רגיל להוזה המתחיל | צור ארליך

שיפוט מהיר 1062

 

מר למפל

גדעון הרן

פרדס, תשע"ח, 117 עמ'

 

"מר למפל" הוא תרגיל ספרותי מוצלח. אבל עדיין תרגיל. איך יודעים? כי מרגישים את התרגיליות שלו כל הזמן. כי האמצעים שהמחבר נוקט כדי להמחיש את התימהונות של הגיבור מר למפל, את טירופו, את בוחן המציאות הלקוי שלו, את התעסקותו העצמית – אמצעים אלה אכן ממחישים תימהונות וטירוף ובוחן מציאות לקוי, אבל הם בעיקר עסוקים בעצמם.

מר למפל המקורי הוא המורה הפדנט של צמד השובבים מקס ומוריץ מסיפוריו של וילהלם בוש. גדעון הרן יוצר למפל חדש, בן זמננו בערך, החי כנראה באירופה – ובורא ללמפל זה עולם פנימי עשיר ומוטרף. למפל דנן הוא מורה למוזיקה המפנטז בריחות לכיוונים בלתי אפשריים: לחזור אחורה בזמן אל ילדותו, לפרוץ לים בעזרת הטחת דג אל מערכת הסטריאו, לטוס לחלל ולראיין מועמדים למילוי מקומו בעולמנו.

כל כיוון כזה הוא היכל שלם של דמיון מתפרץ, יצירתיות והומור. מעשי השיגעון של למפל ומסעותיו–בהזיה לא רק מציתים את הדמיון: הם מוציאים אותו במחול סוחף. אלא שיש בהרצאתם משהו שמתעלל בסבלנותו של הקורא. הקריאה היא תערובת של הנאה והתשה, של המופרך והמפרך. אפשר למצוא בעלילה סמלים, אפשר למצוא בה התכתבויות עם עולמות תוכן אחרים, אבל היא הולכת בשמיניות, ולא היא וגם לא נפשו של למפל מתפתחות בשום כיוון. מתסכל גם שלמפל אינו זוכה לחמלה מהמחבר שלו.

ההתרחשויות במוחו הקודח של למפל כרוכות בחוויות האזנה למיטב המוזיקה האמנותית המודרנית: מאהלר, בריטן, שוסטקוביץ', ארוו פארת ושות'. זה יפה (אם כי לא ממומש דיו), שכן המוזיקה הלא–ידידותית הזו, הא–טונלית בחלקה, המתאמצת לבטא את השבר והנתק של המאה העשרים, מעצימה את מה שעושה המעבר מלמפל המקורי בן המאה ה–19 ללמפל שלנו. היא מעגנת את עולמו ההזוי בחומרי מציאות, בשמות יצירות קיימות – אך זהו, באורח הולם, עיגון בקרקעית שאינה קרקעית, בעולם צלילי חסר עוגן.

הרן פיתח טכניקה תחבירית המתבססת על ו' החיבור ועל הקדמת נשוא לנושא המאפשרת לו, כמין יעקב שבתאי בריבוע, לבנות כל פרק כמשפט אחד בודד. ראיתי כותב באתר המלצות מתלונן על היעדר סימני הפיסוק: לא, חביבי, הם לא חסרים; הרן יצר שפה המייתרת אותם. זהו מין תרגיל שמטרתו, כמדומה, לתת נופך של זרם–תודעה להתרחשויות העובדתיות–כביכול הפוקדות את למפל בעל הדמיונות. התרגיל מצליח, הקורא מת.

זה ועוד. כל פרק פותח, כמקובל בימי מקס ומוריץ, בכותרת משנה של "בפרק זה מסופר על…", בגופן זעיר. באחד הפרקים מתארכת כותרת זו לכדי פרק שלם המסופר בלשון עתיד, והפרק עצמו הוא בן משפט אחד; מַניירה של הצגת סיפור כמטא–סיפור – חביבה אך מתישה בשל זעירותו של הגופן שהקורא נדרש לקרוא בו את כל שמונת עמודי הפרק. אין מנוס גם מלהעיר על ריבוי טעויות ההגהה בספר – דבר מציק במיוחד בספר של כתיבה ניסיונית שבו הקורא חושד בכל טעות שמא היא רמז טמיר.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בדצמבר 2017,ב-גיליון מקץ תשע"ח - 1062, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: