שיפוט מהיר – 1060

לנוכח ערב סתיו מחריש

ס. יזהר והולדת הצבר מרוח הספרות

עמית עסיס

אוניברסיטת בן–גוריון, 274 עמ'

ס' יזהר הוא מקרה מרתק של יחסי אסתטיקה–ריאליה בספרות. מצד אחד, יזהר היה נושא הדגל של האוטונומיה האסתטית של הספרות ואלוף הפרוזה העברית באמנות התיאור הפרטני, הייחודיות הלשונית והמוזיקליות של הטקסט. מצד שני, הוא היה מנסחן הגדול של הצבריות האשכנזית ושל הילידיות הארצישראלית, חבר כנסת שנים רבות, ומי שמוכר לרבים בעיקר כראשון מייסרי המצפון בסיפורי תש"ח "חרבת חזעה" ו"השבוי", ואולי גם כמתעד הלכי הרוח של הדור ההוא ביצירת הענק "ימי צקלג".

מחקרו של עמית עסיס על סיפורי יזהר פותר את חידת הכפל הזו; הוא מראה איך גישתו האסתטיציסטית הקיצונית של יזהר מולידה את המשמעות הפוליטית–חברתית של סיפוריו וניזונה ממנה. זה ציר ספרו, אך משני עבריו של הציר מרוויח הקורא עוד פעמיים. גם מדריך מאיר עיניים לזיהוי זהרוריו ורזיו של מרקם הטקסט הַיִּזְהָרִי; וגם מבט עומק על השמאל הציוני.

עסיס משתמש בכלים תיאורטיים עכשוויים (אלרגיים לזה? דלגו על המבוא), אך עושה זאת מתוך ביקורתיות כלפיהם; למשל, בהראותו איך פועלת יצירת יזהר לביסוס המעמד ההגמוני של הצברים הוא מזהיר מפני התפיסה הרווחת, וההרסנית לדעתו, כאילו הספרות היא רק מכשיר של יחסי כוח. גישה זו מאפשרת לעסיס לרקוח תמהיל נכון של יחס ליזהר: להיות מוקסם ונוקב.

גיבורו הטיפוסי של יזהר, מלמדנו עסיס, הוא המתבונן הלירי; היחיד העומד מול החברה שהסתכלותה בעולם גסה ותכליתית, ושעולמו הוא יליד הרהוריו. כאלה הם גם הסיפורים עצמם: חותרים בדקדקנות לשחזר את המציאות ביקום מקביל שהם מולידים, יקום אמנותי בעל חוקים משלו – אבל יודעים שאף פעם לא יגיעו למציאות עצמה. עסיס מכנה זאת "פואטיקה של כיסופים ונסיגה".

כך מסביר עסיס למשל, בפרק מבריק שיעניין רבים, שרשרת עניינים פוליטיים תמוהים אצל יזהר. העמדה הכמעט פציפיסטית בסיפוריו על התאכזרות לערבים במלחמת השחרור לא מתיישבת עם פעילותו שלו עצמו בשנים ההן, כקצין וכח"כ במפא"י וברפ"י; והסלידה שנדפה מסיפוריו כלפי ההווי הישראלי סתרה עמדות שביטא בגלוי. ההסבר לכך טמון באוטונומיה של האסתטי אצל יזהר, ובמאבק המתקיים אצלו, כאמור, בין האסתטי לתכליתי. בסיפורים הרשה לעצמו להתבצר במוסרניות טהורה ומנותקת מהמציאות, ולתת דרור להסתייגותו הרגשית מהתמורה שחוללו המדינה והציונות בארץ.

מלחמת ששת הימים רק העלתה מגמת עומק זו אל פני השטח. מעתה, הסתייגותו של יזהר מהמפעל הציוני כבר לא נדרשה להידחק לסובלימציה ספרותית. מעתה יכול היה, גם כאיש ציבור ומעצב דעת קהל, לסמן בגלוי את עצמו ואת הצברים בני דורו כטהורים, ואת כל מה שלא אהב עוד קודם בציונות, כגון הפעלת הכוח הצבאי או קבוצות "גלותיות" בחברה, לשייך למה שמעבר לקו הירוק ולסמן כטמא. אצלו זה התחבר, לפחות, עם פואטיקת הנסיגה. אצל חבריו למחנה, פחות.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ג כסלו תשע"ח