הארה שבכל שנה ושנה | אבי–רם צורף    

 

כנגד הניסיון המודרני להציג את חנוכה כייצוג למאורע היסטורי מן העבר, תופס אותו בעל "בן איש חי" כהתרחשות שמתעוררת בכל שנה. בעקבות הזמן הליניארי והמעגלי שבבסיס החג

שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (בבלי שבת כא ע"ב).

ימי החנוכה נתפסים בדרך כלל כימי זיכרון האוצרים את רישומי מלחמת המכבים ביוונים, שחרורו וטיהורו של בית המקדש, ופך השמן שהספיק לשמונה ימים. תפיסה זו נשענת בעיקרה על הסוגיה המוכרת ממסכת שבת המוזכרת לעיל, המתארת בחטף את ניצחונם של בית חשמונאי ומתמקדת בתיאורו של פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול, שהכמות האצורה בתוכו, שהייתה אמורה להספיק ליום אחד בלבד, הספיקה לבסוף לשמונה ימים. קביעת הימים הטובים נתפסת כעיצובו של זמן סמלי האמור להדהד את ההתרחשות הקדומה ולפרסם את הנס שאירע. זמן סמלי זה מתארגן על ציר ליניארי, שבו הוא נספג כייצוג לאותו מקרה שבעבר, מעין זמן שנאצל מאותו רגע מן העבר, ועם זאת איננו אלא ביטוי חלקי שלו, רסיס שהשתבר מתוכו.

כנגד אופיו הקווי של זמן החנוכה המתפשט, בדומה להתפשטותו של השמן שנאצר באותו הפך, מובא סיפורו של אדם הראשון בתקופת טבת (בבלי עבודה זרה ח ע"א):

ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתהו ובהו, וזוהי מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים.

בדברים אלה מתוארת מעין חנוכה של אדם הראשון, שאיננה זיכרון אלא ציון ל"מנהגו של עולם", המתבטא בחזרתו של אור היום שהצטמצם והלך. ההקבלה בין שני התיאורים, הנובעת מן השימוש בביטוי "לשנה אחרת… עשאן / עשאום… ימים טובים", מצביעה על הפער ביניהם. בעוד שאת ימי החנוכה "קבעו" כימים טובים, הרי שאדם הראשון אינו קובע בשנה שלאחר מכן את הימים שבילה בתענית ואת הימים הטובים שעשה אחריהם כימים טובים, אלא "עושה" אותם כאלה. על אף שהוא מתאר את תקופת טבת שבה "יום מאריך והולך" כ"מנהגו של עולם" – כלומר, התרחשות קבועה – הוא איננו רואה בהתארכותו הראשונה של היום אירוע שיש להזכירו ולקבוע לשם כך "ימים טובים". אלה נעשים כחלק מהתארכותו של היום בשנה האחרת, ולא כקביעה חגיגית הפותחת תמונה קווית של הזמן.

במילים אחרות, לעומת ציר הזמן הליניארי של חנוכה, שבמסגרתו ימי החנוכה בשנים שלאחר האירוע נאצלים מאורו שלו, מתוארים הימים הטובים שעושה אדם הראשון "לשנה האחרת" כיונקים מאותה שנה ולא מזו שלפניה. השנה האחרת בשני המקרים מהווה שנה של ייסוד, כזו שבתוכה משתקף לראשונה הרגע המכונן והופך ליום טוב המוטמע בתנועתו המעגלית של הזמן, אך בעוד שבהקשר של אדם הראשון היא מבטאת את התחדשותה המתמדת של חוויית המקור הרי שבמקרה של חנוכה השנה האחרת נותרת רק כייצוג וסמל לרגע שכבר היה.

מבט על התנועה הנשית
בחנוכה, המגולמת בפך
השמן. חנוכה במאה
שערים, ירושלים 2012
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

הארה בכל שנה

עם זאת, השימוש המקביל בביטוי "לשנה האחרת" בשני התיאורים מזמין את הפעפוע של שתי תמונות הזמן זו אל זו. פעפוע זה הוא שעומד בבסיס פירושו של ר' יוסף חיים מבגדד (ה"בן איש חי", 1834–1909) לתיאור קביעת ימי החנוכה, שבו הוא יוצא בחריפות כנגד הניסיון לשוות לחנוכה תנועה קווית של זמן (בן יהוידע, ח"א, ה, ע"ב):

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים. מקשים למה לא קבעום משנה הראשונה, ונראה לי בסיעתא דשמיא בשנה ראשונה עשו ח' ימים טובים בהכרח מפני הנסים שנעשו בהם בשמן, וכל יום שנעשה בו הנס בשמן מוכרחים לעשותו יו"ט, אך לשנה אחרת ראו חכמי הדור שאותה ההארה שהיתה בשמים למעלה בשנה שעברה שהיה בה הנס חזרה ונתגלית בשנה זו, והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה ההארה בכל שנה ולכך גם הם עשאום ימים טובים למטה. ולפי זה מה שאמרו קבעום לא קאי על בית דין שלמטה אלא קאי על השמים ממעל, שהוא כמו ענין הפורים דכתיב בהם "והימים האלה נזכרים ונעשים" ודרשו רז"ל "נזכרים למעלה ונעשים למטה", וכן כאן קבעום למעלה בגילוי ההארה ועשאום למטה ימים טובים בהלל ובהודאה.

השימוש בביטוי "לשנה האחרת" מלמד, אליבא דר' יוסף חיים, כי אין להבין את חנוכה כיום המבקש לסמל ולייצג את האירוע רב המשמעות שאירע קודם לו, שאם כך ראוי היה לקבוע אותו בשנה הראשונה, שבה הוא מניח כי הימים נחוגו כימים טובים כתגובה מיידית להתרחשות הנס. מיקום קביעתם של ימי החנוכה בשנה האחרת, ברגע השלמתו של מעגל הזמן, מצביע על כך כי קביעתם של הימים יונקת מכוחה של אותה שנה, מן ההארה השמימית אשר "חזרה ונתגלית", ולא מזו שקדמה לה. כך הופכת קביעת הימים מניסיון ארצי להקים אנדרטה בזמן לנס שהיה לתגובה החוגגת את התחדשותה של ההארה שנקבעה בשמים.

במילים אחרות, הנס מוטמע בתנועתו המעגלית של הזמן. זו מתבטאת בהארה השמימית שמצידה תובעת את קביעת הימים הטובים בארץ. קביעתם של הימים איננה אלא היענות לקריאה המגולמת בהארה השבה ומתגלה בשנה האחרת. ההארה היא זו שנקבעת "למעלה" ומחייבת את ההיענות בדמות עשייתם של הימים הטובים "למטה". בכך שיקע ר' יוסף חיים את תמונת הזמן המעגלית שאפיינה את תיאור חנוכת אדם הראשון בסיפורם של ימי החנוכה.

ניתן להציע שהתנגדותו של ר' יוסף חיים בפירושו לראיית ימי החנוכה כנתונים במסגרת של תמונת זמן ליניארית קשורה לתהליך התרבותי שהלאים וחילן את החג – תהליך שגולם בעיקר בהדגשת ההיסטוריוּת שלו. את היכרותו של ר' יוסף חיים עם תהליך זה ניתן לתלות ברשימות שיוחדו לדיונים במשמעותם של ימי החנוכה והתפרסמו מעל דפי העיתונים היהודיים האירופיים שאותם קרא. ראייתו של חנוכה כ"חג לאומי" נשענה על אותה תמונת זמן ליניארית המתכוונת אל ההתרחשות הקדומה ואל הוד הגבורה המגולם בה ומהווה מעין כמוסת זיכרון עבורה. עיצובם של ימי החנוכה כ"חג לאומי" היווה ביטוי מובהק לתמונת הזמן ההיסטוריציסטית שעמדה בתשתית תמונת העולם הלאומית. זו ראתה בהיסטוריוּת – ברציפות המתמשכת של הקיום הלאומי – את הגילום המרכזי שלו.

בראייתה של השנה האחרת כרגע המכונן את ימי החנוכה, המתבטא לא בייצוגה של השנה הקודמת אלא בהארה השבה ומתגלה בשנה האחרת עצמה, מערער ר' יוסף חיים בחריפות על ההיסטוריוציזם שהיווה תשתית לעיצובו של חנוכה כחג לאומי. ר' יוסף חיים מפרק את תמונת הזמן וגורס כי המעבר הרצוף מן השנה הראשונה אל השנה האחרת איננו מייצר מעצמו את אפשרות קביעתם של ימים טובים כימי זיכרון אלא אלה יונקים את כוחם מפריצתה של ההארה אל הזמן ומן השבירה של אותה הומוגניות היסטורית. הסטת המבט מן האירוע ההיסטורי אל ההארה ש"למעלה" מגלמת את שלילת תמונתו של הזמן המרוקן מרישומה של ההתפרצות, ומשתרע מן הרגע הקדום אל ההווה. כנגד תנועתו הליניארית של הזמן ההיסטורי הציב ר' יוסף חיים את תנועתו המעגלית של הזמן ששב ומואר.

מבט אל הנשיות

ההבדל בין תמונת הזמן ההיסטורית לבין תמונת הזמן החשוף להתגלות נתפס בעיניו של ר' יוסף חיים כהבדל מגדרי, המוטמע בשמו ה"נשי" של החג (שם, בתרגום):

ובזה יש לפרש גם כוונת השואל מאי חנוכה, שהיה לו לומר חִנּוךְ על שם החנוך של בית המקדש שנתחנך בעבודה ובהדלקת המנורה, ומתרץ דתנו רבנן וכו' לשנה אחרת קבעום למעלה ועשאום למטה, ולכן הטילו בה ה"א בסופה כי זה כלל ידועכל ה"א שבסוף תיבה מורה על הריבוי, וכן כאן שנתרבית ההארה שלה שהיא מתגלית בכל שנה ושנה. גם חנוך לשון זכר שאינו מתעבר וחנוכה לשון נקבה שמתעברת ויולדת, כן זו מתעברת ויולדת כי ההארה שלה נולדת כל שנה.

הטלת האות ה"א בסופו של שם החג, טען ר' יוסף חיים, מסיטה את המיקוד מהרגע ההיסטורי הבודד של חנוכת המקדש והדלקת המנורה אל ריבוי ההארה המתגלה מחדש בכל שנה ושנה, ובכך מלמדת על תמונת הזמן שבה אחוזים הימים. הוספת האות אף משנה את השם מלשון זכר ללשון נקבה, ומתארת את ימי החנוכה כאישה המתעברת ויולדת את ההארה בכל שנה מחדש. כלומר, בעוד ה"חינוך" – תמונת הזמן ההיסטורית – מובן כתפיסת זמן זכרית שאיננה מתרבה אלא רק יכולה להאציל ולהוריק שפע, ועל כן איננה עשויה להיקבע כיום טוב, "חנוכה" – תמונת הזמן הנתון לפריצה – מובנת כתפיסת זמן נקבית, מאחר שהיא מתעברת ומפנה מקום להארה הנולדת בכל שנה מחדש.

ראייתם של ימי החנוכה כימים "נשיים" קוראת תיגר כנגד היבט נוסף של עיצובו של חנוכה כ"חג לאומי", והוא סימונו כביטוי להוד הקדומים של הגבריות היהודית בניצחונם הצבאי של המכבים. תמונת הזמן ההיסטורית של חנוכה שימשה למעשה כדגם הקורא להתחדשותו ולהבראתו של הגוף הגברי היהודי. במובן זה, הדגשת הנשיות של חנוכה מסיטה את המבט אל התנועה הנשית, המגולמת בפך השמן, אשר ניכר אף הוא בריבוי ובהולדה – ביכולתו להרבות שמן לשמונת הימים.

נמצא אפוא שחנוכה במשנתו של ר' יוסף חיים איננו זיכרון לרגע קדום, אלא התרבות מתמדת שמתחדשת בכל שנה ותובעת את ההיענות אליה. בתיאורו את ימי החנוכה כנתונים במסגרת של זמן הנתון לפריצה שלל ר' יוסף חיים את מחוז החפץ המגדרי המובע בתמונת הזמן ההיסטורי – התשוקה לשוב אל הגבריות המגולמת ברגע הקדום של ניצחון המכבים. ההארה הנתונה מלמעלה, וההיענות לה בדמות עשיית הימים הטובים בהלל ובהודאה, סימלו דווקא את הנשיות של חנוכה, וכוננו אותה מחדש כמחוז חפץ מגדרי נגדי – תשוקה לתמונת זמן של התעברות והולדה המגולמת בלידתה של ההארה בכל שנה ושנה.

אבירם צורף הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בןגוריון, מלמד במדרשת באר בירוחם ושותף בפרויקט מונטיפיורי

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בדצמבר 2017, ב-גיליון מקץ תשע"ח - 1062 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הרעיון מופיע, מילה במילה, בספר קדושת לוי, בחידושיו על חנוכה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: