל לחקירות מחודשות. שלוש חקירות ושלוש נקודות מבט שונות מעלות שאלה על תוקפם של זיכרונות

ספר המראות

י.א. צ'ירוביצ'י

מאנגלית: ארז אשרוב

כנרת, זמורה–ביתן, 2017, 236 עמ'

ב–1987, קצת לפני חג המולד, נרצח בעיר האוניברסיטה פרינסטון שבניו ג'רזי הפסיכולוג הנודע ג'וזף וידר. עשרים ושבע שנים מאוחר יותר מקבל הסוכן הספרותי פיטר כץ כתב יד חלקי של רומן. מחבר כתב היד הוא ריצ'רד פלין, שהיה סטודנט בפרינסטון באותו זמן שבו נרצח הפסיכולוג המפורסם. הוא הכיר אותו ואף עבד בביתו, כמארגן ומקטלג של ספרייתו הגדולה.

"ספר המראות" הוא מותחן שנושאו המרכזי הוא הזיכרון, המהימנות המפוקפקת שלו, היחסיות שלו, כוחו המתפוגג. נושא שמעסיק יצירות רבות. הסרט "בלייד ראנר 2049", סרט מרהיב ומרתק שיצא לאחרונה אל בתי הקולנוע, עוסק, בין השאר, בשאלות מאוד דומות: מהותו של הזיכרון, תוקפו של הזיכרון, האם יכולים להיות מבחינה תפיסתית זיכרונות מומצאים, מה ערכם של זיכרונות של דברים שלא קרו באמת, מהי האמת במקרה זה – הדבר שקרה בעולם האמיתי או הזיכרון הטבוע בתודעה?

"אתה בוודאי מכיר את זה", כותב פלין לסוכן הספרותי, "אתה חושב ששכחת משהו – אירוע, אדם, מצב – ולפתע פתאום אתה מבין שהזיכרון נמק באיזה חדר סודי במוחך ושהוא תמיד היה שם, כאילו זה התרחש רק אתמול… פרטי האירועים בחודשים ההם ב–1987 חזרו אל תודעתי בכאלה עוצמה ובהירות, שעד מהרה הם הפכו חיים וחזקים יותר מכל דבר אחר בחיי בהווה".

האם אפשר לערוך מעין "ניתוח קוסמטי" לזיכרון?
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

סמטה ללא מוצא

משהו במכתב ששלח פלין גרם לכץ לקרוא את כתב היד החלקי ששלח. הוא היה שונה ממאות מכתבים אחרים שקיבל. היה בו, לדבריו, מעל הכול, חום אנושי. פלין כתב על וידר, ועל לורה ביינס, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה שהתייצבה יום אחד כדיירת בדירת הסטודנטים שבה התגורר, והפכה עד מהרה למאהבת שלו, ועל ההיכרות שלורה ערכה לו עם וידר, שלו היא עזרה במחקריו. פלין כותב על משולש היחסים שנוצר ביניהם, משולש שיש בו קנאה וחשדנות ומתח מיני. הוא מתאר דמויות נוספות שהיו קשורות לוידר או ללורה.

הוא מזכיר בחטף את הרצח של הפרופסור ומספר שעשרים ושש שנים לאחר מכן קרה משהו שהציף אותו בזיכרונות. אלא שכאן מסתיים כתב היד. הסוכן הספרותי כץ מחליט לאתר את פלין ואת כתב היד המלא של הספר. הרי יש כאן הבטחה לפענוח רצח שהסעיר את פרינסטון לפני שנים רבות, ויש כאן פוטנציאל להצלחה של ספר מז'אנר ה–true crime. אבל כץ לא מצליח למצוא את הספר השלם. ההבטחה נותרה לא ממומשת.

משהו דוחף את כץ לנסות בכל זאת לפענח את התעלומה. הוא שוכר עיתונאי–חוקר לשעבר ומובטל בהווה, ג'ון קלר, כדי שינסה להתחקות אחר העקבות הקרים שהשאיר הרוצח. קלר מצליח ליצור קשר עם לורה ביינס, כיום פרופסורית ידועה ומוערכת לפסיכולוגיה. הוא מצליח לאתר גם אנשים נוספים שהיו קשורים לפרשה. הוא חושף עוד פרטים שלא היו ידועים עד כה, חלקם רומזים על סיפור שונה מזה שכתב פלין. אבל גם הוא מגיע לסמטה ללא מוצא. הוא לא מצליח להתקרב באמת לפענוח התעלומה.

מחיקת זיכרונות רעים

אחד מהאנשים שעמם יצר קלר קשר הוא שוטר לשעבר בשם רוי פרימן, שחקר בשעתו את הרצח של וידר. קלר אמנם נוטש את החקירה, אבל פרימן מחליט להמשיך בה, לנסות להצליח בחקירה שבה נכשל בעבר ולעשות תיקון לנפשו. הוא הולך לבקר בכלא עבריין עם היסטוריה של מחלות נפש, שהורשע במספר מעשי רצח והתוודה גם על הרצח של פרופסור וידר. העבריין עומד להיות מוצא להורג ופרימן פוגש אותו בכלאו שבועות ספורים לפני שיסיים את חייו. בפרימן מתעוררים ספקות אם הנדון למוות אכן רצח גם את וידר. הוא מאמין שהוא אמנם תקף אותו באלימות, אבל מעלה את האפשרות שאדם נוסף נכנס לתמונה והשלים את המלאכה.

ואכן, כמיטב המסורת של ספרי הבלשים, לכל אחת מהדמויות שסבבו את וידר והייתה להן נגיעה בחייו, היה גם מניע לרצות במותו. המניעים הללו מתגלים אט אט ובמקום לסגור אפשרויות הם פותחים יותר ויותר תרחישים אפשריים לגבי מותו.

אחד המחקרים החשובים שערך וידר בשעתו היה על השפעת הטראומה על הזיכרון. והנה, נפרשות בפנינו הקוראים שלוש חקירות שונות של אותו מעשה רצח – החקירה שעל אודותיה כתב פלין בספרו הלא גמור, החקירה של העיתונאי–החוקר לשעבר, והחקירה של השוטר לשעבר. מחקרו של וידר מעלה את האפשרות שהזיכרונות של אנשים שונים על אודות מותו שלו אולי אינם זיכרונות אמיתיים.

וידר ניסה במחקרו לבדוק האם אפשר למחוק זיכרונות רעים של בני אדם ולהשאירם רק עם זיכרונות טובים, אפילו אם אלה אינם זיכרונות אמיתיים. במילים אחרות, האם אפשר לערוך מעין "ניתוח קוסמטי" לזיכרון. וכך, באופן אירוני, אולי המפתח לפתרון התעלומה טמון דווקא במחקר של הנרצח.

פרט מעניין ב"ספר המראות" הוא שהשוטר לשעבר, רוי פרימן, נמצא בשלבים ראשוניים של מחלת אלצהיימר. הוא עוד מסוגל לתפקד, זיכרונו עדיין לא התחיל להתערער, אך זו האפשרות האחרונה שלו לפענח את הפרשה, לפני שישקע אט אט בעולם של זיכרון נמחק והולך, עד שלא יזכור דבר.

ספרים מניעים עלילה

יוג'ין אובידיו צ'ירוביצ'י הוא סופר רומני, שכתב ופרסם במשך עשרים שנה ספרי מתח "ספרותיים" במולדתו. ב–2012 עבר לאנגליה, שבה כתב את "ספר המראות". את הספר כתב באנגלית, ואולי יש בכך כדי להסביר את השפה הרזה והעניינית של הספר. הספר מורכב מבחינה רעיונית, אך סגנונו פשוט וישיר. "ספר המראות" הפך לסיפור סינדרלה מו"לי. הוא נמכר להוצאות רבות ברחבי העולם עוד לפני שפורסם, והכניס למחברו, כך פורסם, יותר ממיליון לירות סטרלינג.

"ספר המראות" הוא ספר על סיפורים. אלה שאנו מספרים, אלה שאנו מחביאים, אלה שנעשה הכול כדי שיישארו גנוזים. אחד הגורמים המניעים את התפתחות העלילה ב"ספר המראות" הוא ספרים: הספר הלא גמור של ריצ'רד פלין, המחקר שלא פורסם של ג'ון וידר, והספר שכתבה לורה ביינס ושהביא לה תהילה אקדמית. הוא מספר על אותו אירוע מכמה וכמה נקודות מבט. בכך אין דבר מקורי. הרי קורוסאווה עשה את הסרט "רשומון" כבר לפני כמעט שבעים שנה, וגם כל הקורא בתנ"ך יודע שיש דרכים רבות לספר את אותו סיפור. מה שמייחד את הספר הוא שגם מי שמספר את הסיפור מנקודת ראותו שלו לא בהכרח מספר את הסיפור האמיתי. כי הזיכרון הוא דבר מתעתע.

בסוף "ספר המראות" יש תיאור נוגע ללב של השוטר לשעבר פרימן, שיודע שהאלצהיימר כבר מכלה את מוחו. פרימן נוסע לנמל התעופה לקבל את פניה של אשתו לשעבר, שבאה לבקרו עם היוודע לה דבר מחלתו.

ידעתי שאשכח לחלוטין את התיק הזה, בדיוק כמו את שאר הסיפורים שהרכיבו את חיי, סיפורים שסביר להניח כי אינם טובים או גרועים מאלה של כל האחרים. חשבתי שאם אצטרך לבחור רק באחד מהזיכרונות שלי, סיפור שאזכור עד הסוף, סיפור שמר א' [אלצהיימר] לעולם לא יוכל לגזול ממני, אז ארצה לזכור את הנסיעה השלווה, השקטה, חדורת התקווה הזאת לנמל התעופה, כשידעתי שאני עומד לראות שוב את דיאנה, ושאולי היא תחליט להישאר.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח