מעקב אחר העונשים המוצעים בפרשה לגונב גביעו של יוסף חושף את הדרך שבה הוביל יוסף את האחים מעלילת השווא אל ההודאה בחטא מכירתו

וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ (בראשית מד, ב)

פרשת גנבת הגביע מביאה את מפגש יוסף ואחיו אל שיאו. ארבע פעמים במהלך הסיפור נדון עונשו של האיש שלקח את גביעו של יוסף: פעמיים בפי אחי יוסף, פעם אחת בפי האיש אשר על ביתו של יוסף ופעם רביעית בפי יוסף. מעקב אחר העונשים המוצעים במהלך הסיפור חושף את כוונותיהם ומחשבותיהם השונות של המעורבים בו.

איור: מנחם הלברשטט

עבדות במקום מוות

האיש אשר על ביתו של יוסף טומן את גביעו של יוסף באמתחת בנימין. לאחר שיצאו האחים מן העיר הוא רודף אחריהם ומאשים אותם כי שילמו רעה תחת טובה. הוא אינו מזכיר את הגביע או את גנבתו. הוא פונה אליהם "כאילו בידוע שהם לקחו הגביע" (רמב"ן) ולא נותר אלא לתהות על מעשיהם. "לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה: הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" (מד, ד–ה).

האחים הנדהמים דוחים את האשמה: "חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה" (ז), וכדי להוכיח את חפותם הם קוצבים את דינם: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת, וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים" (ט). העונש החמור שהם משיתים על עצמם נועד לשכנע את רודפם שהגביע אינו בידם, שכן אילו היה הגביע בידם בוודאי לא היו מפריזים כל כך בעונשם. כך נהג יעקב כשרצה להוכיח את ניקיון כפיו אל מול האשמת לבן כי גנב את אלוהיו: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה… וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (לא, לב); וכך גוזר שאול את דינו של בנו: "כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת" (שמואל א יד, לט). הן יעקב והן שאול לא שיערו כי אהוביהם ייתפסו בשבועתם, שבאה להוכיח את חפותם.

האיש אשר על ביתו על יוסף יודע שהגביע באמתחת בנימין ולכן דוחה את העונש המופרז והלא צודק שהטילו האחים על עצמם. אך כדי לא להחשיד את עצמו הוא תולה זאת בדבריהם של האחים וקובע: "גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם (= 'חלילה לעבדיך לעשות כדבר הזה') כֶּן הוּא" (י). לא כולכם שותפים בגנבה, אחד מכם גנב את הגביע בלי ידיעת אחיו, ולכן "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם" (י). היות שהוא יודע כי זה אשר יימצא הגביע בידו לא באמת גנב את הגביע, הוא ממיר את עונש המוות בעבדות.

הכרה בעוון המשותף

"וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ" (יא). והנה בפי אמתחתם כספם. יש להניח כי מציאת הכסף (זו הפעם השנייה) גרמה לאחים להחסיר פעימה (השווה למב, כח: "וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי, וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ–לֹהִים לָנוּ"). אם הכסף נמצא באמתחותיהם, מי יתקע לידם שלא טמנו בשקיהם גם את הגביע?

אולם מציאת הכסף לא רק הפתיעה את האחים אלא גם לימדה אותם שכשם שהם לא גנבו את כספם, כך לא גנב אחד מהם את הגביע, אלא טמנו להם פח ובעלילה מתגוללים עליהם: "שבזה כולם יכירו שלא הייתה אשמת בנימין ורשעתו כי אם מעלילת האדון" (אברבנאל). השינוי שחל בתודעת האחים מביא לשינוי של ממש במהלך העלילה וכמובן גם בעונש שמטילים האחים על עצמם (בפעם השנייה): "מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱ–לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (טז). הזכרת שם שמים בדברי הצטדקותם מלמדת על הלך מחשבתם. לא הגביע מבוקש אלא העוון, שצף כבר בראשית הסיפור: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (מב, כא).

המילה המנחה המאגדת את הסיפור היא "מצא", המופיעה שבע פעמים בסיפור. תקצר יריעתנו מלעסוק בכל הופעותיה. נשווה שלוש מהן המלמדות על ההתפתחות של הסיפור: בתחילה מצאו האחים את הכסף בפי אמתחותיהם: "כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ" (ח). אחר כך נמצא הגביע: "וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ" (יב). ולבסוף נמצא העוון: "הָאֱ–לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ" (טז). מכאן גם העונש הקולקטיבי: "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי". מי שהבין את המהפך שחל במחשבתם הוא יוסף, שממהר לדחות את עצתם: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת" (יז). יוסף נראה כאילו אינו מעוניין להעניש על מה שחטאו כלפי א–לוהים ומתמקד במה שחטאו כלפיו בגנבת הגביע (אור החיים). אולם מההמשך עולה שדחיית הצעת האחים לא באה להקל עמם, אלא להחמיר: "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל–אֲבִיכֶם" (יז).

האיש אשר על ביתו של יוסף קבע כי "אַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם", ובכך פטר אותם מהצורך לעמוד לפני אביהם ולהסביר מדוע שוב בנה של רחל נעדר. יוסף שלח אותם אל אביהם: "וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם". הוא הבין את מה שיהודה הסביר בנאומו הארוך, שהעבדות במצרים עדיפה בעיניהם מהצורך להסביר ליעקב היכן בנה השני של רחל. בכך שקבע כי אחריות האחים היא לשוב אל יעקב ולא לברוח אל חיק העבדות המצילה מייסורי המצפון, העמיד יוסף את אחיו מול המשמעות המלאה של חטאם, וסייע לתיקונו.

הרב ד"ר אוריאל טויטו הוא ראש תוכנית המצוינות ומרצה לתנ"ך במכללת אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח