עד הנשימה האחרונה | עמנואל גלוברמן

 

בניגוד לאברהם ויצחק, יעקב ממשיך להוביל את משפחתו גם לאחר שילדיו תופסים את מרכז הבמה. מכאן ניתן ללמוד על מורשתו הייחודית, המהווה את סוד קיומו של העם היהודי לדורות

סיפורי האבות מרתקים, כולם יחד וכל אחד בנפרד. ברצוני להפנות את הזרקור לאופן שבו הם מסתיימים, ואם לדייק יותר – למעבר ביניהם. המחשבה המקובלת היא שכאשר יצחק עולה למרכז הבמה אברהם יורד ממנה, וכשיעקב עולה למרכז הבמה יצחק מפסיק להיות שם. וכך גם אצל בני יעקב. כשבני יעקב, יוסף במיוחד ובמידה מסוימת גם יהודה, תופסים את מרכז הבמה, יעקב יורד ממנה.

אבל מסתבר שקביעה זו אינה מדויקת, לפחות לא באופן מלא. בפרשת חיי שרה מסופר שיצחק מכניס את רבקה לאוהל שרה כשאברהם בן 140. אברהם במותו היה בן 175, ובמשך שלושים וחמש שנה אלו אברהם מוזכר ב–11 פסוקים בלבד. בפרשת תולדות מסופר כיצד יצחק שולח את יעקב לבית לבן כשיצחק בן 123. יצחק במותו היה בן 180. במשך 57 שנה אלו יצחק מופיע בשלושה פסוקים בלבד. בפרשת וישב, לעומת זאת, מסופר שיוסף יורד מצרימה כשיעקב בן 108. יעקב במותו בן 147, ובמשך 39 שנה אלו הוא מופיע ב–117 פסוקים!

הפערים בין האבות אינם מסתכמים בהבדלים סטטיסטיים אלה. אם מתבוננים במסופר עליהם, מגלים מספר הבדלים משמעותיים בשנותיהם האחרונות. אברהם וגם יצחק עוד חיים כשנכדיהם נולדים, ופעילים כאישיות עצמאית. פלא הדבר שאין שום קשר, שום ברכה ושום מפגש המקשר בין אבות אלו ונכדיהם. זאת לעומת יעקב הנמצא תמיד בחיק משפחתו המורחבת, ומעניק ברכות חגיגיות לאפרים ומנשה. יתרה מכך; אברהם ויצחק היו אנשים חשובים בזמנם: ידועים, עשירים ובעלי קשרים ישירים עם מלכים, אולם פטירתם וקבורתם מתוארות כאירועים צנועים. זאת להבדיל מיעקב שפטירתו הייתה אירוע לאומי, ולכבודו נערכה לוויה רבת משתתפים.

התופעה מפתיעה עוד יותר כאשר מעריכים את מעשי יעקב בתקופה זו. לא מעט פרשנים מדגישים את מה שהם רואים כהתנהלות פסיבית במיוחד של יעקב לקראת סוף חייו. אך כמה שונה הדבר במציאות! יעקב מנהל את כלכלת הבית באופן פעיל, שולח את האחים להשיג מזון במצרים וקובע את הרכב המשלחת. יוסף אמנם מבקש מאחיו "והורדתם את אבי הנה", אבל בפועל לא האחים מורידים את יעקב, אלא הוא מוריד אותם: "ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו… וכל זרעו הביא אתו מצרימה".

יעקב שולח את יהודה לגושן להכין את הקרקע להגעת המשפחה, וגם במצרים יעקב הוא אישיות מרכזית, הן במשפחה והן בקשרים עם המלך. הוא נפגש עם פרעה, משביע את יוסף לקוברו בארץ ישראל, מברך את בני יוסף ומאמץ אותם כבניו, ומעניק נחלה יתרה ליוסף. את השבטים הוא מכנס כדי לברך אותם, וגם "מחלק" תוכחה חריפה למי שראוי לה. במשך כל השנים האלה נראה שיעקב תפקד כראש המשפחה, והיה מוקד הנוכחות הישראלית במצרים.

מה משמעותם של הבדלים אלה? מה פשר הקו הייחודי אצל יעקב, ומה משמעותו עבורנו? בדברים הבאים אבקש לטעון שהתנהלותו של יעקב נועדה ללמד לקחים מאוד עמוקים עם השלכות רחבות לדורות הבאים, כולל דורנו אנו.

נמצא תמיד בחיק משפחתו המורחבת.
יעקב מברך את אפרים ומנשה, רמברנדט, 1656

טיפוח הגרעין הקשה

הלקח הראשון הוא מה שניתן לכנות "יצירת הגרעין הקשה". יעקב חתר לכך שכל אחד מבני המשפחה ימשיך בדרכו שלו, דרך ה' – השורש החי שממנו עם ישראל יוכל להתקיים לנצח. בהשגת מטרה זו יצר יעקב את התשתית לכוח ההיסטורי הבלתי הפיך המוביל להישרדותו והמשכיותו של העם היהודי בהיסטוריה האנושית.

בלי לזלזל כלל בכוחות הנפלאים של אברהם ויצחק, אפשר לומר שבשלב מסוים בחייהם כל אחד מהם ויתר או התייאש מהאפשרות ליצור את אותו "גרעין קשה", השורש החי שממנו עתיד עם ישראל לפרוח. מבחינת ההשגחה העליונה, דחייתם של ישמעאל ושל עשו וניתוקם מן המורשת המשפחתית של דרך ה' פגעו בשלמות שנדרשה כדי לייצר ולעצב את כוחו המופלא של עם ישראל, העתיד לדהור בתולדות האנושות ולהשפיע עליה בעוצמה אדירה. יעקב, לעומת זאת, הבין מה נדרש כדי לכונן את עם העתיד, וכנגד כל הסיכויים התמודד והצליח. ההיגיון אומר שככל שמספר הילדים גדול יותר הסיכוי להצלחה קטן יותר, אך מפליא לראות שיעקב הצליח עם שנים עשר בנים דעתנים במקום שאבותיו לא הצליחו עם שניים. צפוי היה ששנים עשר השבטים ידחו את יעקב בתקיפות אל שולי האירועים, ושהוא יבלה את שנותיו האחרונות בציפייה פסיבית וללא שליטה על התמורות בחיי המשפחה, אבל מסתבר ש"ההיגיון הא–לוהי" עובד אחרת. ייתכן שהמספר שתים עשרה היה כעין מסה קריטית הדרושה על מנת להבטיח את המשכיות העם.

ישמעאל ועשו היו פגועים ומרירים כתוצאה ממעמדם הנחות בעיני הוריהם ונדחקו והתרחקו מן המקור. אברהם ויצחק לא ניסו או לא יכלו לתקן את הרגשות הללו, תיקון שהיה מאפשר להם בכל זאת להישאר "בפנים", בתוך המסגרת המשפחתית–לאומית. מבחינת רגשי הכעס, העלבון והמרירות, ניתן היה לצפות שראובן (שאיבד את הבכורה כמו עשו) וכן שמעון ולוי (שספגו תוכחה גדולה) יידחו ויישארו אף הם "בחוץ", כפי שקרה בדורות הקודמים. אבל לא כך היה. אין יעקב דוחה בנים שסרחו, אלא מייסר אותם בתוכחה, וכן מאשר את תשובתו של יהודה. כל זאת כדי להשריש שעל אף המעשים הנוראים שנעשו, הזהות היהודית ושלמות הגרעין המשפחתי הן מעל הכול, וכולם בסופו של דבר "בפנים". יעקב הבין שבלי התשתית של קשרי דם/משפחה כמרכיב הכרחי בהגדרת בני ישראל לא יוכל העם לעמוד בניסיונות המחכים לו באלפי השנים הבאות, וגם לא להשיג את ההישגים המצופים ממנו.

וכך אכן היה. אין עם בהיסטוריה כמו העם היהודי, שהצליח לשמור על המשכיות אמונתו, שפתו וייחוסו משחר האנושות עד היום. הסיבה לכך, בין היתר, היא שאין עם אחר שהוא גם עם וגם דת, המקפיד לטפח זהות טוטלית בין אמונה וקשרי דם של המשפחה הביולוגית. הנה כי כן, בשנת 1170 העריך בנימין מטודלה את מספר היהודים בעולם בכ–1,050,000. בזמננו טוענים מומחי דמוגרפיה שהיו אז לכל היותר 750,000 יהודים. בשנת 1700 העריך ההיסטוריון Jacque Basege את מספר היהודים בעולם בכ–1,360,000, אך פרופ' אביתר פריזל מן האוניברסיטה העברית מעריך שפחות ממיליון יהודים חיו באותה עת בעולם. מכאן אתה למד שעם ישראל שרד במשך חצי מילניום כמעט ללא שינוי במספר הדל של בניו. מסתבר שבניגוד לעמים אחרים, בעם ישראל לא גודל האוכלוסייה הוא המשתנה המכריע בהמשכיות העם, אלא עוצמת "הגרעין הקשה", ואף שהוא זעום.

קשיחות הגרעין מתבטאת בעובדה שאף שלאורך ההיסטוריה תנועות של מצטרפים ומתגיירים, או של מחדשים אידיאולוגיים, באות והולכות – הן לעולם אינן העיקר. המשך העם היהודי תלוי בסופו של דבר בגרעין הקשה השומר על הזרם המרכזי (בצירוף אותם חידושים שהצליחו להשתלב, דוגמת החסידות). כך שאף שקירוב רחוקים הוא מצווה גדולה, המשכיות עם ישראל תלויה דווקא בהתמדה בטיפוח השורש, בחיזוקו וזיקוקו. משום כך היהודי לא יכול לנוח לרגע מעבודתו. רכבת ההיסטוריה מכוונת על ידי בורא העולם ולא מחכה לאף אחד, מה שמוביל אותנו ללקח השני.

עבודה ללא הרף

אברהם ויצחק חיפשו בסוף חייהם שלווה ולא פעלו במרץ, לפחות בכל הקשור להמשכיותו של העם הנבחר. גם יעקב רצה לנוח כמותם: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה – לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה" (רש"י על בראשית לז, ב). למרות רצונו לנוח, נסיבות חייו כיוונו אותו למקומות אחרים. יעקב עבד קשה עד יום מותו. במובן הזה הוא היה האב השלישי, אבל היהודי הראשון. היהודי אמור לא להפסיק לעבוד לרגע. הוא צריך כל הזמן להרהר, לחשוב, לדבר, לעשות. אין "פנסיה" מן האחריות המתמדת כלפי ה'.

לדעתי, עניין זה מתקשר לתופעות של התבוללות בעבר ובהווה. במשך שנים הסתובבתי בקהילות יהודיות ברחבי העולם, במיוחד בארה"ב, והתבוננתי בתופעת ההתבוללות, וגם במקבילתה הישראלית – הורדת הכיפה, חזרה בשאלה. בדרך כלל אנחנו מסבירים תופעות אלו מההיבט של הקושי בקיום המצוות: "למה כל הלאווים" – כשרות, שבת, נגיעה ועוד. אבל ככל שמתבוננים לעומק מתגלה רובד נוסף: "למה אני כל הזמן צריך לעבוד, לחשוב, להחליט? אני רוצה לשבת עם הרגליים למעלה, בלי לחשוב, להיות כמו כל הגויים, להיות כמו האנשים שאני רואה בפרסומות ושאני פוגש בחו"ל. נמאס להיות כל הזמן על הבמה, שכל הזמן מסתכלים עליי ועלינו. די לרצינות הבלתי נגמרת הזאת".

דוד בן גוריון אמר שהוא מעדיף לקרוא את ה–NY Times מבלי שנהיה שם בכותרות. אמירה זו מובנית בתוך הציונות שלו ושל אחרים מאבות התנועה, שהישגיהם האדירים ברורים לכולנו – אך שאיפתם התמקדה בהיות ככל העמים. אבל זו בדיוק הנקודה. אנחנו לא כמו כל העמים. א–לוהים דורש מאיתנו לעבוד (אותו) בכל רגע, בכל שנפנה, ולהיות תמיד על הבמה, עד הנשימה האחרונה. וזה מה שלימד יעקב. ההשתדלות העקבית והמתמדת שלו בסוף ימיו מלמדת שזוהי דרך החיים שצריכה לאפיין את עם ישראל בכלל וכל אחד בפרט, עד זקנה ושיבה. אין זמן לוויתורים ואין פנאי לייאוש, גם אחרי אבדות ונסיגות.

עניין שלישי שמלמד יעקב הוא חשיבותה של המחויבות לכלל ישראל. אברהם ידוע כמי שעסק רבות בהפצת אמונה ברחבי העולם. הוא הלך בדרך כלל האנושות, וייסד עמים רבים בעולם בנוסף על יצחק וזרעו. אין עוררין על חשיבותו, אבל צריכים לזכור תמיד שהמחויבות האוניברסלית שלו הייתה משנית יחסית לתפקידו המרכזי – גילוי ה'. יעקב מבחינה זו מלמד את הסדר הנכון מבחינתנו. יעקב השקיע את כל כולו בגידול המשפחה, בפיקוח על הגרעין שלא יתפורר ויאבד את כוחותיו. רק לאחר שדואגים לשלמותו של עם ישראל ניתן להגיע למחויבות לכלל האנושות. עובדה היא שאנחנו בני ישראל דווקא, ולא בני אברהם וגם לא בני יצחק. זו זהותנו הפנימית, ורק עליה יש לבנות את משימתנו ופנייתנו לעולם.

לבל נטעה: הן המחויבות לכלל ישראל והן המחויבות לכלל האנושות מושרשות בתורה. אבל מחויבות לכלל האנושות, מה שנקרא היום "אור לגויים", לא תוכל להתקיים ללא המחויבות הראשיתית לכלל ישראל. ממחויבות אוניברסלית לא ניתן להגיע למחויבות לכלל ישראל. רק כשבבסיס הצמיחה עומדת המחויבות לכלל ישראל ניתן להתקדם למחויבות האוניברסלית, לאחר שעם ישראל מאוד חזק באמונתו ובדבקותו במצוות. רק במצב זה יהיה שאר העולם מוכן לקבל את המסר היהודי האוניברסלי, שמטרתו הכרה בא–לוהים כבורא וכמלך העולם. כך לימד אותנו יעקב בעת זקנתו.

פרופ' עמנואל גלוברמן הוא שותף מנהל של בית טובי העיר בירושלים

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 בינואר 2018,ב-גיליון ויחי תשע"ח - 1064. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הציור של רמברנט הוא מגוחך. מנשה ואפרים היו כבר בחורים גדולים כשהיו לצד מיטתו של יעקב. לגופו של המאמר, יש כאן "הצלחה" למצוא פגמים באברהם ויצחק שפשט התורה אינו מכוון להם. בחייהם המאוחרים לא ארע משהו משמעותי להיסטוריה העברית והתורה אינה רואה מקום לספר עליהם. המאמר הוא איפוה מדרש יפה שיכול ללמד לקחים שהמחבר מעוניין להעביר לנו. מי שמקבל מקבל ומי שלא לא. ודי לחכימא.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: