עבודה אפורה | חבצלת פרבר

 

במפעל לחלקי מכונות עובדת "היא", שעבודתה החדגונית מאפשרת לה לחיות מרצון בבועה כאשר שאיפתה האמיתית היא לכתוב. גיבורה חסרת שם ועניין בתוך גלריית דמויות מהנה

פרקי מכונות

סלין אסייג

אחוזת בית, 2017, 190 עמ'

סלין אסייג ממקמת את ספרה השני באתר ובנושא שאינם שכיחים בספרותנו: בבית מלאכה שעוסק בייצור חלקי מכונות. זה אינו מפעל מן הסוג הישן, מגורז ושחור משמנים ומפיח, שכיכב בעבר בספרים וסרטים על שביתות פועלים ומאבקים על תנאי עבודה ושכר. כאן מדובר במפעל חדשני שבו הגיבורה חסרת השם, שמופיעה לאורך כל הספר כ"היא", אינה עובדת ייצור אלא הנדסאית (כמו אסייג, מחברת הספר). "היא" עובדת במשרד נקי ומשרטטת באמצעות תוכנות מחשב את החלקים שאותם יְיַצר המפעל על פי הזמנת הלקוחות, לפי נתונים שהוגדרו מראש. בזמן שהמחשב עובד יש לה זמן לקרוא, לחלום ולהרהר, להיזכר בעבר ולפעמים גם להתבונן מסביב, במי שממלאים את המפעל הקטן – מן המנהלים במשרד ועד העמיתים, עובדי הייצור, באולמות הרועשים ובחדרי העבודה הקטנים.

בתוך המיקרו–קוסמוס הזה היא פוגשת ערב רב של אנשים. מכיוון שזהו מפעל קטן, בבעלות משפחתית, שוררת בו אווירה קרובה ואינטימית. אך זו אינה מכסה על הפער רב האנפין בין "למעלה" ו"למטה" במפעל. ההנהלה מורכבת מישראלים ותיקים, אשכנזים. לעומת שני אנשי המטה, הפועלים הם ציבור מעורב: בני מעמד נמוך, אנשי פריפריה מעדות המזרח, הרוב עולים חדשים מרחבי ברית המועצות לשעבר. בארצות מוצאם עסקו, לפחות חלקם, בעבודות מתקדמות ומספקות יותר, ורק בגלל ההגירה הידרדרו לשלבים הנמוכים של עולם התעסוקה והשכר, ולחיים שמבחינות רבות ובעלות משמעות תלויים על בלימה.

גלריית הדמויות היא החלק הטוב ביותר של הספר. חבל שבמקום הדמויות הססגוניות האלה, שמאחורי התקציר של חייהן מסתתר ספר עב–כרס, שמה אסייג במוקד ספרה גיבורה מעניינת פחות. אישה צעירה ומסוגרת, שנוח לה לשמור מרחק מאנשים, לעבוד לבדה בחדר שהוקצה לה במפעל ושאינה שמחה כשמכניסים לחדר שותפים. מחוץ למפעל היא נשואה ואם לילדה, אבל איננו יודעים כמעט דבר על חייה הנוכחיים במשפחתה או על נישואיה. עיקר מה שאנחנו רואים מבעד לעיני הגיבורה סובב סביב ימי ילדותה ונעוריה: מורים ולימודים, חברים וחברות לכיתה, ידידות וחברי–נפש משנות ההתבגרות או בית ההורים, זיכרונות והרהורים על אמהּ וחברותיה. כאילו הכול כבר קרה בעבר, ובהווה אין לה חיים של ממש. רק עבודה, מטלות משק בית, מחשבות וקריאה.

בעלה הזהיר אותה שהעבודה שלקחה על עצמה היא מתחת לרמת הכישורים והידע שלה, אבל לא נראה שהיא סובלת מכך: העבודה נוחה לה, רגועה וללא לחץ, והיא מוצאת בתוכה את הבדידות הרצויה לה. רוב הזמן נדמה שהגיבורה חיה במין בועה מרצון–או–מאונס. שמאז שסיימה את בית הספר ואיבדה את הקשר עם חבריה וחברותיה הקרובים, אין לה קשר אמיתי עם איש ואין לה עם מי לשוחח על חיי הנפש שלה, וגם חיי הנישואים אינם יותר מאשר סוג של מפעל, בית–מלאכה שעליה לעמוד במשימות שהוא מטיל, אבל שאינו נוגע באמת בפנימיות שלה.

אל פנימיותה של הגיבורה אנחנו נחשפים באמצעות קטעים רבים של "דיבור פנימי" (בגופן שונה ומבדיל מהשאר), שבהם אסייג משתפת אותנו במחשבותיה, רגשותיה ושאיפותיה של הגיבורה. קטעי "דיבור פנימי" אלה תופסים כאן את המקום שממלאים בדרך כלל בספרים הדיאלוגים בין אנשים. אך למרבה הצער, קטעים אלה מאכזבים מאוד: הם שטחיים, מלאי קלישאות או יומרניים ומעושים. בדיאלוגים ספרותיים–בדיוניים יש מקום וטעם לניסוחים מעין אלה – הם מחקים שיחות בחיים האמיתיים ומשקפים את טיבם של היחסים הבין–אישיים בסיפור או חושפים את אישיותם של הדוברים. אבל כאשר קטעי "דיבור פנימי" עומדים בפני עצמם ואפילו מתהדרים בגופן משלהם, מתבקש שיהיה בהם משהו מיוחד, ערך מוסף כלשהו. אבל הקטעים האלה בספרה של אסייג אינם עומדים בתנאי הזה, ולא נראה שיש לגיבורה משהו חכם ומעניין לומר.

גם חיי הנישואים של הגיבורה אינם יותר מאשר סוג של מפעל
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

עבר סוציאליסטי

באופן די מפתיע מתברר בהדרגה שחלום חייה של גיבורת הסיפור הוא לכתוב. היא אפילו שלחה מפרי עטה למשורר דוד אבידן ונפגשה איתו, אבל המפגש – כמו הכתיבה שלה – היה חסר טעם, לא הועיל לה ולא הותיר עקבות משמעותיים. בכל זאת היא מתעקשת לממש את החלום ונרשמת לסדנת כתיבה. לראשונה בחייה יש לה קהל ומשוב לסיפורים שהיא כותבת. אבל מצער לגלות שסיפוריה של הגיבורה, שמודגמים בסיפור, אפרוריים ושבלוניים כדמותה, ושאיפתה לפרוץ את ההסתגרות שלה וליצור ולהתעלות – לפחות בכתיבה – מעל שגרת היומיום המונוטונית שלה אינה מבוססת על יכולות, דמיון או יצירתיות מספיקים. כך מסתיים הסיפור השבלוני על מישהי שחולמת להיות סופרת – בחלל ריק ובלא כלום.

סלין אסייג עצמה מוכיחה ללא ספק כשרון כתיבה, יכולת התבוננות באנשים ויכולת תיאור מרשימות. היא מקיפה את גיבורת הספר שלה באנשים בעלי סיפורי חיים בלתי שגרתיים ומגוונים, ומפגינה אמפתיה לאנשים שיצרה, שסיפוריהם הבדיוניים בוודאי מעוגנים במציאות חיים קיימת בחברה הישראלית. בזכות תכונות אלו של אסייג והדמויות השונות שהיא מפגישה אותנו עימהן, הספר כולל קטעים רבים יפים ומהנים מאוד, שהופכים את הקריאה לנעימה ומושכת. האכפתיות של אסייג, המעורבות הרגשית והדחף היצירתי, כל אלה נעדרים מדמות הגיבורה שאותה בחרה הסופרת למקם כ"דמות הצל שלה" במרכז הסיפור.

חבל שאסייג החמיצה את ההזדמנות שיצרה כאן, לספר סיפור שיכול להיות מיוחד ומעניין באמת: על חיי עבודה יצרנית שמתנהלים מחוץ לזרם המרכזי, הצרכני–בזבזני, של חיינו; ועל הווי לא–מוכר של פועלי חרושת, רובם עולים חדשים, תלושים ולא–נראים. פעם, בעבר הסוציאליסטי של המדינה, כיכב המון הפועלים הגדול, שמפעיל את המכונות, בגאון בכרזות ובהמנונים – אך מאז הוא נותר שכוח מלב, חסר שם ופנים, בקרן הזווית של המודעות הציבורית והאמנותית שלנו. סלין אסייג יכלה לתת לו קול ונוכחות בספר וחבל שלא כך קרה.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בדצמבר 2017,ב-גיליון מקץ תשע"ח - 1062, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: