לתקן עולם פגום | שלום רוזנברג    

 

איך פועלת ההיסטוריה, וכיצד ניתן להסביר מבחינה תיאולוגית את זוועותיה? בעקבות משמעותו של העולם החסר בהגות הרמח"ל

מדי פעם בפעם מרשה אני לעצמי להביא לפניכם את אחת הדמויות המשמעותיות של המחשבה היהודית שנעלמו מעבר לאופק, דמות הראויה לחזור לזיכרוננו. הפעם מבקש אני להוסיף דמות שהבאתה היא לכאורה מיותרת, כבר במבט ראשון. ספריו מצויים בהרבה בתים. נזכיר רק שלוש מיצירותיו הקלאסיות. האחת, ספר קבלה האהוב על החסידים: קל"ח פתחי חכמה. השנייה, ספר מוסר האהוב על המתנגדים: מסילת ישרים. והשלישי, אחד ממחזותיו התיאטרליים שהיה אהוב דווקא על המשכילים: לישרים תהילה. ודאי ניחשתם כבר שאני מתכוון לר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל).

אם כך למה בחרתי להציג אותו, כבמעין תופים ומחולות? אסביר לכם. מי שפתח עבורי את דלתות גישתו של הרמח"ל היה אחד מגדולי מוריי, אדם שכולו מסתורין, הוא – וקל וחומר תורותיו. את גישתו העקרונית שמעתי, את ההמשך הייתי חייב להמשיך לבד ואני מקווה שלא טעיתי. אך קודם אפתח בשורות מועטות כמבוא להגות הרמח"ל. כדי להבין את הגותו אנו חייבים לפנות אל הקבלה שבתקופת הרמח"ל – קבלת האר"י, שניתן לדמותה לכניסה לתערוכה של תמונות שאנו חייבים לפענח. מה הרעיון המרכזי של התערוכה? לפי הרמח"ל זוהי ההיסטוריה. אולם איך מתנהגת ההיסטוריה? כיצד עלינו לקרוא אותה?

בריאה לא מושלמת

שח לי פעם הרב יהודה עמיטל ז"ל, שהשואה אינה מאפשרת לקבל את עמדתו התמימה והאופטימית של רבנו סעדיה גאון, שלפיה המצוות הדתיות השכליות בנויות על בסיס ההודאה: "כי השכל מחייב להקביל כל מטיב" (אמונות ודעות, ג, א), כלומר "להחזיר לו (=לקב"ה) טובה תחת טובה, אם בהטבה ואם בהודאה". מהערה טראגית זאת יש ללמוד, לדעתי, שאחד המוטיבים המרכזיים בתיאולוגיה – משמעות הבריאה, הרעיון שהעולם נברא להיטיב לאדם, הוא כבר בלתי אפשרי.

כאן לדעתי מצוי המוקד המרכזי שבגישתו הבוגרת של הרמח"ל. הגישה הראשונה, הרמב"מית, הגיעה לידי פיתוח פילוסופי בדורותיו של הרמח"ל ולפיו עולמנו זה הוא הטוב שבין העולמות האפשריים. לכאורה גישה זאת קרובה אל הגישה החז"לית הקלאסית שלפיה הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבם. אלו שנחרבו לכאורה לא היו מספיק מושלמים. מורי פרופ' שושני ז"ל לימד אותנו שתורת הרמח"ל הפוכה לחלוטין. העולמות הטובים נבחרו כי היו בלתי שלמים. העולם שנבחר הוא עולם בלתי נשלם, לא רק מול שלמותו של הקב"ה – אלא גם יחסית, ביחס לשלמות שהייתה יכולה להיות מנת חלקו. עד כאן מורי. מכאן ואילך התלמיד.

הרמח"ל סובר שבמוקד הבריאה מצוי רעיון הייחוד הא–לוהי. ייחוד הא–לוהים צריך לבוא לידי ביטוי תוך שלילת ההפך. צריכות להיווצר בעולם אשליות הפוגעות לכאורה בעקרון הייחוד, אשליות מטפיסיות, דתיות ומוסריות, שישלטו בעולם עד שתתגלה האמת. דוגמה אחת תאיר את המצב: הקומוניזם התפתח כאילו הכול נפתח לפניו, כאילו הוא יורש הקב"ה, עד שלבסוף הוא היה חייב להרוס את עצמו וליפול. לפי רמח"ל המחזאי, ההיסטוריה היא אכן מעין מחזה בתיאטרון קוסמי, מחזה אבסורד, שבו נוצרת אשליה לעיני הצופים אך התיאטרון צריך להסתיים על ידי העובדה שעצם הרע מכריז על בטלותו.

אידיאולוגיות קורסות מעצמן

הגמרא מתארת מפגש בין אלכסנדר מוקדון לזקני המלך שבו הם נשאלו עשר שאלות. האחרונה שבהן, לאור פירושו המופלא של רש"י, הייתה (תמיד לב, א):

[אמר להן אלכסנדרוס:] מה זה שאתם עומדים נגדי, ואינכם מחזיקים יראתנו [=בפולחן שלנו]. הלא אתם יודעים כי אנחנו הרבים ואתם תחתינו…

אמרו ליה [החכמים]: "שטנא נצח", זו אינה ראיה, שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן נוצח ומטעה את בני האדם, אף אתם אל תתמהו על שאנו תחתיכם.

נצחון (זמני) זה של השטן הוא לדעת הרמח"ל חלק בהטעיית בני האדם, שסופה, כאמור, להתבטל. הביטוי הקיצוני של עמדה זאת בא אולי לידי ביטוי גם במטפורה של החלום. אחד הדברים הקשים שנאמרו אי פעם על השואה הוא העדות על קצטניק השומע את חברו נאנח מחלום בלהות בלילה. אין הוא רוצה להעירו כי בטוח הוא שהמציאות קשה יותר מחלום הבלהות. בהגות החסידית קיימת גישה הסוברת שאכן המציאות עצמה היא בבחינת חלום, והגאולה פירושה שאנו יכולים להתעורר ממנו. ואז, דברי הכתוב "היינו כחולמים" אינם מתייחסים לגאולה אלא דווקא לגלות. הגלות היא חלום בלהות, והתשובה היחידה לשאלת השואה היא העובדה שפעם נתעורר ונרגיש שזה היה רק חלום בלהות ותו לא. אך רמח"ל לא נתן למציאות פירוש מיסטי מעין זה. הוא חשב שההיסטוריה תיצור את האידיאולוגיות הזוועתיות האפשריות, והן, לאחר זמן, יהיו חייבות לקרוס והעולם ייווכח בשקריותן. השטן עצמו צריך להכריז על ביטולו.

אכן, איננו חייבים להגיע לעמדה החסידית הרדיקלית שבה הכול חלום, וגם את עמדתו של הרמח"ל ניתן לתרגם בצורה שונה במקצת. אכן צדק רש"י באומרו שהשטן מרמה את בני האדם. עם זאת, ניתן להאמין שקיים עולם ובו הטוב שולט למרות שבעולם הפנומנלי המציאותי ובהיסטוריה שבו יש לכאורה שטן, ויש רגעים שבהם הוא מנצח. לשם כך נדרשת מהאדם אמונה המנוגדת לכל רציונליות, כנגד ההוכחות לכאורה שבהיסטוריה. ואולי יש רמז אחד לכך בעולם איום זה. לא פעם, ובוודאי בימי השואה, השטן הצביע עלינו והכריז שאנו אויביו. ובהכרזה זאת הוא הפך אותנו לעם הנבחר, בעל בריתו של הא–לוהים.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ' כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בדצמבר 2017, ב-גיליון וישב תשע"ח - 1061, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: