הביוגרפי נעשה פוליטי | בכל סרלואי

אומרת שירה – 1063

קולות הימאים

ארז פודולי אבן חושן, 92 עמ'

ארז פודולי כותב שירת משורר גולה, המהגר תמיד, גם כאשר הוא בארצו. זוהי עמדה ביוגרפית ופואטית כאחת, בשבתו כמדען אורח באוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית ובעמדה הנפשית שלו כמשורר שאין ביכולתו לעצום את עיניו מול הכאב, המצוקה והעוול של החיים בישראל. העמדה הזו גורמת לשירתו להתייחד בשניות מבט: גם כאשר הוא כותב על אהבה או שירים שוברי לב על הפרֵדה מהוריו, המבט האינטימי מתרחב ואל פסיפס היומיום יתווסף מבט רחב וכולל יותר של המצוקה המוסרית והפוליטית של החיים בישראל.

היכולת להישיר מבט, הרחב יותר מגלגל עינו המצומצם של אדם, היא יכולת נדירה בנוף השירה העברית העושה את הביוגרפי לפוליטי, ואולי היא מתאפשרת דווקא משום שהיא נכתבת ממרחק פיזי, כשהרף המוסרי של הכותב אינו מניח לו ריחוק נפשי. התוצאה היא שירה שכמו מתנגדת לאפשרות האסתטית הראשונית שבשירה, וגורמת לקריאה מטרידה ומחייבת כאחת.

ייחוד נוסף העולה מכל שורה בספרו היפה של פודולי הוא הידע התרבותי הרחב שלו כמשורר. הייחוד הזה אולי נראה כמובן מאליו אך לא ניתן לזלזל בו בנוף השירה העברית כיום, שמעדיף את עולמו הצר של האני על רחבות הנפש של ההיכרות עם העולם. ההיכרות העמוקה של פודולי עם התרבות וההיסטוריה היהודית והישראלית (לא רק שירה) ועם התרבות הרחבה שהוא חלק ממנה (לא רק באמריקה) יוצרת שירה אינטליגנטית מאוד.

"אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אָמֶרִיקָה שָׁרָה", הוא כותב בשורת פתיחה של אחד משיריו, ובכך מצטט כמובן את המשורר הלאומי האמריקני וולט ויטמן; אלא שבמקום לפאר את הדרך האמריקנית ואנשיה הוא נושא קינה על המציאות בישראל:

אֲבָל בַּת יִשְׂרָאֵל מֻשְׁתֶּקֶת: / רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת, / וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. // עוּרִי עוּרִי, דַּבְּרִי–שִׁיר: / הָאֵם הַמְמַהֶרֶת בְּשָׁלֹש אַחַר הַצָּהֳרַיִם לָאִסּוּף מִן הַגָּן, / הַקֻּפָּאִית הַשְּׂמֵחָה בַּתּוֹר לְשִׁשָּׁה מוּצָרִים / שׁוֹטֶפֶת הַכֵּלִים הָרוֹחֶצֶת בְּנִקְיוֹן כַּפֶּיהָ / וְאוֹבֶדֶת הַקַּבְּלָן, מִבֹּקֶר וְעַד רֶדֶת הַחַמָּה. // עוּרִי עוּרִי, הַשְׁמִיעִי אֶת–קוֹלֵךְ: / קוֹל תַּלְמִידַת הַחֲכָמִים, / הַתַּלְמִידָה הַמִּזְרָחִית וְהָאֶתְיוֹפִּית מְעֵבֶר לַגָּדֵר, / אֵשֶׁת הַחַיִל בַּדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית שֶׁל חַיֵּינוּ / עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת כְּמוֹ בְּסֻלַּם בַּלָּהוֹת. // מִקּוֹלֵךְ תִּרְוֶה הָאָרֶץ / וְיִמַּסּוּ אֲבָנֶיהָ וְעֵצֶיהָ / וְתִתְמוֹגַגְנָה גִּבְעוֹתֶיהָ. // הָרִימִי בַּכֹּחַ קוֹלֵךְ / תְּנִי קוֹלֵךְ וְצַעֲקִי, מֵעֲבָרִים, / אִמְרִי קַדִּישׁ אוֹ הֶסְפֵּד / אִמְרִי מַשֶּׁהוּ.

וכאן ניכרת שירתו של פודולי ביכולת להקשיב לא רק לאיתני התרבות אלא גם להמונים הנדכאים המרכיבים אותה; ביכולת לכתוב שירה שגם ברגעיה האישיים ביותר היא מחויבת לאמת האנושית העומדת ביסודה.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ד טבת תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בדצמבר 2017,ב-גיליון ויגש תשע"ח - 1063, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: