שנאה ללא תשובה | עמיחי שלו

 

נער שמשפחתו מתפרקת גדל באזור של מרחץ דמים חסר עכבות וחסר פשר. רומן התבגרות שמנסה לשלב בין קול המבוגר לקול המתבגר ולהאיר פינה חשוכה בעולם

ארץ קטנה

גאל פיי

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

מודן, 2017, 193 עמ'

דומה כי רומני חניכה בעידן הגלובלי, כלומר כאלו המתרחשים בערך החל משנות ה-70 של המאה ה-20, נוצרו עם הזמן בדפוסים דומים. אפשר למצוא בהם נוסחה שמתבססת בעיקר על רגע שבו הדמות הדומיננטית מבינה משהו מהותי לגבי עולם המבוגרים שבו היא חיה, מעין תום שמתנפץ והופך לתבונה כואבת לעיתים, אך ברוב המקרים הכרחית. כמובן שאצל רוב המתבגרים זה כרוך בחוויות דומות, שביניהן אפשר למנות את המקום שהוריהם תופסים בהוויה שלהם, אהבה ראשונה עזה ולפרקים גם פרדה ראשונה לא פחות עזה וכיוצא בזה.

"ארץ קטנה" של גאל פיי מתרחש ברפובליקה של בורונדי, מדינה אפריקנית בעלת שמונה מיליון תושבים לערך ליד רואנדה וקונגו: "בארץ הזאת, בפינה הזאת של העולם, היינו על קו השבר הסורי אפריקני, בדיוק במקום בו נבקעת אפריקה לשניים" (עמ' 100). מאז קבלת עצמאותה ב-1962 בורונדי נשלטה בידי חבורה מתחלפת של רודנים צבאיים, על רקע מהומות אתניות בלתי פוסקות שנסתיימו ברוב המקרים בהתפרצויות אלימות מחרידות, שהכותרת "פשעים כנגד האנושות" תהיה עדינה מעט עבורן.

המאבק הבין גזעי הולך ותופס את כל ההוויה. נער מהגר מבורונדי
צילום: אי.פי.איי

בגלל האף השונה

מדי פעם הגיעו למסכי הטלוויזיה המערביים פיסות מהסכסוך הזה. קראו להם הוטו או טוטסי, וניסינו להבין, אם ניסינו בכלל, מה ההבדל ביניהם בכלל ועל מה הם שוחטים זה את זה. גיבור הספר, נער מתבגר בשם גבריאל, מתקשה גם הוא להבין זאת. אביו מסביר לו בהתחלה כי ההבדל בין הוטו לטוטסי הוא שלאחד מהם יש אף קצת אחר. המאבק הבין גזעי, שבתחילת הרומן רק אורב מתחת לפני השטח ומשמש רקע לחיי התבגרות כמעט "רגילים", לפחות במובנם הגלובלי, הולך לאט-לאט ותופס את כל ההוויה. וזה העולם שגבריאל גדל לתוכו ואותו הוא מנסה להבין ולהתמקם בו, כבן לאב צרפתי ולאם רואנדית – ההבנה לאן הוא שייך. חבריו מסבירים לו שזה עולם שהוא חייב לבחור בו צד, הוא חייב להיות בו פוליטי, צבאי, לוחמני, כי אין דרך אחרת לנסות לשרוד. וכך הוא כותב/חושב:

כל כמה שאני מנסה איני מצליח להיזכר ברגע שבו התחלנו לחשוב אחרת. ברגע שבו נחלק העולם לשניים, כשמהעבר האחד אנחנו ומהעבר השני אויבים. כל כמה שאני חוזר והופך בזיכרונותיי איני מצליח לשים את היד על הרגע שבו החלטנו לא להסתפק עוד בהתחלקות במעט שיש לנו, והפסקנו לבטוח, התחלנו לראות באחר סכנה, למתוח גבול בלתי נראה בינינו לבין העולם החיצון, לראות בשכונה וברחוב שלנו מובלעת מבוצרת. מתי התחלנו לפחד (עמ' 70).

אבל ברומן זה, הפוליטי-לאומי-צבאי הופך בשלב מסוים לחזות הכול ומאיין את סיפור ההתבגרות. גבריאל עוד מספיק לנהל מערכת יחסים רומנטית לכאורה עם נערה מתבגרת בצרפת בשלט מאוד רחוק, דרך מכתבים. זהו חלק בעייתי של הרומן, שלא מממש את הפוטנציאל שלו, ובו המבוגר משתלט לחלוטין על הילד, ומדווח ללורה על מצבו בלשון חדה, שנונה וצולפנית מדי עבור נער מתבגר. כמו כן הוא מספיק להיות שותף לרגעי אלימות נעורים שיכולים לקרות בבורונדי כפי שיכולים לקרות בראשון לציון או בליברפול, מתחיל לעשן בסתר וכן לכאוב במידה כמעט מינימלית את הפרדה של הוריו, אבל בשלב מסוים המציאות החיצונית, האלימה, הגדולה, משתלטת על הכול.

באותו אחר הצהריים נגלתה לי המציאות העמוקה של הארץ. גיליתי את השנאה בין ההוטו לטוטסי, את קו ההפרדה הלא עביר שהכריח כל אחד להיות במחנה זה או במחנה האחר. כמו השם שמקבל ילד בלידתו, במחנה הזה נולד ולעד נשאר כבול אליו. הוטו או טוטסי. או זה או זה. עץ או פלי (116).

וכך גבריאל נאלץ לצאת מהסופר-פוזיציה שבה הוא נמצא, וכמו חלקיק בתיאוריית הקוונטים – משהו אחר ממנו בוחר צד עבורו. יתרה מכך, הוא נאלץ בעל כורחו לקחת חלק פעיל במרחץ הדמים הבלתי פוסק. והאלימות, שמתחילה כמו אלימות שגרתית, הופכת להיות מפלצתית יותר ויותר.

סכסוך פסיכוטי

יש ב"ארץ קטנה" רגעים מצוינים, חלקם אפילו משעשעים במין הומור מופרך ואירוני. למשל כשהאנשים שומעים כי תנין טרף תיירת, הם מיד מארגנים משלחת לביצות כדי להרוג תנין בתמורה, כחלק ממדיניות עונשין רבת ימים כנגד תנינים, ולאחר מכן לבשל אותו במין מסיבת יום הולדת שגם הכלבים שותפים לה. ובכלל, יש נוכחות מתמדת לחיות בלתי שגרתיות המגיחות לתוך האקלים התרבותי, כמו למשל נדלים ארסיים.

גם הדיאלוגים שנונים על פי רוב וכתובים בכישרון רב. קשה מאוד להישאר אדיש לנוכח תיאורי האלימות הפלסטיים ותיאורי נופים מזוויעים מלאי גופות הנערמות בדרכים, צמיגים בוערים תדיר, או אנשים הבוערים תדיר. במובן הזה, זו ספרות פוסט-קולוניאליסטית במיטבה. היא מאירה באור אפל אזור שכוח מבחינת המערב הניאו-ליברלי, מרימה את השמיכה וחושפת את הפלצות שבדרך כלל נארזת לכדי אייטם טלוויזיוני מהוקצע או סתם נתונים הצולחים את רוביקון החדשות העולמי.

על רקע זה חשוב לזכור שכפי שגבריאל לא מבין את הסכסוך הזה, כך גם הקורא יתקשה להבין מה גורם לשני שבטים שהמשותף ביניהם רב על הדומה לצאת במרחץ דמים פסיכוטי וחסר עכבות. זו שאלה שאין לה בהכרח תשובה טובה ומספקת. דברי האב שהובאו בתחילה על האף השונה הם טובים כמו כל תשובה אחרת. באותה מידה אפשר להאמין שהאלימות היא פשוט כוח טבע שרק בוחר לו לפרקים להתגלם למסגרות שהאדם מארגן לו, אם הן באפריקה או במרכז אירופה או בכל מקום אחר.

בנוסף ,יש לא מעט סצנות דרמטיות טובות וחזקות וכתובות היטב, שמצד אחד יש בהן ממד גלובלי, אבל מצד שני הן טומנות בחובן את הלוקלי על שלל מאפייניו. כמו למשל סצנת גנבת האופניים של גבריאל ומה שמתרחש בעקבותיה – אותו גילוי מוסרי נדיר שנשמע בסופו שהופך את הסצנה הזו על פיה, והשינוי בתודעתו של גבריאל בעקבותיה הופך את הסצנה הזו למעין סיפור קצר בזעיר אנפין, כזה הנחרת בזיכרון כשהספר נגמר.

לכתוב כנער

מנגד, יש ברומן לא מעט ליקויים; בשלב מסוים גבריאל חובר לגברת אקונומופוליס ושם מגלה את אהבת הקריאה שלו. כמו חליפת המכתבים עם לורה, גם סיטואציה זו נבלעת בתוך שטף "המצב", ובסופו של דבר נותרת כמין רכיב תמוה ברומן, כזה שבגלל אופן שילובו בין יתר הדברים נותר אף מעט בנלי. כאילו מישהו ממעוף הציפור אמר למחבר שהדבר הכרחי, והוא הכניס אותו – כמו המכתבים ללורה – כלאחר יד, כי צריך איזה סיפור אהבה ברומן התבגרות.

כך גם הפרֵדה של ההורים. היא מתוארת במין אגביות, שלא מותירה כמעט השפעה פוסט-טראומטית הגורמת לגבריאל להתבגר טרם זמנו. נכון שנוכח המאורעות שמתרחשים אחר כך היא באמת לא הדבר הכי פוצע שיכול להתרחש, אבל עבור נער מתבגר היא אמורה להיות אקוטית ודלקתית, ממש כמו התחבאות בבית כשחיילים חמושים מדליקים את המציאות הפיזית סביבו.

דבר נוסף שמאפיין כמעט את כל ספרי ההתבגרות הוא קול הדמות הדוברת. האקסיומטי הוא שסופרים מבוגרים לא ממש יכולים לכתוב קולות אותנטיים ומדויקים של הנערים שהיו. קול כזה לא יחזיק יצירה ספרותית, ותמיד – במודע או שלא במודע – הקול של המבוגר הכותב, המסכם, המתבונן, מזדנב לתוך קולו של הנער, ונוצרת דמות שמחד יש לה מאפיינים קלאסיים של בן 13, אבל מאידך מחשבות מנוסחות ומלאות אירוניה מרירה של מבוגר. ג'יי די סאלינג'ר האמריקני הוא אחד היחידים שהצליח להימנע מהאיון ההדדי הזה, אבל רבים וטובים נופלים בו כי זו מעין סתירה אינהרנטית. תנו לנער מתבגר לכתוב בעצמו את מחשבותיו ותיווכחו אם יש לכך ערך ספרותי. אבל זו סתירה שאנו כקוראים למדנו להשלים איתה. הכול שאלה של מינון.

ברומן זה יש משהו מעט לא עקבי. מחד, הקול של גבריאל מאוד מלוטש ומהוקצע כבר מתחילת הרומן. הבלבול שלו מנוסח היטב כאילו מבוגר ניסח אותו. יחד עם זאת, כשהדרמטי מציף אותו, מדי פעם עולים רגעים שרק נער מבוגר מסוגל לחוש אותם. ועל כל אלו מאפיל הסוף; לא נקלקל, רק נאמר שהוא דרמטי, חזק ומפתיע, אבל במובן מה יותר מדי דרמטי, חזק ומפתיע, עד שהוא גורם לך לתהות לגבי אמינותו.

בסופו של דבר, ב"ארץ קטנה" היתרונות עולים על הליקויים. אפשר לראות בספר סיפור התבגרות מאוד מהוקצע ונאמן ככל יכולתו לקווי המתאר של סיפורי התבגרות בעידן הגלובלי, אבל כזה שבכל זאת נושא עמו ערך מוסף, בזכות הפניית הזרקור לאחד המקומות שותתי הדם בעולם ולאחת ההתפרצויות האלימות הלאומיות המחרידות ביותר אי פעם. אבל גם בזכות אותו הומור מריר-מתוק שמגיח לעיתים ואותן סצנות דרמטיות חזקות ובלתי נשכחות.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ד טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בדצמבר 2017,ב-גיליון ויגש תשע"ח - 1063, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: