מכון כושר למתפלל | איתמר אלדר

 

העדר הספונטניות וחוויית האכזבה מכוחה של התפילה גורמים לריחוק ולתסכול. בתגובה, ספרו של הרב דוב זינגר מציע "מתכונים" – טכניקות, תרגילים ופיתוח שפה ייחודית לעבודת הלב

תכון תפלתי

מתכוני תפילה

דוב זינגר

כתיבה ועריכה: רעות ברוש

מגיד, 2017, 240 עמ'

ספרו של הרב דוב זינגר איננו רק חידוש מרענן וז'אנר חדש ולא מוכר בספרות התורנית בכלל ובספרות העוסקת בתפילה בפרט. למעשה, ספר זה מהווה תגובה לשני אתגרים הניצבים לפתחה של התפילה בדורנו, ובמידה רבה הפוכים זה מזה.

האתגר הראשון מוקדו ברובד הקיומי. תפילת הקבע, הבאה לידי ביטוי בהיותה בזמנים קבועים, בציבור, ובעלת נוסח קבוע, החלישה את כוח החיות של המתפללים. היא הביאה לאוטומטיזציה של התפילה, כפי שמצטטים בעלי התוספות את הירושלמי, באמירתו הסרקסטית המשבחת את הראש שכשמגיעים לברכת "מודים" הוא כורע מעצמו (בבא בתרא קסד ע"ב). אחת הטענות העיקריות הנשמעות בהקשר זה היא על חוסר הרלוונטיות של התפילה, אובדן הממד האישי, הספונטני. האתגר השני מוקדו ברובד התיאולוגי, אם כי הוא בוודאי מחלחל גם אל הרובד הקיומי. במידה רבה הטענה הנשמעת היא הפוכה מהקודמת והיא מבקשת לצמצם את הממד האישי בתפילה, ואיתו את הבקשה הממשית מהקב"ה.

נראה ששני מניעים שונים עומדים מאחורי מגמה זו. האחד הוא חווית האכזבה המלווה לא פעם את התפילה. העובדה כי פעמים רבות מספור התפילה, לאורך ההיסטוריה הכללית ובאורח חייו האישי של האדם, לא נעתרת – החל בתפילה על חולה, על פרנסה או על גשם וכלה בהסתר הפנים הגדול בהיסטוריה של העם היהודי, השואה – מביאה יהודים רבים לוותר על התפילה וכוחה ובעיקר על תפקידה, גם אם לא על האמונה בא-לוהים ובטובו.

המניע השני הוא ההסתייגות מהפרסונליות וההגשמה שיש בתפילה האישית, אם מסיבות תיאולוגיות ואם מסיבות היסטוריוסופיות המפענחות את התפיסה הפרסונלית ואת ההשגחה האישית הפרטית הקשורה לשכר ועונש כתפיסה ילדותית–ראשונית, שיש להתעלות ולהתקדם ממנה לתפיסות גבוהות יותר. לפי מגמה זו דווקא התפילה הכללית, הנעדרת פרסונליות ובקשה אישית, היא התפילה הגבוהה יותר; וככל שהתפילה תנוע יותר אל הקוטב המדיטטיבי, המתמקד בהתרחשות הרוחנית הפנימית של האדם כשלעצמה, כפועלת על האדם ואולי גם על המציאות אך בממד הפנימי האימננטי שלה, כך ייטב.

ספרו של הרב זינגר, כך נדמה, מתמודד עם שתי המגמות גם יחד למרות שהן במידה רבה הפוכות. לכאורה טענה זו מפתיעה מפני שאין מדובר בספר הגות תיאולוגי או פילוסופי העוסק בתפילה ובמהותה. מדובר בספר עמוס בטכניקות ובהצעות פרקטיות לתרגילים בתפילה – המכונים בספר "מתכוני תפילה". אלה כוללים הקדמה קצרה של טקסט כלשהו, לעיתים הגותי ולעיתים שירי, ודברי הסבר המהווים השראה לטכניקות המוצעות. אולם בהקדמה נחשפת הנחת היסוד העומדת מאחורי מתודולוגיה זו.

החבורה‭ ‬המתפללת‭ ‬מעצימה‭, ‬מפרה‭ ‬ומעשירה‭ ‬את‭ ‬הדיאלוג‭ ‬עם‭ ‬ה‭'. ‬כינוס‭ ‬תפילה‭ ‬במדבר‭ ‬יהודה‭, ‬2011
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

יצור מייחל ומשוחח

הרב דוב מגדיר את האדם כיצור מתפלל, ובלשונו הקורצת: "הומו מתפללוס". וכך הוא כותב:

כשאני מבקש להגדיר אותנו, בני האדם, כיצורים מתפללים, אני מבקש לשחרר אותנו מן הצורך להסביר לעצמנו מהי תפילה, מיהו אלוהים, האם מועיל להתפלל אליו או לא. פעמים רבות המחסום הגדול של התפילה הוא המחסום התיאולוגי, האינטלקטואלי, המנסה לחקור ולהבין בדיוק כיצד עובדים הדברים. התפילה מציעה לעקוף את השאלות ולהניח להן לזמן מה, בבחינת "נעשה ונשמע", להניח לטבעיותה של התפילה לפעול עלינו, ממש כמו האופן שבו אנו נושמים, גם מבלי להבין את מנגנון הנשימה עד תומו (הקדמה, עמ' יד).

הגדרת התפילה כאינסטינקט טבעי, הכרחי באדם, הינה דרך מרתקת לעקיפת השאלות המעסיקות אותנו ביחס לתפילה. התפילה הופכת לאירוע הקובע ברכה לעצמו. ללא השאלה כיצד הוא פועל, לאן הוא מגיע והאם הוא יעיל או לא. זו תנועה טבעית המחייבת לקבל את ממשותה, ובמידה רבה מי שמתעלם ממנה, בגלל תיאולוגיה, אידיאולוגיה או סתם משום הסחת הדעת של השגרה השואבת, מתכחש לתנועה טבעית הקיימת בו ומבקשת את ממשותה. ממש כשם שאיש איננו שואל האם הנשימה מועילה או לגיטימית.

אולם הרב דוב איננו נשאר רק במרחב האינדיבידואלי הפנימי של האדם. התפילה היא "אימון היכולת לדבר. להידבר… אימון היכולת להיות במפגש שבו הדיבור הוא תולדת החיבור, דיבור העולה וצומח דווקא מתוך המפגש שבין השניים" (עמ' יב). התפילה היא התרחשות של מפגש, של דיאלוג, של שיח. אם נמשיך בדרכו של הרב דוב נאמר שהאדם הוא לא רק יצור מתפלל, אלא גם יצור דיאלוגי. אדם שאיננו נמצא בשיח עם הזולת במוקדם או במאוחר ישתגע.

הפנייה אל ה' בתפילה, אפוא, הינה פועל יוצא של שתי תכונות טבעיות באדם. האחת, היותו יצור מתפלל, מקווה, מייחל, המביע את תקוותו לתיקון, לשינוי, להשלמת החסר במילים ובדיבור. השנייה היא היותו חותר לקשר, למגע ולשיח. התפילה היא שיחה המתממשת במעגל נוסף בתוך המעגלים המקיפים את האדם, המזמינים אותו לשיחה ולדיבור.

טבעיותה של התפילה והצורך בה, והיותה מתממשת בדיבור ובשיח הטבעיים אף הם לאדם, הם התשובה הניצחת להסתייגות, מסיבות תיאולוגיות או אחרות, מן התפילה האישית, המבקשת. הנסיגה מתפילה זו, מכל סיבה שלא תהיה, היא התכחשות לטבעיותו של האדם ולמהותו העצמית, ועל כן איננה באה בחשבון. את הבעיות התיאולוגיות–פילוסופיות מותיר הרב דוב לאחרים לפתור בספרים מלומדים ופילוסופיים, אך את התוצאה ההכרחית הוא מניח בהקדמה לספרו – האדם חייב להתפלל, לבקש ולשוחח.

עוצמת התפילה בחבורה

שתי הנחות אלו הן גם המפתח לפתרון הבעיה השנייה. החיות והקיומיות שאבדו ישובו לפעם במתפלל, אם יצליח, כך על פי המחבר, להתחבר אל הצורך הטבעי שלו בתפילה ולהפוך את התפילה לשיחה ולדיאלוג. כשאדם מתפלל מתוך בקשה אמיתית, מתוך צורך אמיתי, ותפילתו איננה מלמול אלא פנייה, התפילה מתמלאת מחדש בחיות וברלוונטיות (אחד ממתכוני התפילה שזו כותרתו, "ממלמול לפנייה", מציע כמה הצעות על מנת להנכיח ולהעצים את חווית הפנייה בתפילה, כגון כתיבת הבקשה או הרצון כפנייה לה' המאזין עתה; נתינת תשומת לב למעבר בתפילה מגוף שני לגוף שלישי ועוד כמה עצות).

נראה שהשערים שאותם פותח הרב דוב בתפילה מכוונים אל שתי הנחות היסוד הללו. מתכוני תפילה רבים בספרו עוסקים בהעצמת הנוכחות והמודעות העצמית לתהליך התפילה: תרגילים רבים שמטרתם לחדד את החושים, להנכיח את הרצון ולעורר את דיבורי הלב; תרגילים שמטרתם לגרום למתפלל לנכוח יותר במחוות הפיסיות הקיימות ולהוסיף על גביהן עוד: עמידה, כריעה, נפילת אפיים, נשימה, אנחה ועוד; תרגילים שעניינם פיתוח מודעות לתנועות הנפש השונות בתפילה: תודה, שבח, תחנונים, כיסופים, צעקה, תפילת אבות, המיית הלב ועוד; וסדרת עצות ומתכונים כיצד להתגבר על בעיית השחיקה והקבע שבתפילה.

לשם טעימה נביא מספר עצות שהרב דוב מציע ביחס לבעיית השחיקה: ניסיון לשער ולהתחבר אל החוויה שמתוכה נכתבה התפילה הספציפית שאני עסוק בה; כתיבת נוסח אישי לברכה מסוימת בתוך מסגרת הפתיחה והסיום שלה, ולאחר מכן להתפלל את התפילה תוך גילוי שהכוונה האישית שלנו, שאותה כתבנו, מצטרפת אל כוונת המילים העתיקות ומחדשת בהן דבר; קריאת קטע מהתפילה עשר פעמים בצורות שונות, בדגשים שונים, תוך ניסיון למצוא את אופן הקריאה שייצור מבט חדש על המילים כך שהלב ייפתח לקראתן וכיוצא באלה. בעזרת תרגילים פשוטים, שברבים מהם זיהיתי חיוך וקריצה, האדם מבטל את החיץ בין תודעתו לבין המעשה התפילתי, והם הופכים לאחד, וכך הופכת התפילה לטבעית ולספונטנית.

מתכוני תפילה אחרים, אף הם רבים, עוסקים ביצירת מרחב של שיחה ודיאלוג. ראשית, בעצם הנכחת התודעה של "לפני מי אתה עומד": הנכחת ה'; העיסוק ב"אני אתה והוא", הקריאה בשמו של ה', ועוד כהנה וכהנה תרגילים הקשורים לפיתוח הקשבה פנימית לזיהוי סוג של מענה לתפילה.

שער שלם בספר עוסק בתפילה בציבור, ומסביר כיצד החבורה המתפללת מעצימה, מפרה ומעשירה את השיח והדיאלוג עם ה', ולא מחלישה אותו כפי שמקובל לחשוב.

עצות מעשיות במקום הגות

שני שעריו האחרונים של הספר עוסקים בעבודת ה' כהתבודדות וכשיחה מתמדת, ושוב שניהם מעצימים את תנועת הנפש המשוחחת עם ה'. שער שלם מוקדש להתמודדות עם המניעות בתפילה ומציע מתכונים להתמודדות עם תפילה תקועה, עם מחשבה זרה, תחושת התנגדות והעדר פתיחת הלב.

הספר מהווה ז'אנר מקורי, ובעיניי מרענן, לעבודה עם התפילה. מי שיחפש בו הגות ופילוסופיה על התפילה ומהותה לא ימצא את מבוקשו. גם מי שיבקש תכנים חדשים ומשמעויות חדשות לתפילת הקבע ונוסחה לא יבוא על סיפוקו. אמנם ישנו פרק העוסק בתפילת הקבע, אך הוא בעיקר מנסה לעזור למתפלל למצוא בעצמו פתחים וחידושים בטקסט התפילה. יהיו שיאמרו שכך ראוי: ללמד את האדם ללכת ולא לתת לו קביים; אולם נראה שעדיין נותר מרחב גדול להתגדר בו, בניסיון לפתוח שערים מסוגים שונים, על דרך הפרד"ס, בנוסח התפילה עצמו. אך מי שמבקש דרכים ועצות להשיב את החיים לתפילתו – נראה כי ספר זה עבורו הינו מתנה יקרה.

ראוי לציין שספרו של הרב דוב הוא מעין תיעוד של מהלך משמעותי שהוא עושה כבר מספר שנים בהקמת חבורות תפילה ברחבי הארץ. המודל של חבורות תפילה בכל אתר ואתר משקף נכוחה את חזונו של הרב דוב כפי שהוא מובע כאן – השבת התפילה לטבעיותה. כל אדם ובוודאי כל יהודי הוא בראש וראשונה אדם מתפלל, ועליו לתת לכך את הדעת, את הזמן, את תשומת הלב הראויה. ההבנה שהחבורה מעצימה את השיח והדיאלוג מהווה פלטפורמה מדויקת לרצון להפוך את התפילה ממלמול לפנייה ולשיחה.

הרב איתמר אלדר הוא ראש בית המדרש בישיבת ההסדר אמי"ת אורות שאול רעננה

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ד טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בדצמבר 2017, ב-גיליון ויגש תשע"ח - 1063, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: