פריזאי בודד מאמץ נחש בחיפוש אחר קשר אנושי. הסופר רומן גארי מציג ניכור, בדידות ורגש בסיפור שמסתיר ביקורת חברתית נוקבת טרום עידן התקינות הפוליטית

חיבוק גדול

רומן גארי (אמיל אז'אר)

מצרפתית: דורית שילה

עם עובד, 2017, 245 עמ'

יש ב"חיבוק גדול" של רומן גארי – שהוא הספר הראשון שפרסם ב–1974 בשם העט אמיל אז'אר – קסם מאוד חמקמק. הוא לא מתיישב בשום משבצת קטגורית. לכאורה, אפשר לראות בו גרוטסקה קומית עשירה, שעשויה דווקא להתאים לתיאטרון. לא בכדי הבמאי הישראלי ניקו ניתאי הציג אותו בהבימה תחת השם "פינוק מטריף", והספר אף עובד לסרט בכיכובה של סימון סניורה, כפי שכותבת המתרגמת דורית שילה באחרית הדבר. כי אם יש משהו שמתנפל על הקורא כבר מהרגעים הראשונים זה ההומור המיוחד הזורם בו ללא הרף. הומור חסר היגיון, כמעט דאדאיסטי במהותו, הניכר גם באנטי נרטיב המוביל את הדמות הראשית קוזן בנבכי חייה המשמימים לכאורה, אבל בעיקר בתפיסת המציאות המעוותת שלו.

קוזן הוא סטטיסטיקאי החי בפריז בבדידות בלתי מזהרת בעליל. במובן זה הוא מזכיר דמויות גבריות אחרות בלתי נשכחות מהספרות הצרפתית של המאה העשרים, כמו למשל ויקטור מקל מ"החברים שלי" מאת עמנואל בוב ו"אתה" מתוך "איש ישן" של ז'ורז' פרק. אבל בניגוד אליהם, שלקחו את הבדידות שלהם למחוזות עמוקים, רציניים ואקזיסטנציאליסטיים, קוזן לוקח את בדידותו למקום מופרך. כדי להפיג אותה הוא מאמץ לו חיית מחמד, נחש פיתון לא ארסי שאותו הוא מכנה "חיבוק גדול". למרות שפיתונים ניזונים בעיקר מעכברים, הוא לא מסוגל להאכילו בעכברים חיים, ומנסה ללא הועיל לחשוב על פתרונות יצירתיים אחרים. הוא משליך לתוך מערכת יחסיו החד סטרית עם הנחש את כל החסר הרגשי האינהרנטי שלו.

בד בבד, הוא מקיים בראשו מערכות יחסים דמיוניות עם דמויות לא דמיוניות המתנהלות במרחבי חייו הצרים. כמו למשל פרופסור צורה השכן או גברת דרייפוס, שבימים עובדת איתו במשרד וחולקת אתו לעיתים מעלית, ובלילות, כך מתגלה בהמשך, עובדת בבית בושת. האופן שבו קוזן מפרש את המציאות הוא מכמיר לב, כי אין לזה כל קשר לדברים עצמם, אבל זה גם מה שיוצר פערים קומיים. כך למשל הסצנה שבה הוא מגיע לתחנת משטרה ומנהל דיאלוג עם הבלש האחראי היא דיאלוג קומי פסיכי לחלוטין, שמזכיר במעט את ספרו הבלתי נשכח של פלאן אובריאן "השוטר השלישי". יש תחושה כי לא מן הנמנע שכמו אצל האירי השוטר יהפוך לפתע לזוג אופניים שירכבו מעצמם וימשיכו ללהג על משמעות החיים.

קוזן זקוק נואשות לקשר אנושי, אבל כנראה אינו מסוגל לייצר אותו. הוא מעורר גיחוך, גם בעיני חבריו לעבודה, ובעצם בעיני כל מי שרואה גבר צעיר מהלך ברחובות פריז עם נחש כרוך על כתפו. האנרגיה המניעה את קוזן, מלבד הרצון בקשר אנושי, היא לכתוב מעין מדריך רציני לכאורה על האופן שבו צריך ואפשר לגדל פיתונים ברחובות פריז. זו גם התשתית הזרם–תודעתית של הדברים, הקרקע שעליה גדלות המחשבות הקומיות והמופרכות שיוצאות ללא הרף מראשו.

בשלב מסוים הגיבור מחליט ללכת ללמוד להיות פיתום. הפיתום ביל ביירד, 1963

ללמד פיתון להיות פיתום

ברם, הקומיות היא רק תכסיס, היא מעין מעטה, וזה מה שהופך את הקסם של הרומן לכה חמקמק. הכתיבה של גארי בכל רגע ברומן הזה היא משובחת, זרוית רגעי ברק המכים בטקסט יותר מפעמיים. מבעד למופרכות התמידית יש משקעים של אירוניה וביקורת חברתית נוקבת כלפי הממסד וכלפי התרבות הצרפתית, ותחושה כי בכל פינה, בכל משפט, חבוי לו הנמשל הפילוסופי.

למשל, בשלב מסוים קוזן מחליט ללכת ללמוד להיות פיתום, לדעת לדבר מהבטן ללא הנעת שפתיים. איכשהו הוא חושב שכך הוא יצליח לתקשר היטב עם חיבוק גדול, או אף להעביר לו את התורה הנדירה. נסו לדמיין שיעור מבוא לתורת הפיתום. רק המחשבה עצמה גורמת לכווץ את הגבות, כלומר לעוות את הפרצוף ולמלט גיחוך בריא מתוך הריאות.

אבל הסצנה הזו, כמו רבות אחרות, זועקת מרוב אלגוריה, וקוזן עצמו אומר בעקבותיה: "לפעמים נדמה לי שאנחנו חיים בסרט מדובב ושכולם מזיזים את השפתיים אבל בלי שזה יתאים למילים. אנחנו כולנו פוסט מסונכרנים, ולפעמים זה עשוי במיומנות, אפשר להאמין שזה אמיתי". הברק של גארי וההומור ניכרים כאמור בכל מילה. אמנם לעיתים הם עלולים לעייף, להעניק תחושה שאם הסופר לא לקח את סיפורו ברצינות, אזי אין סיבה שגם הקורא ייקח אותו ברצינות. אבל זו תחושה מטעה, וגם כשמפני הדברים לא מתרוממים עומקים אלגוריים, מתרוממים דברים אחרים, פיוטיים, נקודות הסתכלות מיוחדות של קוזן על המציאות ומה שהיא טומנת בחובה.

זה, למשל, מה שהוא חושב כשהוא מביט ברצינות בספרה 1. "המספר 1 נהיה פתטי, אבוד וחרדתי לגמרי, כמו צ'רלי צ'פלין, הקומיקאי הכל כך עצוב. כל פעם שאני רואה את המספר 1 מתחשק לי לעזור לו להימלט. אין לו אבא ואמא, הוא תוצר של השירות הסוציאלי, הוא בנה את עצמו לבד וכל הזמן מאחוריו האפס שדולק בעקבותיו ורוצה להשיג אותו. מלפניו כל המאפיה של המספרים הגדולים שאורבים לו. 1 הוא סוג של תעודת טרום לידה עם מחסור של הפריה ביצית. הוא חולם להיות מספר 2 והוא לא מפסיק לרוץ במקום בגלל הקומיות". על מי הוא מדבר כשהוא מדבר על הספרה 1?

ספרות נטולת צדקנות

יש עוד רכיב אחד בספר שהוא רציני ומרתק ומהווה משב רוח מרענן, לפחות נוכח העידן הנוכחי. הספר פורסם ב–1974, והוא מהווה הוכחה לשינוי העמוק שהתחולל בספרות העולמית ובכלל בתרבות המערבית, מהסיבה הפשוטה שאם היה מפורסם היום סביר להניח שלא מעט מבקרים ומבקרות היו מטיחים בו בוץ נוכח חוסר התקינות הפוליטית שבו. גארי עושה זאת באמצעות דמותו המיוחדת של קוזן וההומור. הוא כמו יוצא מתוך נקודת הנחה שקוזן הוא לא בהכרח שפוי ותפקודי, למרות שעל פני השטח הוא כזה, לכן ניתן לסלוח לו על הכול.

אבל האופן שבו הוא מתבונן במציאות, מתבונן במהגרים אפריקנים – ובמיוחד בגברת דרייפוס שהיא מהגרת אפריקנית, האופן שבו הוא חושב מבעד לקואורדינטות שהתרבות המערבית מציבה ללא הרף, הוא משהו שהיה מזמין כנגדו מתקפות צדקניות. מלבד אצל מישל וולבק, ואולי סופרים מעטים נוספים, נראה שהספרות כבר לא משמשת כלי להתבונן במציאות מבעד לתקינות הפוליטית של החברה המערבית והעולמית, אלא דומה כי היא נועדה בדיוק לשרת את האג'נדה הזו. חיבוק גדול זה הדבר האחרון שהרומן הזה היה מקבל היום

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח