אדון לזיכרונותיו המתעתעים | ירון אביטוב  

 

ישיש מתקשה לעכל את הירידה במעמדו ומנסה להכתיב זיכרונות–חיים לאחות בבית החולים שבו אושפז. רומן במסורת האוונגרדית–סוריאליסטית שכתב זמר מחאה ברזילאי

חלב שנשפך

שיקו בוארקי

מפורטוגזית:  אראלה טלנברג לרר

חרגול ומודן, 2017, 149 עמ'

זכייתו של הזמר בוב דילן בפרס נובל לספרות יצרה מחלוקת רבה באשר לשאלה האם מוסיקאי, חשוב ככל שיהיה, ראוי לפרס בתחום הספרות. המחלוקת לא שככה לגמרי, ובינתיים רואה אור בעברית רומן שני של הזמר הברזילאי המפורסם שיקו בוארקי.

"שיקו בוארקי ניצב בחזית של גל חדש של כתיבה שגורמת לך לחשוב מחדש על כל מה שידעת על ספרות אמריקאית", אמר עליו הסופר האמריקני הידוע ג'ונתן פראנזן. לא ברור מה פראנזן יודע על ספרות דרום אמריקנית, כנראה שלא מספיק. בוארקי אינו מחדש אלא ממשיך בגל של ספרות אוונגרדית–סוריאליסטית שבה הלטינים מצטיינים מאז ימי חוליו קורטאסר, חורחה לואיס בורחס, חואן קרלוס אונטי ואחרים. בפרפרזה על האמירה הידועה של הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי, "כולנו יצאנו מתחת לאדרת של גוגול", כמדומה ש"חלב שנשפך", הרומן הנוכחי של בוארקי, נשמע לי לפרקים כאילו יצא מתחת לאדרתו של גדול סופרי ברזיל במאה ה–19 מאשאדו די אסיס וספרו הידוע, "זיכרונותיו של מת", הן מצד הסגנון והן מצד חלק מהתכנים.

מה יהיה

בוארקי, 73, הוא מגדולי הזמרים הפופולריים בברזיל. הזמר בעל הקול הנוגה–קמעה התפרסם לא רק בזכות זמרתו אלא גם בזכות מאבקו בדיקטטורה הצבאית בברזיל, שבגינה נעצר בשנת 68' והוגלה לאיטליה. גם לאחר שובו לברזיל המשיך במאבק, שר שירי מחאה ושירים בעלי תכנים טרגיים ואחד משיריו הפך לנושא הדגל במאבק למען השבת הדמוקרטיה בארצו. כמה משיריו מושרים גם בעברית והידוע שבהם הוא "מה יהיה" שזכה לעיבוד יפהפה.

בארץ בוארקי מוכר בעיקר כזמר, אבל בניגוד לבוב דילן שקשה לומר עליו שהוא סופר, בוארקי הוא לא רק זמר מחאה ידוע אלא גם סופר אמיתי, לפחות בשני הרומנים שלו שקראתי בעברית: "בודפשט" המצוין (ידיעות ספרים, 2005) ו"חלב שנשפך" שהוא ספר ראוי, אם כי בעיניי טוב פחות מקודמו. שני הרומנים דומים במקצת בסגנון האסוציאטיבי–קדחתני שלהם, אבל "בודפשט" מתאפיין בעלילה יותר מסודרת, ואילו כאן מדובר בזרם תודעתי מתחילתו ועד סופו, המערבב תקופות, אירועים ודמויות. לעיתים בתוך פסקה אחת אפשר לפגוש סלט ספרותי שלם הכולל מעברים חדים, שכל אחד מהם הוא מעין סלטה אמנותית בקפיצה על הסוס.

את עלילת "חלב שנשפך" אפשר לתמצת כך: אאורליו ד'אסומפסאו, בן למשפחת אצולה ברזילאית שירדה מגדולתה ואיבדה את כל נכסיה, הוא קשיש השוכב מחותל וחסר אונים במיטתו בבית חולים ציבורי לעניים. מטושטש מתרופות, הוא מנסה להכתיב את זיכרונותיו לאחת האחיות, שלה הוא מבקש להינשא. זיכרונותיו של הקשיש בן המאה פלוס לא מסופרים כמובן לפי סדר התרחשותם, וכלשונו הפיגורטיבית היפה של בוארקי הם "מגיעים עדיין בדואר ימי, בעוד שאחרים מגיעים כבר בדואר אוויר" (עמ' 143).

הזיכרונות כה מבולבלים, עד שלרגע אין לדעת למי הישיש מכתיב את הסיפור: לאחות, לבתו בת השמונים פלוס, או שמא הוא הוזה אותם; ולמי בעצם הוא מציע נישואין – לאחות או לאשתו שלה נישא לפני יותר משמונים שנה והיא ברחה ממנו מיד לאחר שילדה את בתה – בריחה שערערה את חייו וריפטה מעט את עצביו, והוא ממשיך לעסוק בה כאילו התרחשה רק אתמול.

קריצה לגרסיה מרקס

מטילדי, אשתו היפהפייה של אאולליו, נעלמה בעודה מיניקה את בתה התינוקת, ועל ההיעלמות הזו נסוכה אווירת מסתורין. ברומן מופיעות גרסאות אחדות לפרשה: האם מטילדי נמלטה עם מאהב, שהוא במקרה רופא צרפתי יהודי? האם סבלה ממחלת השחפת, או שמא מהתמוטטות עצבים, דיכאון לאחר לידה שגרם לה לאבד עניין בבתה. כל הסימנים הזרועים בעלילה מעידים שאולי זה כך, הגם שהמושג דיכאון לא מוזכר בכלל. לא ברור האם מטילדי עודנה בחיים, או שמא התאבדה כבר מזמן, ולעיתים נדמה שאאולליו לא ניסה באמת לגלות מה עלה בגורל אשתו ונוח היה לו לשגות בהזיות. גם הרומן לא פותר את התעלומה, ולטעמי הדבר חסר.

בריחתה של מטילדי מבלי להשאיר עקבות היא אחד משני האירועים המכוננים שעיצבו את חיי הישיש. האירוע המכונן השני הוא הירצחו של אביו של אאולליו, פוליטיקאי בעל השפעה רבה בברזיל וחבר המפלגה השמרנית שנורה למוות בביתו, כנראה על ידי יריב פוליטי, וכל זאת לעיני בנו הקטן שניסה לנקות ממנו לאחר מכן את הדם.

מות האב היה למעשה תחילת השבר בחייה של משפחת האצולה שהייתה מקורבת בעבר למלכי פורטוגל ובלגיה. החווה הענקית שבה גדל הילד אאולליו בלב קופקבנה בעיר ריו דה ז'נירו, נופים החוזרים על עצמם גם ברומן "בודפשט", נמכרה בהמשך במחירי הפסד, והדורות הבאים, כולל אאולליו הבן ובתו, לא השכילו לשמור על המעט שנשאר, נותרו בחוסר כול והם חיים "כמו הודי מהקסטה הנמוכה ביותר" (103). נכדו של הישיש, שגם שמו אאולליו, נורה אף הוא בשל היותו קומוניסט, ואילו הנין אאולליו היה פושע שנורה למוות על ידי המשטרה.

הבחירה לכתוב מעין סאגה משפחתית קטנה ממבט עיניו של ישיש – כמה דורות הנושאים כולם את אותו השם – יכולה להזכיר במשהו את "מאה שנים של בדידות", הרומן הידוע של גבריאל גרסיה מרקס, שבו ראש השושלת במקונדו נקרא הקולונל אאורליאנו בואנדיה, ואילו אחרון השושלת הוא אאורליאנו בבילוניה, אשר הוליד את הילד בעל זנב החזיר וחזה בסופה של העיר מקונדו. אצל בוארקי אפשר לפגוש גיבורים בעלי שם דומה לאלו של גרסיה מארקס (אאולליו מול אאורליאנו), וגם הגיבור שלו עורך למעשה בסוף חייו סיכום של מאה שנות בדידות, שתהפוכותיהן משקפות את התהפוכות הפוליטיות בארצו.

תוהו ובוהו

הישיש אאולליו לא מצליח לעכל את התרוששותו המוחלטת ואת הירידה במעמדו מבן אצולה לדלת העם. הוא ממשיך לראות בעצמו בן לגזע האדונים וכועס על התנאים הירודים בבית החולים הציבורי שבו הוא מאושפז. באחת הסצנות הטרגי–קומיות ברומן מבלבל אאולליו בין הווה לעבר ומתלונן בפני הצוות המטפל על איכות המזון המוגש לו: "אני רעב. האחים והאחיות פה מרושעים… חכו שאמי תגלה את זה… כשתחזור מהכנסייה ותגלה שנתנו לי את האוכל של המשרתים" (עמ' 77). בסצנה אחרת הוא מזהיר אותם שלאביו יש נכסים רבים.

"כשתצטרכי לאגד את כל הזיכרונות שלי, שום דבר לא יתחבר לשום דבר. יהיה שם תוהו ובוהו בלי התחלה ובלי סוף" (117), מזהיר אאולליו את האחות הרושמת כביכול את זיכרונותיו. התוהו ובוהו הזה הוא סוד כוחו של "חלב שנשפך", אך במידת מה גם סוד חולשתו. בוארקי מעצב גיבור מיוחד, אבל לא הצליח למקסם את כל הפוטנציאל הטמון בספרו. במיטבו, זהו ספר על מצבו של האדם הזקן ועל הזקנה, שהזכיר לי את שירו האלמותי של דוד אבידן, "אדם זקן – מה יש לו בחייו". לפי בוארקי, יש לו הרבה מאוד, וגם כשהוא מאבד את זהותו, את כבודו, את רכושו ואת בריאותו עדיין הוא אדון לזיכרונותיו המתעתעים, הנכס האחרון שנותר לו ובו הוא עושה שימוש יומיומי.

הרומן מצליח לדבר אל הקורא כל עוד האסוציאטיביות שלו עובדת. לקראת הסיום ניכר שהישיש אאולליו דועך ומתעייף, או שמא האשמה היא דווקא בבוארקי עצמו שהתעייף במקצת מלספר עליו.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ' כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בדצמבר 2017,ב-גיליון וישב תשע"ח - 1061, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: