הר הבית שלנו מפני שאיננו דורכים בו | תומר פרסיקו

 

בעשור האחרון חל שינוי עמוק ביחסה של הציונות הדתית לעלייה להר הבית. על המניעים לשינוי ועל יסודות תפיסת הקדושה השונות המשפיעות במישרין על היחס אל ההר

בניגוד למהפכות פוליטיות, מהפכות דתיות נערכות לרוב בשקט. דברי חכמים בנחת נשמעים, בוודאי כשהם מבקשים לחרוג ממנהג חכמים שקדמו להם. אין כאן מה לראות, מספרים לנו המהפכנים, רק שגרה ברוכה ומקודשת. אולם בפועל רעדה האדמה וארמונות של חוק קרסו.

בעיקר הדבר נכון במסורת ההלכתית היהודית. זו נוהגת להסוות שינויים דתיים על ידי פרשנות מחודשת לדינים ישנים. כאשר פוסק ניגש לקבוע הלכה הוא מונָע מתוך תפיסה נורמטיבית מסוימת, אשר תלויה בדרך שבה הוא מבין את האדם, את מקומו בעולם, את הקב"ה, את ההלכה, את אתגרי התקופה וכיוצא באלה. את הפסיקה עצמה הוא כמובן מנמק על פי הסעיפים השונים בדין ההלכתי, אולם החלק הזה, הפורמלי, מהווה את ההצדקה המסורתית – החשובה וההכרחית ללא ספק – המאשרת עבור הפוסק וקהלו את תפיסתו הכללית.

הפולמוס ההלכתי סביב העלייה להר הבית מייצג דוגמה מובהקת לדבר. שני הצדדים מנהלים את הדיון ביניהם בשפת ההלכה, אולם נקודת המחלוקת בין הצדדים בעיקרה אינה הלכתית. כך למשל, לא מזמן הקדיש הרב אברהם ישראל סילבצקי 46 עמודי קונטרס ("נכון יהיה הר בית השם") של דקדוקי הלכה, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה בהם ביקש להראות שאין אנו יודעים את מקום המקדש על הר הבית, ולכן יש לאסור את הכניסה להר. זאת כנגד טיעוניהם של המתירים כניסה להר, שאף הם נשענים על טענות בדבר תגליות ארכיאולוגיות חדשות המאפשרות לכאורה לזהות את מקום בית מקדשנו הקדום. אלא שזה כלל אינו הוויכוח. השפה ההלכתית מסתירה כאן, כהרגלה, שינוי אידיאולוגי. אמנם, שלא כמו במקרה "בן סורר ומורה", כאן אין השינוי בתחום המוסרי, אלא בתחום התיאולוגי. ליתר דיוק, בתפיסת הקדושה.

הפך לאתר תיירות וטיול ולמוקד של מאבק לאומי. יהודים בהר הבית
צילום: סלימאן ח'אדר, פלאש 90

שינוי דרמטי

ראשית נבין את גודל המהפכה. הר הבית, שהכניסה אליו על ידי יהודים הייתה אסורה על ידי כל גדולי הפוסקים במאה הי"ט ובמרבית המאה העשרים, הפך, עבור יהודים, לאתר תיירות וטיול ולמוקד של מאבק לאומי, מאבק שחייליו מגייסים אליו את רגליהם ואת פיהם. אם ב-1991 היה יכול הרב מנחם פרומן לכתוב בביטחון ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [קיימת] התנגדות לכל עלייה לחומות הר הבית" (הארץ, 4.1.1991), הרי שבזמן הזה, כפי שהראה סקר שפורסם במגזין מוצש במאי 2014, לא פחות מ-75.4% מבני הציונות הדתית דווקא תומכים בעלייה להר הבית.

משהו דרמטי התרחש. את השינוי הטקטוני הזה מבקשים תומכיו לגבות כאמור על ידי פנייה להסברים טכניים על ממצאים ארכיאולוגים ויצירתיות או אומץ הלכתיים. טענתי היא שמאחורי הגלגול ההלכתי הזה מסתתר שינוי אידיאולוגי. מדובר בתמורה תיאולוגית בעצם מושג הקדושה, לפחות בקשר להר הבית. למעשה, רק הטרנספורמציה של תפיסת הקדושה של הר הבית איפשרה והניעה את הפרשנות ההלכתית המחודשת לעלייה אליו.

את התמורה התיאולוגית העמוקה ביחס להר הבית ניתן להבין על ידי מעקב אחרי ההתייחסות לנושא בבית המדרש של הראי"ה קוק. הרב קוק אסר כידוע הלכתית את העלייה להר הבית, אולם אותנו מעניינת תפיסתו הכללית יותר מאשר הנימוק הטכני. את היחס הנורמטיבי-תיאולוגי של הרב אל ההר ניתן להבין ממגוון מקורות. כך למשל, באייר תרפ"ט (כשלושה חודשים לפני המאורעות) הוכנה בידי הוועד הלאומי היהודי סקירה היסטורית של מעמד הכותל עבור מושל ירושלים הבריטי. טיוטת הסקירה הועברה לראי"ה והוא ראה לנכון להוסיף עליה הערה בדבר איסור הכניסה של היהודים להר הבית:

ומה שהיהודים נמנעו להכנס לפנים מן הכותל במשך הדורות, היה זה רק מפני הכרעת הדת שקדושת המקום היא חמורה כל כך, עד שאין אנו חושבים שיש לנו אפשרות להכשיר את עצמנו עכשיו להכנס במקום הקדוש הזה, בצדו הפנימי.

הרב קוק מבהיר שאיסור הכניסה להר הבית הוא משום קדושתו הרבה. כל המקום, כל מה ש"לפנים מן הכותל", נושא את הקדושה הזו, ולכן כולו אסור לכניסה. אין ספק שהראי"ה ידע שרמות הקדושה בהר הן שונות, ושרק מקום המקדש אסור לטמאי מתים. אולם היא הנותנת: לא החוק הפורמלי משנה עבורו, אלא היחס הכללי אל הקודש. דוגמה נוספת לכך נמצא בדיונו על הלכות בית הבחירה:

חוץ מהטעם הפשוט הזה, דמהרה יבנה המקדש ויהיו מורגלים להכנס לשם בטומאה, יש לומר שראו חז"ל לקיים קדושת המקדש, כדי שתתמיד בנו היראה העליונה של מורא מקדשומצינו יחש הקדושה והכבוד עלידי הרחקה ושלילת קירובוהכינמי עלידי מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש, והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו (משפט כהן, סימן צו, עמ' רג).

הראי"ה עומד על כך שלבד מהטעם הפשוט של הזהירות מהרגל להיכנס להר בטומאה, הרי שהטעם העקרוני יותר לאיסור העלייה להר הוא שאת היחס אל הקדוש ביותר אנחנו מפגינים דווקא על ידי ריחוק. "יחש הקדושה והכבוד על-ידי הרחקה ושלילת קירוב" – זוהי תפיסתו העקרונית של הרב קוק: קדוש משמעותו מיוחד, נבדל ואסור.

קרבה עלידי ריחוק

את היחס המסוים הזה אל קדושת הר הבית ניתן למצוא גם אצל בנו, הרצי"ה קוק. כאשר שאלו את הרצי"ה אם יש לחקור את שטח ההר כדי לגלות את מקום המקדש ולאפשר עלייה לשטח שסביב הוא שלל את הצורך בכך (למקדשך תוב, עמ' 12). ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם אלקנה שפירא, קבע גם הוא כי "על פי ההלכה אסור להיכנס לתחומי הר הבית, מפאת הצווי הגדול והעמוק של מורא מקדש… וכשם שקיבלו שכר על הדרישה, כן יקבלו שכר על הפרישה" (עצרת יום ירושלים, תשס"ה) – דהיינו הפרישה דווקא היא המקדשת את הר הבית.

הרב צבי טאו, חוליה נוספת במסורת התיאולוגית הזאת, מצביע על העניין באופן מובהק:

[בענייני הר הבית] הקרבה מושגת על ידי ריחוק. לא בזה שאני דורך על הר הבית אני מגלה שהוא שלי. אדרבה, הגילוי שהר הבית הוא שלנו ולא של גויים הוא בזה שהם דורכים בו ולא אני (מצוטט אצל חגי סגל, אחים יקרים, עמ' 58).

הרב טאו מנסח את המניע לפסיקה ההלכתית בבירור: הקִרבה בענייני הר הבית מושגת דווקא על ידי ריחוק. הר הבית הוא שלנו דווקא מפני שאיננו דורכים בו – ואילו מי שדורך בו מראה שהוא אינו שלו.

יש לעמוד באופן מיוחד על פירוש המילה "שלנו" כאן. הרב טאו לא מתכוון ליחס קנייני. כוונתו לקשר אינטימי, לזיקה דתית עמוקה. זיקה כזאת מתקיימת מתוך ההכרה בקדושת ההר, קדושה שמחייבת ריחוק. הקודש הרי הוא הקדש, דבר מה המוחרם ומיוחד רק עבור הא-ל. הריבון היחיד על הקודש הוא הקב"ה. המתקרבים אל מקום המקדש מראים שאין הם מבינים את קדושתו, את ריבונות הא-ל עליו. אין הם נוהגים במורא המקדש, וממילא אין הם נושאים את אותה זיקה עמוקה, את אותו יחס עדין אל המקום. הם מאבדים את הקשר האינטימי עם הקדושה על ידי פסיעה גסה לתוכה.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המהותית. היחס העקרוני של הרבנים קוק ותלמידיהם אל הקדושה נובע מתוך התפיסה שלקדוש לא יכולים להיות בעלים. אדרבה, הקדוש הוא בדיוק התחום החופשי מבעלות, ההוויה שאיננה בשליטת האדם. מפני שהשבת היא קדושה איננו יכולים להתנהל בה בחופשיות. מפני שנרות חנוכה "קודש הם", "אין לנו רשות להשתמש בהם". באותו אופן קרקע קדושה אינה קניין, ואין אדם שהיא רשומה על שמו בטאבו. אף ארץ הקודש אינה מובטחת לעם ישראל אלא בתנאים מסוימים, שבהפרתו אותם הוא חלילה יגורש ממנה. הוא אינו חופשי להתנהל בה כרצונו, אלא אדרבה, עליו להיזהר בה יותר מאשר בארצות אחרות.

לא עניין דתי

והנה, בדיוק את הנקודה הזו שוללים המבקשים להיכנס כיום להר הבית. מטרת הכניסה להר על פיהם היא באופן מפורש הגברת הריבונות הישראלית על ההר. כך למשל אמרה סגנית השר ציפי חוטובלי לארנון סגל בעיתון זה כי "עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה" (31.9.12). הרב ישראל אריאל כתב כי "חובה על כל יהודי לעלות להר… להראות נוכחות ולהוכיח בעלות" (תש"ס). ח"כ יהודה גליק קבע כי "כל אחד צריך לקבל על עצמו להיות זה שכובש את הר הבית. הכיבוש מעצים, הכיבוש נותן לנו כוח, הכיבוש מקרב לקב""ה" (12.7.16). ואילו משה פייגלין קבע במילים שאין ברורות מהן כי "העניין הוא לא עניין דתי, העניין הוא עניין ריבוני… אנחנו נמצאים כאן [=על הר הבית] בשליחות לאומית" (23.2.14).

אלו דוגמאות ספורות מאוסף גדול של ציטוטים שכולם מדגישים את המניע העמוק של העולים להר הבית כיום. במילים פשוטות: ריבונות, שליטה. זו גם התפיסה המובנת מאליה בקרב הציבור הציוני דתי הרחב. על השאלה "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו בסקר שהוזכר לעיל 96.8% מהזרם המרכזי של הציונות הדתית שהעלייה להר תהווה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש".

קדושת ההר נתפסת אפוא באופן שונה לחלוטין, למעשה הופכי, בין אלה האוסרים כניסה אליו לבין אלה המתירים. עבור האוסרים, קדושה היא מה שאין עליו שליטה, מה שיש לטפח כלפיו יחס של יראה וסייג. עבור המתירים קדושה היא מה שיש להשתלט עליו, מה שיש לבצר עליו ריבונות. אלה הן התפיסות התיאולוגיות השונות העומדות מאחורי הפרשנות הנבדלת להלכה. כפי שהאוסרים עלייה להר מסרבים להתרשם ממדידות חדשות ומממצאים ארכיאולוגיים שלכאורה מתירים כניסה לחלקים מההר, כך הנכנסים להר עושים זאת לא מפני שפתאום גילו אפשרות פורמלית להתיר. אלה כמו אלה מונָעים מהשקפה שונה באשר לקדושה: הראשונים תופסים את הקדושה במשמעותה המסורתית, כזיקה לקב"ה שמחייבת ומתבטאת בריחוק. האחרונים אימצו משמעות חדשה לקודש, ורואים בו אוצר שיש לקחת עליו בעלות, לתקוע בו דגל.

יש להדגיש שוב עד כמה תפיסה זו הייתה זרה לבית המדרש של מרכז הרב. כאשר שאל הרב אבינר את הרצי"ה בערוב ימיו האם יש לדרוש ששערי הר הבית יופקדו לשמירת חיילי צה"ל דחה הרב את בעניין במילים "קמעה קמעה". כאשר המשיך ושאל הרב אבינר האם יש להניף את דגל ישראל על ההר השיב הרצי"ה "בשם אלוהינו נדגול" (תהלים, כ, ו), ואף חזר על כך כאשר נשאל על העניין שנית, בדחייתו את העניין באופן מוחלט (למקדשך תוב, עמ' 11). הרצי"ה כמובן לא התנגד לריבונות, ואף גרס שריבונות המדינה על שטחי ארץ ישראל היא בעלת חשיבות עליונה, גאולית. אולם הר הבית היה עבורו יסוד שונה לחלוטין במציאות, שקדושתו הייחודית דרשה דווקא דחיית כל סממן של ריבונות. מבחינתו קדושת ההר אמיתית היא, ועל כן לא דגל ולא סמל ולא אותות מלחמה.

גילוי בצל האיום

מה הביא לשינוי העמוק הזה בתפיסת הקדושה? מובן שעצם היותו של הר הבית בשליטתה של מדינת ישראל מאפשר ליהודים כיום לפתח כלפיו תחושה של בעלות. הר הבית, כידוע, בידינו. אולם עד לעשרים השנים האחרונות לא היה בקרב הציונות הדתית עניין ממשי בהר הבית. בספרה "במהרה בימינו: תמורות ביחסו של הציבור הציוני דתי להר הבית" מתארת שרינה חן כיצד גל האלימות שהחל בראש השנה תשס"א (אוקטובר 2000) העצים את הפעילות סביב ההר. על רקע המשא ומתן בקמפ-דיוויד ואינתיפאדת אל-אקצא התעוררה התודעה הציונות-דתית ביחס להר.

ודוק: הציונות הדתית "מגלה" את ההר כשהוא מאוים, הן מהכיוון הפוליטי, על ידי הסדר עתידי שיוציא אותו מידי ישראל, והן מהכיוון הלאומי, מול האלימות הפלסטינית. מכאן עולה גם היחס הלאומי היהודי אל ההר. אם לפני קום המדינה תפס כך את ההר רק הימין החילוני (אצ"ג, הלח"י וכו'), כעת עמדה זו מאומצת על ידי הציונות הדתית. דא עקא, עמדה זו משנה כאמור את תפיסת הקדושה של ההר, והופכת אותה מקדושה שמחייבת ריחוק לקדושה שמחייבת שליטה. משמעותו של שינוי זה היא עמוקה. מדובר, למעשה, בהפך הגמור. בעיני האוחזים בתפיסת הקדושה המסורתית, תפיסת הקדושה הנוכחית מחלנת, אם לא ממש מחללת, את ההר.

"הקדוש", כתב משה הלברטל, מגדיר את "התחום שאינו ניתן למניפולציה אנושית, וחילולו של הקודש הינו רתימתו לתחום השליטה האנושית ההולך ומתרחב" (גבולות של קדושה, עמ' 30). על פי תפיסה זו, ככל שניקח בעלות על הקודש כך הוא יחמוק מידינו. ריבונות האדם מוציאה את ריבונות הא-ל. ככל שנשתמש בקדושה כך היא תהפוך לעוד מכשיר תועלתני, חילוני. נוכל להחזיק באדמת קודש רק במחיר חילולה. כן, ההר יהיה בידינו, אבל הוא יהיה רק הר. ברגע שהאדם מכפיף את הקודש לצרכיו, ברגע שהוא הופך אותו לכלי, הרי שהוא מחלן אותו. דווקא כשהוא נרתע ממנו, מסייג עצמו ביחס אליו, מגביל את עצמו מולו – אז הוא נמצא איתו בזיקה עמוקה, זיקה של קדושה.

האם נדע לאזן בין רצוננו המובן לשלוט במקום הקדוש ביותר לנו לבין הבנתנו כי שליטה טוטלית בו היא גם פרדה מקדושתו? רגע לפני שקדושת ההר מולאמת והופכת כלי בידי הפוליטיקה הישראלית, האם נשכיל להיזהר ולשמור על הקדוש לנו כמשהו שלא משרת אותנו, אלא שאנחנו משרתים אותו? אני סבור שהרבה מאוד מהעתיד להתרחש בארץ הקודש יוכרע על ידי התשובה שניתן לשאלה הזאת.

ד"ר תומר פרסיקו הוא מרצה בחוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב וחוקר במכון שלום הרטמן

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ד טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בדצמבר 2017, ב-גיליון ויגש תשע"ח - 1063 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. בירור-דברים בענין הר-הבית
    ב"ה, זך שבט התשל"ז.
    כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, ע"פ ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלוּת הקנינית שלנו על שטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל-ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ-חיי-קדשנו, ברשותנו ובבעלוּתנו. ברשותנו ובבעלוּתנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילינו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח-המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום-אופן בעלי המקום הזה.

    במלוא צפייתנו תוחלתנו לכל ישועתנו השלימה.
    צבי יהודה הכהן קוק

  2. הכותב ממקד את שאלת העלייה להר הבית בהבט תפיסת הקדושה שלו, וטוען כי אלו העולים להר והדורשים עליה אליו, עושים זאת מטעמי אידיאולוגיה וזיקה לאומית, ולא מתוך תפיסת קדושה דתית והלכתית.
    ובכן, שאלת סף היא: האם יש בתורת ישראל הפרדה בין דת ישראל לבין הלאומיות הישראלית וארץ ישראל, או שכל אלו הם מכלול בלתי נפרד?
    ובהמשך לשאלה זו: האם הבחינה של עליה להר הבית בימינו, יכולה להיות מנותקת ממצב שיבת ציון בעת הזו?

    • האם שאלת העליה בקדושה להר הבית בימינו ושאלת דרישת המקדש בכלל, יכולה להיות נפרדת משאלת הריבונות? — האם, משגאל דוד את מקום המקדש – כמלך ישראל, יכול היה בנו-יורשו – המלך שלמה, להמשיך ולהפטיר 'שהמקום אינו בשליטתנו', ומשכך, הוא פטור ממקדש? – פטור גם מהמצווה לעלות, גם מהמצווה לדרוש וגם מהמצווה לבנות את המקדש?

    • האם, משהשבנו את הריבונות על מקום מקדשנו, ולאחר שאנו יודעים את הגבולות המותרים לעלייה בקדושה (ונניח שזה בר סיכום), ולאחר שבידנו האחריות על סדרי העליה להר הבית, יש לנו את הלוכסוס להפקירו לידי אויבינו?
    – להפקירו לידי המחריבים את זכרו ואת שאריו הקדושים?
    – להפקירו לידי המכחישים את היותו ואת היותנו בכלל?
    – לטעון שבמסירתו לידי פרחחים "פלשתיניים" שישחקו בו כדורגל, או שישמש להם מחסן לאבנים הנזרקות על יהודים הבאים לדרוש את המקדש, אנו מקדשים אותו?
    הרי שאלת ההתרחקות שלנו מהר הבית בלתי נפרדת משאלת הפקרתו לידי אויבנו וחילולו על ידם!

    • האם יש לנו את הלוכסוס שלא לבוא אל מקום המקדש, ולא לדרוש אותו – כאשר זה מתאפשר לנו? – לדרוש כפשוטו, לפני הבנייה ממש! ואם כך, איך עלינו להבין את "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה"?

    • האם הקדושה מושגת ע"י אי עשייה (ריחוק) באופן טוטאלי או ע"י עשייה מבוקרת?
    – האם "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"? מורה לנו להתרחק מעשיית המקדש – בכל שלביה?
    – האם קדושת ספר תורה מושגת ע"י התרחקות ממנו או דווקא ע"י עשייתו? – כתיבתו ע"י סופר סת"ם, ולאחר מכן, שמירתו בארון הקודש, קריאה בו ובדיקה דקדקנית למצב האותיות בו?

  3. תומר יקר , אני חושב שכל מי שהר הבית חשוב לו , מתקומם בתוכו כאשר רואה כיצד ויתרנו לישמעאלים בשם ההלכה ובשם "מורא מקדש" על המקום הקדוש לנו ביותר. אין אבסורד גדול מזה : מתוך שאנחנו רוצים לכבד את הר הבית , אנחנו מפנים את השטח ומוסרים אותו לאוייבינו על מגש הכסף.

    ברור שהפסיקה הזו משוללת כל הגיון , וברור לכל בר דעת ש"מורא מקדש" לא שייך במצב שכזה. ברור שאין כאן שום כבוד ומורא כאשר נותנים לאויבינו שליטה מוחלטת על המקום. הסברא הפשוטה והשכל הישר לא יכולים לקבל מצב שכזה.
    כל זה במיוחד כאשר רואים שאויבינו מכחישים את הקשר שלנו למקום , כאשר הם משתמשים במקום הזה כדי להסית ולפגוע. אני מאמין שאילו הרב קוק היה רואה לאן הפסיקה האומללה הזו הובילה , גם הוא היה חושב שנית על דבריו. במיוחד שיש פוסקים כמו הראב"ד הטוענים שאין כיום איסור על כניסה להר.
    כך שאני מבין לחלוטין את העולים להר , השכל הישר והסברא הישרה – איתם.

    ולמרות כל זה :
    אני חושב שכבר שלמה המלך נתן את הפתרון למצב הנוכחי :
    אז תבואנה שתיים נשים זונות וכו' אל המלך ….
    שתי הנשים הזונות אלו היהדות והאיסלאם שזנו מאחורי ה'. ושתיהן טוענות כי התינוק (הר הבית) שלהן. והמלך שלמה מציע "גזורו !".
    ואישה זונה אחת אומרת גם לי גם לך לא יהיה – גזורו !
    והאישה השניה אומרת – תנו לה את הילד ! והיא מנצחת.
    אז אני חושב ששלמה נתן לנו כאן את הפתרון : אנחנו כן צריכים לוותר על ההר , אך מהסיבה הנכונה : לא בגלל ש"אסור לנו לעלות" אלא בגלל שאנחנו מאמינים שלשפוך דם בשביל הר הבית זה לא נכון. אנחנו צריכים להגיד בפה מלא "תנו לה את הילד" , לוותר על שלנו ולהגיד שאנחנו מוותרים אך ורק כדי שלא יהיה "גזורו" – ושאלהים יראה וישפוט.
    עלינו לוותר על ההר מתוך אמירה ברורה שאנו עושים זאת כי לדעתינו אלהים לא רוצה שבניו היהודים והמוסלמים יטבחו זה בזה "בשבילו"….לכן אנחנו מוותרים ושיהיה להם לבריאות.
    (ואגב , לו הייתי מוסלמי , והייתי שומע באופן ברור מהיהודים דבר כזה , הייתי בעצמי בונה ליהודים בית תפילה על ההר…..)
    וזה להבנתי הפתרון.
    אך לוותר על ההר מתוך טיעון הלכתי-פחדני "אסור לנו לעלות" וכך להפקיר אותו לאוייבינו , גורם לנו לצאת קירחים מכאן ומכאן.

  4. אני לא חושב שהר הבית קדוש.
    מירון קדושה, אומן קדושה, מז'יבוז' קדושה. העיר קרמנצ'וג באוקראינה נחשבת לערש החסידות. הדנייפר מתפתל לאורכה לאיטו, מצבות עתיקות מבצבצות מתוך החורש.
    שם אפשר להרגיש את הקדושה באוויר וגם אין שם את המיניבוסים האלו של בעלי התשובה המטומטמים , שחורשים את אוקראינה במרדף אחרי "ישועות".
    זה באמת מקום פילאי, מקום קדוש, אבל הר הבית?
    הר הבית אינו מקום קדוש.
    סביר להניח שמעולם לא היה.

    עם כל זה, מדובר באתר בעל חשיבות היסטורית רבה, לכן הוא צריך להיות מנוהל על ידי רשות העתיקות.

    ישנו מידע רב על פגיעה בערכים היסטוריים בהר הבית על ידי הוואקף.
    את הוואקף יש לסלק, את האשמים יש להעניש.
    ניתן אולי להקצות חלק קטן מהאתר לתפילה מוסלמית, אבל למרבית השטח יש להתייחס כאל אתר היסטורי, כמו מצדה ובית שאן העתיקה.

    ומי שמפחד כרגיל מ"תגובה בינלאומית" ומ"כל העולם הערבי" גם יכול להרגע.

    טראמפ עדיין הנשיא

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: