אישיותו הנסתרת של בית הכנסת | ראובן גפני

 

מחקר חדש חושף את היחסים המורכבים שבין בית הכנסת התל–אביבי לסביבתו, את האופן שבו מנהיגיו מעצבים אותו ואת האופן שבו הוא משמר מסורות, אידיאולוגיות וזיכרון. ביוגרפיה מוסדית

להתפלל על שפת ימה של תל אביב

בית הכנסת הגר"א: 'ביוגרפיה', זיכרון

ישראל רוזנסון

 כרמל, 2017, 167 עמ'

לא רבים הם בתי הכנסת הזוכים לחיבור המוקדש אך להם ולדמותם. פחותים עוד יותר הם בתי הכנסת הזוכים למחקר ממשי, שאינו מסתכם בתיאור רגשי (לעיתים כמעט במתכונת של ספרות–קדושים) שלהם ושל קהילתם, כי אם כזה המבקש לרדת ולדייק הן בזהותם כבית תפילה והן בעומקה של המשמעות החברתית והקהילתית שנודעה להם לאורך השנים.

גם מחקרי העומק המועטים המצויים על בתי כנסת מוקדשים על פי רוב למספר לא גדול של בתי כנסת מוכרים ובולטים מבחינה תודעתית, המושכים אליהם באופן טבעי את מרבית תשומת הלב המחקרית והציבורית: החורבה וישורון בירושלים; בתי הכנסת על שם האר"י בצפת, בית הכנסת הגדול של תל אביב ועוד. אף אלו, יש לומר, מתמקדים לא אחת סביב סוגיות החוזרות על עצמן, דוגמת תכנונם הפיזי או עיטוריהם של בתי הכנסת, ואינם מרחיבים את המבט אל מכלול המרכיבים ההופכים את אותם בתי כנסת עצמם למה שהינם: בתי תפילה ובתי קהילה; אוצרי זיכרון ויוצרי תודעה. מבחינה זו לפחות מהווה ספרו של פרופ' ישראל רוזנסון על בית הכנסת הגר"א התל אביבי חידוש בפני עצמו.

ואולם, משמעותו של הספר חורגת בהרבה מעצם הצבתו של בית כנסת ייחודי ומסקרן במרכז הבמה המחקרית, או מהיותו תרומה לספרות בתי הכנסת הארץ ישראלית, המפגרת במידה ניכרת אחר זו שהתפתחה בארצות הברית, למשל, בעשרות השנים האחרונות. זאת, בראש ובראשונה מאחר שרוזנסון אינו מסתפק בתיאור – מעמיק ככל שיהיה – של קורות בית הכנסת וקהילת המתפללים שאכלסה אותו לאורך השנים, מאז ייסודו בשנת 1934 ועד הרוח החדשה המפעמת בו בעשרות השנים האחרונות.

תחת זאת הוא מקדיש תשומת לב ממשית למספר רב של סוגיות מחקריות, שדומה שהן רלוונטיות לכלל עולמו של חקר בתי הכנסת, והמקבלות במקרה זה ביטוי נרחב: היחסים המורכבים (כמעט תמיד!) שבין בית הכנסת לסביבתו השכונתית והגיאוגרפית; האופן שבו בוחר בית כנסת לשמר – במוצהר או במשתמע – מסורות דתיות, חברתיות או אידיאולוגיות שמייסדיו וקברניטיו חשים מחויבים אליהן (במקרה זה, למשל, מורשת קהילת וילנה והמחויבות ההלכתית והאידיאולוגית לדמותו של הגאון); האופן שבו מנהיגי בתי כנסת מעצבים בכל פעם מחדש את מקום תפילתם, בהתאם להעדפותיהם ולאמונותיהם המשתנות, ועוד.

משקף את אופייה המשתנה של סביבתו. בית כנסת הגר"א, תל אביב
צילום: אבישי טייכר

מהות מסתורית

ואכן, העיסוק בסוגיות אלו מעניק לקורא את היכולת להכיר לעומקו לא רק את בית הכנסת הגר"א עצמו, כי אם להרהר מחדש במגוון סוגיות חברתיות הנוגעות אליו ואל השינויים שחלו בו לאורך השנים: דמותה האידיאולוגית החמקמקה של היהדות החרדית והמעין–חרדית בתל אביב, בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה; אופייה של תל אביב עצמה בתקופה זו, והיחס שהעניקו חלק מתושביה וקברניטיה למקומם של חיי הדת בעיר; ואפילו האופנים השונים שבאמצעותם ביקשו יוצאי מזרח אירופה להנציח את קהילותיהם (או, למצער, את רוחן של קהילותיהם) בשנים שלאחר השמדתן של קהילות המוצא, משהוברר לכל כי מה שלא יונצח, באופן זה או אחר, סופו להישכח בתוך תקופה לא ארוכה.

אמנם, מבנהו המורכב מעט של הספר ואופייה האישי של כתיבתו של רוזנסון עשויים לאתגר מעט את הקורא, לפחות במבט ראשון. זאת בעיקר לנוכח העובדה שהוא כולל לעיתים דיונים חוזרים על נושאים קרובים, המוארים בכל פעם מזווית מעט אחרת, ומאחר שהקריאה זוקקת היצמדות לקו המחשבה של הכותב, שהוא לעיתים נפתל. ואולם, קריאתו של הספר תוך מודעות לאופייה זה של כתיבתו – הן זו הנגזרת מאישיותו של הכותב, והן זו הנובעת מ"אישיותו" המשתנה של בית הכנסת – מאפשרת לקורא להפיק ממנו רבות: הן הודות למידע האצור בו, והן באמצעות הזמנתו של הקורא להרהר בדברים בכוחות עצמו, במקביל להרהוריו–ניסוחיו של המחבר.

בשולי הדברים – ואולי מן הראוי היה לפתוח דווקא בכך – כדאי לציין מרכיב אחד נוסף, שאינו מנוסח בספר במפורש, ואולם לפחות לדידי הוא מצוי בו כמעט לכל אורכו. דומה שאלו העוסקים בחקר בתי הכנסת, וכמוהם גם רבים מבאיהם ואוהביהם, יסכימו כי תיאור של בית כנסת הנסמך אך ורק על מרכיביו הפיזיים, או אפילו כזה המצרף לכך את מרכיביו הקהילתיים והחברתיים, עדיין יימצא חסר לא מעט. שהרי חרף הדמיון הפיזי הרב המתקיים בין בתי כנסת שונים, וחרף הדמיון הבסיסי – האידיאולוגי והרוחני כאחד – המאחד בין קהילות בתי כנסת שונות, ככלות הכול אין שני בתי כנסת הזהים אחד למשנהו.

משהו טמיר ונעלם, כמעט מיסטי, מעצב את זהותם בכל אתר ואתר באופן שונה וייחודי, ועומד בבסיסה של התחושה המדויקת שאותה מעניק כל בית כנסת לבאיו הקבועים ולמבקרים בו. מהות נסתרת וכמעט "אישית" זו, התלויה ונקשרת בגורמים מגוונים ומשתנים, אף היא למעשה אחת מגיבוריו הנסתרים של ספרו של רוזנסון. המעקב אחריה מבקש לפתור את חידת ייחודו המתמשכת של בית הכנסת הגר"א; לחשוף את הנימים העדינים שבאמצעותם משקף בית הכנסת את אופייה המשתנה כל העת של סביבתו; ואת כוח המשיכה של בית הכנסת, שנמצא ראוי למבט כה רחב וכה מעמיק.

ד"ר ראובן גפני מלמד במחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת, ועוסק בחקר ההתיישבות היהודית ובתי הכנסת בארץ ישראל בעת החדשה

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ' כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בדצמבר 2017,ב-גיליון וישב תשע"ח - 1061, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: