בהיעדר מקדש קבעו חכמים שדווקא כיבוד המחלוקת הוא הדרך לשימור התורה. על ההלכה כבית הלל ביחס לנרות חנוכה ועל תמיכה בפעילות תרבות שאינה שומרת שבת, כדי לחבר את הציבור החילוני לירושלים

חנוכה נחוג ברוב הבתים בישראל כחג הניצחון והנס, אך הגמרא מספרת שחנוכה היה גם הרגע הראשון שבו המציאות הרוחנית החלה להשתנות בעולם היהודי. היוונים הציבו לעם היהודי אתגר מסוג חדש : לא רק ערעור על הריבונות והשטח, אלא גם על תפיסות היסוד של האמונה היהודית. מגובים ברעיונות הפופולריים ביותר בעולם העתיק, הציבו היוונים אתגר רוחני ראשון מסוגו. עד אותו הזמן היהדות תמיד הקדימה את זמנה: ביחס לכלכלה, לעבדים, לאישה ולגוף האדם. ליהודים היה גם בית מקדש, שבו היררכיה רוחנית מסודרת והלכה ברורה.

באו היוונים והעמידו את היהדות באור מיושן וארכאי. כשהם מציבים את האדם במרכז ומציגים סדר עולמי חדש ברעיונות השלטון, הכלכלה והחברה, הם פיתחו, ולראשונה, תפיסה שעשתה רושם כ"מתקדמת" יותר מהתפיסה היהודית. את המהלך הזה סיכמו חז"ל בשתי מילים: "להשכיחם תורתך". לאמור: היוונים לא ביקשו רק לשלוט בעולם, אלא גם להשריש בו את תפיסת עולמם, ומכאן נבעו הגזרות שאסרו על לימוד התורה.

המציאות החדשה הזו הציבה את חז"ל בפני דילמה: "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו – עתידה תורה שתשתכח מישראל… עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין" (שבת קלח ע"ב). חז"ל חששו מהמושג "אין מבין". הפחד שלהם היה ש"להשכיחם תורתך" יביא למציאות שבה מחסור בהלכה ברורה ומסודרת יביא למחלוקת, ואת המחלוקת לא יהיה מי שיכריע בשל בורוּת. עבור חכמינו הבורות, ולא המחלוקת עצמה, היא הסכנה העיקרית. השתרשותה היא הרס הקיום היהודי.

בין האידיאל למציאות

פחד זה של חז"ל הזין שתי גישות שמהוות את שורש המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בימים שבהם אין מקדש בישראל: הפער בין החיים בצל מקדש, אליטה והלכה ברורה (בית שמאי) לבין החיים בקרב העם והמורכבות האנושית (בית הלל).

שיאה של הגישה הזאת מגיע, ולא בכדי, בדיון על הדלקת נרות חנוכה, שכן חנוכה היה הרגע שבו שתי הגישות עמדו למבחן המציאות. בספרו "פחד יצחק" מסביר הרב יצחק הוטנר שאותה גזרה של "להשכיחם תורתך" היא ש"גרמה לידי המחלוקת הראשונה בסנהדרין היושבים בלשכת הגזית". משום שמאותו הרגע שנשתכחה התורה החלו המחלוקות. וכשיש מחלוקות יש שתי אפשרויות לפתרון: להיצמד למה שהיה בעבר או להסתכל קדימה. הדברים באים לידי ביטוי באופן הדלקת הנרות. "הולך ופוחת", כגישת בית שמאי, משמעו שהדור הולך ופוחת, ולכן מה שהיה הוא העיקר. ואילו "מוסיף והולך", כגישת בית הלל, משמעו הבנה שהמציאות מורכבת ועל כן דורשת חיפוש והעמקה מתמדת שתביא בהכרח גם לתשובות חדשות.

חז"ל עשו בחירה מודעת כאשר קבעו שהלכה כבית הלל. בין המציאות לבין האידיאל, הם מכריעים לטובת המציאות. חז"ל מאמינים שקיום של אורח חיים קיצוני ובלתי מתפשר כמו שבית שמאי מעוניינים בו עלול ליצור ריחוק בלתי ניתן לגישור וסופו שימיט כיליון על העולם היהודי. אלא שחז"ל לא קבעו כן מתוך התנכרות לגישת בית שמאי, אלא מתוך אמונה שלעתיד לבוא, בעולם אידיאלי, הגישה הזאת תהיה הנכונה ("לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי").

למעשה, חז"ל בוחרים להתפשר כדי לממש אידיאל מסוים. חיזוק לדעתם מביא רבי שמעון בר יוחאי בהמשך הסוגיה במסכת שבת שם: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל. אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו' – שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". גם רשב"י פוחד מה"אין מבין", מהבורוּת, אבל באותה נשימה הוא רואה בכך הזדמנות. חוסר ההבנה יוביל לחיפוש אחר תשובות, והחיפוש עצמו הוא זה שיבטיח את הקיום היהודי. רשב"י מאמין שלאור המציאות המורכבת שנוצרה, הדרך היחידה להבטיח את הקיום היהודי היא דווקא על ידי מחלוקת מבוססת של תלמידי חכמים.

בכך חז"ל יוצרים את הפרדוקס המובנה של היהדות, פרדוקס ההתפשרות כאידיאל: אנו חיים בשאיפה למימוש של אידיאל מסוים, אך בד בבד יודעים שהדרך היחידה לממש אותו במציאות היא על ידי התפשרות. על פניה, עמדה מתפשרת היא אסון, שם נרדף לבינוניות, לחוסר יכולת לעמוד על עקרונות. בשיח ההלכתי היהודי "התפשרות" היא מילת גנאי. מי שיש לו חלק בעם הנבחר נדרש למחויבות אבסולוטית לעולם ההלכתי. אך עמדתו של רשב"י מלמדת אותנו דבר אחר – במציאות שנוצרה, כשאין בית מקדש, ההתפשרות אינה סיבה לזלזול – אלא אידיאל בפני עצמו, שהליכה בדרכה תוביל אותנו למימוש האידיאל הנשגב, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף.

כדי לשמור על ירושלים
כעיר הבירה של העולם
היהודי, עלינו הדתיים
להתפשר בתפיסת
עולמנו. בית קפה
בירושלים הפתוח בשבת
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

חילולי השבת בירושלים

בשנת 1995 התבקש אבי, עו"ד יעקב רובין, להמציא חוות דעת משפטית לוועדה שדנה בסגירת רחוב בר אילן בשבתות. הנושא אז עורר דיון סוער ברחבי המדינה, ואבי, אדם דתי אדוק, הפתיע את חבריו כשהחליט להתנגד לסגירת הרחוב בשבת. כך הוא כתב אז:

מבקש אני לציין כי בדבריי אלה אין אני מתכוון להקל ראש בדרישותיהם של החוגים הדתיים… ומי ייתן ושמרו בני ישראל (כולם עד אחד) את השבת, אך עד שנגיע לכך, אין ניתן לכפות את שמירת השבת על הציבור החילוני וזה יכול לגלות את רוחב דעתו ולבבו בסבלנות ובסובלנות אשר יפגין הוא כאשר יימנע מרצון ולא באונס מלחלל את השבת בפרהסיה.

אבי שאף לכך שכולם ישמרו את השבת אך ידע שהמציאות אינה כזו וכל היצמדות לגישה בלתי מתפשרת תגרום לקרע ולריחוק בעם ישראל. במכלול השיקולים שלו, כדי להגיע לאידיאל של שמירת השבת על ידי כולם הוא הבין שעליו לבוא לקראת החילונים ולאפשר להם לקיים את אורח חייהם. אם נכפה עליהם את אורחות חיינו נגיע לכך שיצא שכרנו בהפסדנו.

לימים התגלגלתי לתפקיד חבר מועצת העיר ירושלים מטעם תנועת "התעוררות" (המייצגת גם דתיים וגם חילונים), ונדרשתי לגבש עמדה ציבורית בנושא חילולי השבת בעיר. השאלה הערכית קרעה אותי מבפנים. היא הייתה הרבה יותר כבדה מהתמודדותו של אבי, שכן אצלי היא לא באה לידי ביטוי בהתנגדות לשינוי מצב קיים אלא בתמיכה במצב חדש. במציאות הישראלית, שבה יש היצמדות מוחלטת ל"סטטוס קוו", מדובר במהלך קיצוני מאוד. מחד גיסא הריני אדם דתי המחויב להלכה שאינה מתפשרת בתחום של חילולי השבת. מאידך גיסא הייתי נציג לא רק של ציבור דתי שבחר בי אלא גם של ציבור חילוני שבחר בי, והחזקתי בדעה שאומרת שנגיסה מתמדת באורח החיים החילוני מרחיקה את האנשים מעיר הבירה ופוגעת באיזון העדין שבו ירושלים היא עיר בירה של כולם.

כשנדרשתי להתמודדות עם סוגיה זו, הבנתי שעליי להתפשר. בהתייעצות משותפת עם רבנים ונשות הלכה (אך מבלי דרישה מובהקת מהם "מה לעשות"), הגעתי למסקנה שמעמדה של ירושלים כבירת ישראל וכבית לכל יהודי הוא צורך השעה, וכדי לחבר מחדש את הציבור החילוני לירושלים עליי לפעול באופן אקטיבי כדי לאפשר לו לחיות לפי תפיסת עולמו, גם אם הדבר כולל תמיכה בחילולי שבת. הנחת היסוד שלי הייתה שברגע שאהיה מוכן לצעוד לקראת החילונים ולתמוך בפעילות תרבות שאינה שומרת שבת (ברוח אמנת גביזון מדן) – הם יצעדו לקראתי ויממשו את זכותם באופן מכבד.

הגישה הזו מוכיחה את עצמה שבת אחר שבת בירושלים. ברוב המקרים הפעילות התרבותית (הכוללת פתיחת בתי קפה, מסעדות ובתי קולנוע) אינה מתקיימת באופן שפוגע ברגשות הדתיים בעיר. אפשר לומר שאווירת השבת הקדושה בירושלים שואבת גם מאלו הצועדים בה בבגדים לבנים בדרך לבית הכנסת וגם מהמשפחות היושבות יחד בבית הקפה השכונתי. התפיסה הזו מממשת את פרדוקס ההתפשרות כאידיאל – כדי להגיע למצב שבו ירושלים שוב מאוזנת, כדי לשמור עליה בתור עיר הבירה של העולם היהודי, עלינו הדתיים להתפשר בתפיסת עולמנו. הפשרה הזו היא דרך בפני עצמה משום שהיא מקרבת אותנו לאידיאל. יש לה יכולת לגשר על פערים וליצור המשכיות משמעותית לעולם היהודי.

נישואי יהודים עם לא יהודים

הגם שדרך הפשרה היא אידיאל בפני עצמה, עדיין חשוב לשמור אותה כדרך אמצע בין שתי גישות. בשבועות האחרונים הובאו דבריו של ראש הממשלה על דאגתו מהתרחקותם של הרפורמים מהציונות. הדבר אושרר כאשר התנועה הרפורמית לא קיבלה באהדה את הצהרת הנשיא טראמפ בנוגע לירושלים, ומיד הצטרפו אליו אלו שטענו שכך נראה התוצר של התרחקות הלכתית. סבורני כי נוצר כאן ערבוב בין נושאים הקשורים ביניהם ממקום אחר.

יחסם של הרפורמים להלכה הוא יחס שמתכתב עם המציאות המורכבת בקרב יהדות ארה"ב. לאחרונה שמעתי את הרב עמיחי לאו, רב קונסרבטיבי, שמסביר מדוע הוא מחתן יהודים עם לא יהודים. למרות שבאתי טעון וכעוס, מצאתי שטיעוניו לא מופרכים. כל מי שביקר בעשורים האחרונים במערב ארה"ב ובמיוחד באזור סן פרנסיסקו מבין שאם נרחיק מאיתנו את היהדות שיושבת מחוץ לישראל אולי נזכה בקרב על האליטה, אבל נפסיד במלחמה על העם. במובנים מסוימים, ההתנכרות ההלכתית של מדינת ישראל ליהדות הרפורמית הביאה לירידה בתמיכה ולעזיבת הזהות הציונית.

ייתכן שהגיעה העת להפנים שבמציאות האמריקאית דרכם של הרפורמים גם היא דרך של פשרה לצורך מימוש האידיאל בעתיד. ההבנה הזו איננה חייבת לכלול הסכמה למעשיהם או לתפיסתם ההלכתית; ההפך הוא הנכון. לפי תפיסתו של רשב"י, קיומם של שני הצדדים – של הרפורמים מחד והאורתודוקסים מחד, שכל אחד מהם נלחם מדם ליבו על תפיסת עולמו – הוא הדבר שמאפשר את הפשרה.

אני מציע להתייחס למציאות הנוכחית ולריבוי המחלוקות כשם שחז"ל התייחסו אליה: באופן שמבין שהפשרנות היא כורח המציאות, והיא עוד מדרגה בדרך למימוש האידיאל. היהדות אינה דת מתפשרת; היא אינה מחפשת להיות גמישה ולא מאמינה בריבוי אמיתות; אבל היא כן דת שמסתכלת קדימה ויודעת ששימור הזהות היהודית הוא גחלת שאסור לכבות, ולשם כך לעיתים עלינו להתפשר. לשמוח במחלוקות ולקיימן לשם שמים. לאפשר לכל צד לשמור על מקומו בשיח. במציאות הנוכחית ייתכן שזו הדרך היחידה למימוש חזון נביאי ישראל.

חנוכה הוא חג שנחוג בבתים רבים בעולם, דתיים וחילונים כאחד. הוא חג של ניסים ושל בני אדם, של אור ושל חושך – ובכל בית נוהגים כמנהג בית הלל ומוסיפים את הנרות. בסמליות הזו שיצרו חז"ל הם הכריעו את עתידו של העם היהודי – חיים שבין הרצון לממש אידיאל לבין ההתפשרות הנדרשת עם המציאות כדי לממשו.

חנן רובין הוא ממייסדי ImpactLabs (חברת סטארטאפ שמטרתה למצוא פתרונות טכנולוגיים לבעיות חברתיות בישראל), ולשעבר חבר מועצת העיר ירושלים

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח