סטירת לחי | בכל סרלואי

 

משהו גורם לצעיר הדתי–ירושלמי לעזוב הכול, את אשתו ואת ביתו וקהילתו, ולהסתבך. ומכאן ואילך הוא מחפש בין רחובות ירושלים וקשישיה את התשובות לסיפור חייו

ופשוטים הדברים

שמואל לרמן כתר, 2017, 232 עמ'

יאיר, גבר בשנות השלושים לחייו, מתגרש ועוזב את ביתו ואת הקהילה שלו בבית וגן בירושלים (בעבור רבים מהדתיים שהתגרשו בשנות התשעים, זמן עלילת הספר, גירושין והתרחקות מקהילה הם כמעט מילים נרדפות) ועובר לגור בדירה קטנה בשכונת גבעת מרדכי הסמוכה. הוא מנסה להרכיב מחדש את חייו ולהשלים עם הניתוק הכפוי מילדיו שעה שהוא מביא על עצמו אסון במו ידיו, בכף ידו ליתר דיוק: ברגע של אומללות וכעס הוא סוטר לאחד מתלמידיו. יאיר מפוטר מיידית כמובן ובבית המשפט נגזרות עליו עבודות שירות, שאותן הוא בוחר לבצע בבית האבות "נוה שמחה", שם עליו לשוחח עם כמה קשישים בודדים ועריריים על חייהם.

אלא שהשיחה הזו אינה מספיקה לו. יאיר, המאופיין בשילוב נדיר של רגישות לסביבה וקהות מוחלטת ביחס לעצמו, הוא גם הפושע המורחק מהחברה בגלל מעשיו וגם הבלש שמחפש דרך לשוב אליה. שום דבר לא נעלם מנגד עיניו (מלבד הדברים החשובים ביותר) והוא מחפש במציאות – זו שמקיפה אותו וזו שבתוכו – את הקו המרכזי שיקשור את כל הפרטים השבורים לעלילה עמוקה שתעניק הסבר לקרעים שקדמו לה. כמו בלש המתחקה אחר קצה חוט הוא משוטט בחיי הקשישים שהוא מדובב ובירושלים וסביבתה כדי למצוא מענה לשאלת חייו, שאלה הגדולה מכל תשובה שעשויה להינתן לה.

מלחמה משותפת ברוע

שאלת המניע, כמו בכל סיפור בלשי, היא השאלה שמניעה את עלילת הספר; מה גורם ליאיר להכות תלמיד, להתגרש ולנתק את הקשר עם ילדיו וכל חייו? מה מניע את יאיר בשיטוטים שלו ברחובות ירושלים ובקשרים שהוא יוצר עם דיירי בית האבות שבו הוא מבצע עבודות שירות? מה מחולל את הקשר הרומנטי המהוסס בינו לבין כרמלה, העובדת הסוציאלית הממונה עליו שם? ואולי שאלת המניע עמוקה יותר משנדמה, שכן יאיר, הגיבור השבור של הספר, הוא המוביל את העלילה, אך נראה שהוא אינו הגיבור שלה ממש.

יאיר משוחח עם שלושה מדיירי בית האבות, הנמקים בבדידות חייהם ומשא המוות הקרב: פרנסואה, לוחם המחתרת בצרפת שאהובתו מריאן נרצחה לנגד עיניו שעה שניסתה להציל ילדים יהודים; אברהם אנדרמן ניצול השואה, הבטוח שבנו ישראל שרד את מחנה פלשוב; ואפרים, שאיבד בקרב הנורא על הקסטל את רגליו ואת האמון שלו בחיים ובאהבה. הסיפור שלהם הולך ונעשה חשוב והכרחי יותר ויותר לסיפור ולפענוח דמותו של יאיר. 
יאיר מחפש את המניע העמוק לחיים, ומתחיל בשיחות עם הקשישים האוחזים בחיים שעברו ואלה שנותרו להם. הוא מבין אט אט כי לכולם משותפת המלחמה ברע: בנאציזם ובאדישות. לאפרים, שנפל בקרב על הקסטל גם אם לא נהרג בו, המלחמה היא בעוול של נטישתו בשדה הקרב. לאחר מכן הוא מבין כי לרוע ולאדישות פנים רבות יותר משחשב. אלא שהספר אינו מרבה לעסוק בכך. הסיפור עוסק ברובו בתפר הדק והנפרם, בלא יודעין, במציאות היומיומית של האדם, עד שהוא עומד מול קרעי חייו.

ללא כל היבריס ועם מעט מאוד חטאים קדמונים, פורס לרמן טרגדיה בארבע מערכות, שבה הגורל מכה שווה בשווה בבני האדם – אלה הלוחמים נגדו במודע ואלה הנכנעים לו. לא צריך חטא כדי להיענש על ידי הגורל, ולא תמיד הרצון הטוב יוציא את האדם ממנו.

מחפש תשובה קיומית

שמואל לרמן הוא אדם דתי, וכך גם הגיבור שלו, ומפתה לחפש בספר אחר הסימנים לכך; אלא שהמחבר הוא גם בעל השכלה פילוסופית, ולמרות שהספר נקי מכל חקירה שכזו – הוא מכוון אליה. יאיר, כמייצג דמות מאמין שאינה נענית, מקיים את הפרקטיקה הדתית (לפחות בראשית הספר) אך מעבר להיותו מחפש דתי הוא מחפש קיומי. יאיר מקבל כמה תשובות מהרב שלו במהלך הסיפור, אלא שהתשובות האלה פוגעות בו בעצב הקיומי ולא בזה הדתי, שאמור היה לדחוף אותו לעיסוק אמוני עז – אך לא ראשוני – בשאלות גדולות כשכר ועונש, חטא ותשובה.

הספר אינו רומן "דתי", למרות השאלות שהוא שואל, ואינו ספר חילוני–פילוסופי, למרות התשובות שהוא משיב. אפשר כמעט לטעון שהספר מעניק תשובה אקזיסטנציאליסטית לגיבור שלו. באופן שבו הוא מנוכר לחייו, להלכה ולמעשה; באופן שבו הוא מבצע פשע ומכה על לחיו של תלמיד בכיתה חנוקה ועומד למשפט ומרצה את עונשו – הוא מזכיר במקצת את מרסו של אלבר קאמי, שרצח אדם "בגלל השמש".

אך שלא כמו קאמי, לרמן אינו משאיר את הגיבור שלו בכלא האבסורד אלא משחרר אותו באמצעות המפגש עם האנשים הקטנים והנשכחים שחוללו את ההיסטוריה בלהט ובאמונה. יפה עושה לרמן בכך שהוא בוחר בדרך הקשה ומראה כי למרות הפליאה של הגיבור שלו נוכח העבר וההווה הכבדים של ירושלים, התשובות שמאפשרות לחיים לנוע לא נמצאות בפשר ההיסטורי. אם היה עושה כן היה הספר גולש למחוזות הבלתי נסבלים של הפאתוס. התשובות גם לא נמצאות בשפה הדתית, שכאן מקבלת אמנם משמעות מטפורית עזה, אך לא מספקת דיה עבור הגיבור ועבור הקוראים. גם התשובה נוסח עמנואל לוינס, על הקשב לצרכיו של האחר בעולם חסר לב, אינה הפתרון, אלא ההזדקקות הראשונית והקיומית יותר של האהבה.

נשים לא מושגות

יש משהו נוגע ללב בסופר בן ימינו שמוצא בתשובה הפשוטה והלא מפוארת של האינטימיות הזוגית – אם כי לא בצורת אמירה מפורשת, ועל כך יש להעריך אותו – את הפתרון לשאלה הקיומית העמוקה ביותר. לרמן מנגיד בין התפוררות חייהם של שניים מהקשישים, המתגעגעים במשך עשרות שנים לאהובותיהם החיות והמתות, ובין הקשר העדין והרך שנרקם בין יאיר לעובדת הסוציאלית כרמלה. כל הנשים בספר מלבד אחת הן נוכחות נפקדות, מושאות לא מושגות: מבתו המתנכרת של יאיר ועד למריאן, אהובתו המתה של פרנסואה. כל הנשים הללו, הנושאות בקרבן אפשרות לא ממומשת של חיים וקשר זוגי, הן תמונת מראה למציאות האפשרית שהוחמצה, המנוגדת בחריפות להווה העקר והבודד. 
זו גם הסיבה שהספר אינו מותיר את הקורא בו במצוקה הנוראה של ההעדר וגם אינו בורח אל הפיתוי של סוף טוב בכל מחיר, כבבואתה של השאיפה למציאות שלמה. כמו בפסיפס המורכב מאלפי שברים, מרכיב לרמן את חייהן של דמויות שבורות, ברסיסים שמנקודת המבט ההיסטורית והאנושית הצרה של החווים אותה אין הם רואים אלא את חלקם. התוצאה, עבור הקורא המרוחק יותר – כאותו עיט המרחף מעל הרי ירושלים ורואה מרחוק את התבנית הכוללת – מרשימה, עזה ומנחמת.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 בינואר 2018,ב-גיליון ויחי תשע"ח - 1064, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: