בעוד רומא מאופיינת באהבת בצע, תלמידיו של אברהם מבשרים את הצדק החברתי. יסודות היהדות בחזיונות הסיבילות

בין ציוריו של מיכלאנג'לו שברומא בולטות כמה דמויות, מעין דמויות בלעם נשיות – "הסיבילות". בימי הבית השני ובתקופה הראשונה שאחרי החורבן התפתחה ספרות "סיבילית" כחלק מפולמוס תרבותי בין עמים ותרבויות. גם היהודים השתתפו באופן פעיל בפולמוס זה וחיברו ביוונית ספרי חזון, שבהם דברים ששמו בפיהן של הסיבילות – דברי תוכחה נגד האלילות ומנהגיה (כולל האנטישמיות!). בחלק מכתבים אלו הזדהו הסיבילות כפגאניות החוזות את נפילת האלילות והציגו את היהדות בפני העולם. רק כמה כתבים כאלה השתמרו והם מובאים באוספי הספרים החיצוניים, למשל בכרך החזיונות שבתרגומו של א"ש הרטום.

במבואו לחזיונות הסיבילות, העיר דוד פלוסר ע"ה שמאוחר יותר "הנוצרים נהנו מפרי עמלם של המחברים היהודיים. אבות הכנסייה יכלו לצטט את דברי הנבואה האלילית, כביכול, כהוכחה לאמיתות האמונה בא-ל אחד". הנוצרים הוסיפו ספרים אך גם הוסיפו קטעים נוצריים לסיבילות היהודיות. כך גם הגיעו ציורי הסיבילות לקפלה סיסטינה בוותיקן.

שלוש דרישות יסוד

מבין חיבורי הסיבילות ששרדו, שלושה הם ללא ספק יהודיים: חזיונות הסיבילה השלישית, הרביעית והחמישית. מדברי הסיבילה השלישית (כט-מא) רוצה אני להביא כמה קטעים מרכזיים, שבהם היא מציגה את היהדות לעולם. בפתיחת דבריה מביעה הסיבילה את עיקרי ביקורתה על העולם הקלאסי (שחזר להיות נערץ מאז תקופת הרנסנס): "הוי זרע שמח על הדם, רמאי ורשע, זרע אנשים חטאים משקרים בעלי שתי לשונות ומדות רעות, מנאפים… הוגי מרמה, אשר בלבם שיגעון רשע".

בחיבורים אלו מוצגת היהדות בשלוש דרישות יסודיות. הראשונה היא המאבק נגד האלילות: "אינכם יראים ואינכם  עובדים את א-להים. אתם עובדים לרמשים, לחתולים ולפסילים אילמים מאבן ומעץ". המוקד השני מצוי בכבוד לקדושת המשפחה שמשמעותו מאבק בניאוף ובמנהגים המיניים הרווחים בעולם העתיק: "זכר אל זכר יקרב וישימו את הבנים בבתי בושת" (קפה-קפו). הסיבילה דורשת מהאנושות לכבד את קדושת המיניות: "יזכרו בני האדם את המיטה הקדושה (!) ולא ישכבו בטומאה ילדים כאשר עושים הפניקים, המצרים, הלַטינים ואנשי יוון רחבת הידיים ועמים רבים אחרים, מן הפרסים והגַלַטים ומכל אסיה העוברים על תורת א-ל חי".  תורה זו הוא המוסר הבסיסי המחייב את האנושות כולה (תקצו-תר).

המוקד השלישי של היהדות הוא החברתי. כאן מצוי הבדל יסודי בין ירושלים לרומא, שאנשיה "שודדים לעצמם אין להם בושה. כי אין אחד העשירים ובעלי ההון נותן חלק לאחר". ברקע עומדים ודאי הפסוקים הקלאסיים שבספר דברים (כד, יד-טו): "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְך… כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁו". "הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁו" – ביטוי מופלא! הרשב"ם, בעל הפשט, מפרש "נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ –  מתאווה נפשו כדי לאכול שכרו". סבו רש"י פירש בעקבות המדרש: "אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן".

עושק נפשות

כמה אקטואלי הוא פירוש זה. כדי להביא לחם עוני לביתו, יעבוד הפועל אף בתנאים המסכנים את חייו. בעל אור החיים הכליל קביעה זאת: "שהגם שעושק שכר שכיר אינו אלא גוזל ממון אף על פי כן אין עונשו ממון אלא נפשות", והוא מוסיף: "ומעתה יהיה המשפט נפש תחת נפש". גזלה נעשית בכוח ובאלימות, נגד רצונו של האדם. אולם העושק יכול להיעשות בהרבה צורות  אחרות, כמו בניצול חולשתם של הפועלים על ידי בעלי השלטון, וזאת במסגרת  החוק.

במסגרת החוק? אולי. מול אין-האונים של החוק, המאפשר באופן פרדוקסלי את העושק, מביאה התורה תחיקה חברתית מרשימה. אולם המציאות האכזרית מכניעה אותה דרך סדקיה ואם כלו כל הקיצים אז תמיד ניתן להעביר לחו"ל את המפעלים כדי להשתמש בכוח אדם זול יותר. כך מייצאים אנו את העבודה המכבדת את בעליה וממירים אותה בייבוא אבטלה. איך היה מנסח זאת רבי נחמן מברסלב: ניהפך למדינה עשירה שרוב תושביה עניים ומובטלים. לכך אין מזור בחוק, וחוקי העבודה הפכו כלים ריקים מתוכן או מלאי כלימה. ואולי עדיף שמדינתנו תהיה קצת פחות עשירה, אך תושביה יהיו קצת יותר מאושרים. היום! ולא ב"אחרית הימים" של הכלכלה.

 להישמע אל הצדק

הסיבילה השלישית כותבת שרומא "תהרוס הכל ותמלא הכל רשעות, באהבת בצע מבישה, בעושר העשוי ברשע" (קפח-קפט). תלמידיו של אברהם אבינו לעומת זאת נדרשים להישמע "אל הצדק… ולא אל אהבת בצע המולידה רבבות רעות… ולהם מדות צדק בשדות ובערים ולא יעשו בניהם שוד לילה… ולא יסיג שכן את גבולות ארץ שכנו. ולא יעצור איש עשיר את האביון, ולא יענה אלמנות כי אם יעזור להן תמיד בספקו להן בגד, יין ושמן, ותמיד ישלח העשיר בעם חלק מקצירו, לאשר אין להם דבר וחיים בעוני". כך תתקיים בקשתו של  הקב"ה: "שירת התורה, כי יָצר שוכן שמים את הארץ לכל בני האדם יחד" (רלד-רמז).

אלפי שנות ציביליזציה מהוות רצף של ניצחונות במלחמת הקיום האנושית, במלחמת האדם בטבע העוין, וזאת למרות פגיעותיו הקשות באקולוגיה של כדור הארץ. לעומת זאת, בזירתו השנייה, זירת החברה האנושית, מהוות אלפי שנות הציביליזציה רצף של תבוסות ומפלות, של מלחמות מתמידות בין החברות האנושיות השונות, ושל עוול משווע בתוך החברות עצמן. " כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן", פונה התורה אל החברה, אל המדינה ואל שליטיה: "בְךָ", בתוכך יש עניים, "אַחֶיךָ" סובלים "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ"! ושירת התורה הופכת לבכי.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ד טבת תשע"ח