הן יוסף והן פרעה מזמינים את משפחת יעקב לרדת למצרים. עיון באופן השונה שבו הם מנסחים את דבריהם חושף את ניצניה של גלות מצרים

התוודעות יוסף אל אחיו נראית כחותמת את סיפור תלאותיה של משפחת יעקב. עלילת הגביע באה על פתרונה הטוב, הרעב הקשה כבר אינו מאיים והמשפחה מתאחדת. אלא שמהר מאוד מתגלה שמה שנראה לקורא כסגירת מעגל הוא בעצם פתיחה לעלילה קשה ומפרכת הרבה יותר – גלות מצרים, המתחילה לבצבץ מתוך הכתובים. נעקוב אחר הדבר באמצעות בחינת נקודות המבט השונות של יוסף ופרעה בנוגע להזמנת משפחת יעקב לרדת למצרים.

איור: מנחם הלברשטט

קריאה כפולה ומשותפת

יעקב ומשפחתו מוזמנים לבוא למצרים הן על ידי יוסף והן על יד פרעה. אולם בעוד שבעיני יוסף ההליכה לארץ כנען היא עלייה – "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי" (מה, ט) – והחזרה למצרים ירידה: "רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד" (שם), "וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה" (יג); בעיני פרעה אין יתרון לארץ כנען על פני מצרים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף… לְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן… וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם… וּבֹאוּ אֵלָי" (יז-יח) (הצמד "עולה – יורד" לקוח מההתגלות הראשונה ליעקב בבית אל [כח, יב] ויחזור שוב בהתגלות האחרונה ליעקב בבאר שבע [מו, ג-ד]. בכך משלב הכתוב את הירידה למצרים בתוכנית הא-לוהית הגדולה שהתגלתה ליעקב).

יוסף מנמק את הירידה למצרים בצורך לכלכל את המשפחה בימי הרעב: "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (ו-ז). בכך הוא קוצב את משך שהיית המשפחה במצרים: חמש שנים. אולם פרעה מזמין אותם לישיבה של קבע: "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ… וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (יח-כ).

בסופו של דבר ההזמנה הכפולה הופכת להזמנה אחת משותפת: "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה" (כא). אלא שבדרך למצרים שוב ניכר ההבדל. כשמבשרים האחים ליעקב שיוסף עודנו חי, הוא רואה את "אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף" (כז). אולם לאחר ההתגלות בבאר שבע, שבה נאמר לו כי ירידתו היא לשנים רבות, עד ש"לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מו, ג), הוא יורד למצרים "בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ" (מו, ה).

התיישבות נפרדת

משהגיעה המשפחה ממהר יוסף לצאת לקראתה אל ארץ גושן הנמצאת בגבול ארץ מצרים. הכתוב מנמק את יציאתו של יוסף בגעגועיו אל אביו ובכבודו: "וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה" (כט). אולם התיאור הקצר והכמעט שולי של המפגש שלו ציפינו עשרים ושתיים שנה, והמעבר החד לטיפול יוסף במקום ישיבתם של אחיו במצרים, מלמדים שייתכן שיציאת יוסף להקביל את פני משפחתו על גבול ארץ מצרים כללה מטרה נוספת: למנוע מהם להגיע עד אליו, אל תוככי מצרים. תשב המשפחה בארץ גושן, מרוחקת מהמרכז הסואן של עיר המלוכה, עד שיוסף יסדיר עם פרעה את עניין המגורים.

את אחיו מדריך יוסף כיצד לדבר עם פרעה: "וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם? וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ". וכך הוא מנמק את בקשתו: "בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (לג-לד). יוסף מנסה בכל כוחו ליצור חיץ בין משפחתו לבין המצרים. את אחיו הוא מציג כאנשי מקנה ורועי צאן, כדי לגרום לפרעה להרחיקם ולשלוח אותם אל ארץ גושן. אלא שאחיו, שלא ירדו לסוף דעתו, ביקשו בעצמם את ארץ גושן "לפי שהייתה ארץ מקנה" (רד"ק מו, לב). פרעה, שתמה על הבקשה, חוזר על הצעתו הראשונה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ [= מרכז הארץ] הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ" (השווה פרק מה, יח) ולא בעיירת גבול רחוקה, אלא שאם בכל זאת הם מעוניינים, מסיבה כל שהיא, דווקא בארץ גושן, "יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" כרצונם, רק "אִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" (מז, ה-ו).

הפער ניכר גם בפועל שבו משתמשים האחים (אולי בהוראת יוסף) לציון דירתם במצרים: "וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ" (מז, ד) "לא לדור, כי בעבור הרעב נשוב לארצנו, והנה פרעה אמר ליוסף: 'הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ' (מז, ו) שיושיבם כאנשי הארץ התושבים בארץ גושן" (רמב"ן מז, יא). פרעה מנסה לשלב את משפחת יוסף באצולה המצרית ולקבוע אותם כתושבי קבע במצרים. יוסף מנסה להשאירם בשוליים. כך אולי יש תקווה שלא ישתקעו שם לעולם. בסופו של דבר, שוב נמצאת הפשרה בין רצונו של יוסף לזה של פרעה: "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה" (מז, יא). רעמסס היא טוּבה של ארץ גושן (רד"ק מז, יא). בכך מתקיימת הצעת פרעה להושיבם במיטב הארץ וגם רצונו של יוסף להושיבם בארץ גושן.

*

עם השנים, האחיזה של משפחת יעקב במצרים הולכת ומתחזקת: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז, כז). אולם נראה שכל עוד יוסף חי, האיזון בין רצון פרעה לרצון יוסף נשמר. הכפילות "בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" באה ללמד כי בני ישראל אכן התיישבו במצרים כרצון פרעה, אבל מאמצי יוסף הצליחו לשמור אותם מבודדים בארץ גושן.

הרב ד"ר אוריאל טויטו הוא ראש תוכנית המצוינות ומרצה לתנ"ך במכללת אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ד טבת תשע"ח