אהבה במחלקה הסגורה | ירון אביטוב

 

ג'ון ואלה מצליחים להתגבר על תוגת האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי בעזרת סיפור האהבה ביניהם שיש לו אויבים. רומן מחאה חברתית בצל הקלאסיקה של קן הקוקייה

הנשף

אנה הופ

מאנגלית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק וידיעות ספרים, 2017, 392 עמ'

 

 

בעלון יחסי הציבור הוגדר הרומן המתרחש במוסד פסיכיאטרי באנגליה של 1911 כ"קן הקוקייה הבריטי". הכינוי היומרני הזה, שנועד לקדם את מכירות הספר ולהכניסו לתודעה כתאומו הספרותי של קודמו – הספר המפורסם ביותר בכל הזמנים שעסק בבית חולים פסיכיאטרי – מחייב כמובן התייחסות ומזמין מראש השוואות, במיוחד לאור העובדה שגם "הנשף" מעובד כעת לסרט ויצא אף הוא לאקרנים.

"קן הקוקייה" הוא ספרו של קן קיזי, סופר המחאה האמריקני, שהפך לאחד מסרטי הפולחן האמריקניים המהדהדים והמצליחים ביותר במאה ה–20. הסרט, בבימויו של מילוש פורמן, הצליח לזעזע את הצופים ולהפנות את תשומת הלב הציבורית לנעשה מאחורי החומות הגבוהות של המוסדות הפסיכיאטריים ולחזק את חסידי האנטי–פסיכיאטריה.

קיזי פרסם את הרומן ב–1962 והסרט יצא לאקרנים 13 שנים לאחר מכן. אנה הופ מנסה כעת להעמיד רומן, שהמשורר דוד אבידן בוודאי היה אומר עליו מה שאמר בשעתו על המשורר מאיר ויזלטיר, שהוא אוסף את הפירורים משולחנו. ובכל זאת, הפירורים האלה ברובם בהחלט משביעים.

שתי היצירות עוסקות בשאלה מיהו משוגע. מתוך "קן הקוקייה", 1975
צילום: גטי אימג'ס

חלון אל החופש

"הנשף" אמנם מושפע בכמה היבטים מרכזיים מ"קן הקוקייה". גיבור "קן הקוקייה" רנדל מק'מרפי, המגולם על ידי ג'ק ניקולסון באחד מתפקידיו הקולנועיים המזהירים, הוא אסיר המתקשה לקבל מרות ומועבר לאבחון לבית חולים פסיכיאטרי, על אף שהוא האחרון שאפשר להגדירו כחולה נפש. מק'מרפי–ניקולסון טעה לחשוב שהוא בא להעביר את הזמן בנעימים, אבל בשעה שהוא מנסה להפך את סדרי העולם במחלקה הוא נאלץ להתעמת עם אחות בשם מילדרד רטשד, המגולמת היטב על ידי לואיז פלטשר. מק'מרפי הוא האדם המורד הקלאסי: איש אינטליגנטי מאוד שבז למוסכמות.

ב"הנשף" אפשר לפגוש דמויות דומות. שני הגיבורים הראשיים, אלה פיי וג'ון מליגן, אינם עונים להגדרות של חולי נפש. ג'ון הוא פועל חרוץ, שהאינטליגנציה הגבוהה שלו באה לידי ביטוי במכתבים היפים שהוא שולח לאלה, שאותה פגש במוסד שרסטון. חברו הטוב ביותר של ג'ון במחלקה הסגורה הוא הימאי לשעבר דן ריילי, והחברות האמיצה ביניהם מזכירה בכמה היבטים את זו שבין מק'מרפי והצ'יף האינדיאני הענק ב"קן הקוקייה". גם כאן שני החברים מתכננים להימלט אל החופש, שלו הם מטיפים.

ג'ון ואלה מצליחים להתגבר על תוגת האשפוז בעזרת סיפור האהבה ביניהם, אבל הדמות המרכזית השלישית ברומן, רופא זוטר בשם ד"ר צ'רלס פולר, מנסה לתקוע טריז ביניהם. אלה היא צעירה חרוצה אך אנאלפביתית, שעבדה מילדות בפרך כטווה במפעל מחניק שבו אין חלונות. יום אחד היא לא יכולה עוד לשאת את המחנק הסימבולי, מנפצת חלון במפעל ונשלחת לאשפוז בשרסטון. במהלך האשפוז היא נמלטת החוצה מבעד לחלון כדי לפגוש בכניסה ליער את אהובה ג'ון, שאף הוא יימלט לימים מבית החולים מבעד לחלון הפתוח.

החלון הוא אפוא סימבול ב"הנשף", והסימבול הזה מושפע לא מעט מ"קן הקוקייה", שגם בו החלון מהווה סמל. פעם אחת מק'מרפי–ניקולסון מנפץ חלון בתוככי המחלקה כדי לגנוב חבילת סיגריות עבור אחד החולים שההטבה הזו נשללה ממנו, ופעם שנייה הצ'יף שובר חלון כדי להימלט אל החופש. האם החזרה על מוטיב החלון כסמל של חופש ובריחה בשתי היצירות היא צירוף מקרים בלבד?

עיקור רפי השכל

לטעמי, המוטיב החוזר הבולט ביותר הוא הניתוח. ב"קן הקוקייה" מדובר בניתוח הלובוטומיה המשוקץ, שהוצא בינתיים משימוש ברוב מדינות העולם, ניתוח שנכפה על מק'מרפי. ואילו ב"הנשף" מדובר בניתוח עיקור שזומם פולר לבצע בג'ון מליגן.

פולר הוא חסיד שוטה של תורת האואוגניקה, תורה ביולוגית–חברתית שהיו לה בשעתו חסידים רבים בבריטניה ובארצות מערביות נוספות (בין חסידיה בבריטניה היו המדינאי וינסטון צ'רצ'יל, בנו של צ'רלס דרווין והמחזאי הידוע ג'ורג' ברנרד שו), ואפשר לטעון שהיא הקדימה במידה מסוימת את תורת הגזע הנאצית ואף השפיעה עליה.

תורה גזענית זו פרחה בעקבות העוני הרב שהיה באותן השנים בבריטניה. היא דגלה בטוהר הגזע, בהשבחת האנושות ובהגבלת נישואיהם של העניים, וניסתה למצוא דרכים למנוע את התרבותם המהירה למדי לטעמם של רפי השכל, עניין שהצטייר בעיניהם כ"אסון לאומי". כתוצאה מכך זממו חסידיה לעקר בין השאר חולי נפש. צ'רצ'יל הציע בשעתו לסרס כמאה אלף איש וחשף בכך צד אפל באישיותו. ד"ר פולר מתכתב ברומן עם צ'רצ'יל עצמו ומציע לו: "עיקור הוא המסלול האמיתי היחידי. מדובר בשירות, חיסון למען האימפריה… העוני יפחת במחצית" (עמ' 287-286).

ד"ר פולר הוא לכאורה לא דמות שטנית כמו האחות רטשד ב"קן הקוקייה", אלא דמות מרובדת ומורכבת יותר, הגם שבסיכומו של דבר תחושת הקבס של הקוראים כלפיו תהיה די דומה. בתחילת הרומן מצטייר פולר כדמות חיובית באופן יחסי לשאר אנשי הצוות. הוא חוקר את השפעת המוסיקה על ריפוים של החולים ומאמין שמוסד שרסטון הסמוך ללידס נועד לטיפול ולא לענישה. אולם בהמשך חל בו מהפך והוא סבור שלא יוכל לרפא את החולים "מהכתם המולד שבהם" (282). פולר מחליט להענישם בגלל תסכוליו ומופרעויותיו האישיות, וכל זאת כלשונו "למען עולם חדש מופלא!" (336), אמירה שהיא ללא ספק קריצה לכותרת אחד מספריו הידועים של אלדוס הקסלי.

מחלת העוני

שתי היצירות, הן "קן הקוקייה" והן "הנשף", עוסקות בשאלה מיהו משוגע ובסוגיית החירות והחופש. ב"קן הקוקייה" הגיבורים מנסים להשיג חופש באמצעות המאבק בממסד, ואילו גיבורי "הנשף" הם קונפורמיסטים יותר, לא נאבקים בממסד אלא מנסים להשיג את החופש שלהם בעיקר באמצעות האהבה.

"הנשף" הוא ספר אופטימי יותר מ"קן הקוקייה", והוא כולל למעשה שתי תוספות ספרותיות שלא נכללו בקודמו, שראה אור 54 שנה לפניו: הראשון, סיפור האהבה, והשני, הנשף הייחודי שמתקיים באולם הנשפיות המפואר של בית החולים מדי יום שישי. נשף זה מפגיש על רחבת הריקודים בין גברים ונשים הסובלים מהפרדה, מפגש שמוסיף ממד אנושי מאוד למעגלי הטירוף.

אם יש מחאה חברתית ב"הנשף", היא מתמקדת יותר בתנאי העסקת העובדים ובניצול החמור שהיה קיים באנגליה של אותם הימים, שגרם לשביתות ולהפגנות בהשתתפות מיליוני עניים. האימפריה הבריטית, בעיקר בערי פנים המדינה, מצטיירת בספר כארץ שתושביה חסרי אפשרות להתפרנס. רוב המאושפזים מגיעים למוסד שרסטון מהמעמד הנמוך בחברה האנגלית.

באחד מסיפוריו היפים של הסופר יחזקאל רחמים, בספרו "פיגומים", הוא מתאר את מות אביו וכותב: "סיבת המוות: עוני". בפרפראזה על כך, במקרה של "הנשף" אפשר לטעון באשר לג'ון מליגן ולאלה פיי: "סיבת האשפוז: עוני".

מבחינה זו, "הנשף" משחזר היטב את רוח התקופה ואת המצב החברתי–כלכלי הנפיץ. הרומן מסופר בגוף שלישי משלוש נקודות מבט, של שלושת גיבוריו המרכזיים. לטעמי, ההתנסחות בגוף שלישי גורמת לכך שחסרות בספר סצנות של תודעת המאושפזים. הוא משלב עלילה דרמטית בתיאורים נאים של הנוף ומזג האוויר, שהם סוד כוחו של הרומן הרהוט הזה, ששפתו עשירה ומתורגמת היטב.

קריאה מסוכנת לנשים

בהשוואה ל"קן הקוקייה", "הנשף" מנסה להיות מינורי ומאופק באצבע המאשימה שהוא מפנה כלפי המערכת הפסיכיאטרית והממסד האנגלי. הגם שהאיפוק הסגנוני נשמר לכל אורך הדרך, האיפוק התוכני נשמר קצת פחות, במיוחד בסצנות ההזנה הכפויה של המאושפזת קלם צ'רץ', שהיא חברתה הטובה של אלה, וזו שמנסחת בעבורה את מכתביה עבור אהובה ג'ון.

קלם מכורה לקריאת ספרים ובעיקר ליצירותיה של אמילי דיקנסון, שממנה היא מצטטת השכם והערב. אלא שד"ר פולר סבור ש"קריאה יתרה מסוכנת לנפש האישה" והוא שולל ממנה את ספריה, ממש כפי שב"קן הקוקייה" שוללים את הסיגריות מאחד החולים. במקרה של קלם, השלילה גורמת לה להפסיק לאכול והיא לבסוף מתאבדת (גם ב"קן הקוקייה" אחד החולים, בילי, מתאבד).

למרות נקודות ההשקה הללו, "הנשף" הוא ללא ספק ספר מקורי ומומלץ לקריאה. בעיקר ברבע הראשון שלו וברוב הרבע האחרון. על האפילוג אפשר להתווכח. רומן המנסה להתוות לעצמו מסלול עצמאי משלו, על אף שהוא חוסה במידה זו או אחרת בצלו של המיתוס האופף את אחיו הגדול.

ירון אביטוב הוא מחבר "הסתכלות, דו"ח מבתי חולים פסיכיאטריים" (כנרת, 1991), על הנעשה בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"א  טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 בינואר 2018,ב-גיליון ויחי תשע"ח - 1064, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: