הפנים השונות של החטא | אוריאל טויטו  

 

עיון ספרותי במעשה דינה חושף את הגישות השונות של גיבורי הפרשה למעשה, ומסביר את היענותם התמוהה של אנשי שכם לדרישה למול את עצמם

"וַתֵּצֵא דִינָה… לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם… וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (לד, א–ב). שבע פעמים בסיפור זה מוזכר מעשה שכם בדינה [וַיִּשְׁכַּב (ב), טִמֵּא (ה, יג, כז), נְבָלָה (ז), חֶרְפָּה (יד), הַכְזוֹנָה (לא)], ובכל פעם הוא מופיע בכינוי אחר. לפנינו אפוא ביטויים מנחים. ביטויים מנחים הם סדרה של ביטויים הבאים בסיפור כמה פעמים ומציינים דמות אחת או אירוע אחד. מטרתם היא לאגוד את הסיפור ולסמן את גבולותיו, אבל בעיקר לסייע בפרשנותו. שינויי הכינויים באים ללמד על הזוויות השונות בהערכת אותה דמות או אותו מעשה. דוגמה יפה לכך מצויה בפרשתנו.

איור: מנחם הלברשטט

בין טומאה לנבָלה

שכם בן חמור רואה את דינה, חומד ושוכב אותה. מבחינתו, הפעולה שהוא עושה היא בעלת אופי מיני ותו לא. בעולם שבו הוא חי המעשה שעשה הוא לגיטימי. כדי להדגיש עד כמה מעשה זה היה ישר בעיניו (ובעיניו בלבד!) מציגה התורה את המעשה בפעלים הקשורים לנישואין (לקח, שכב) ואת האירוע כולו כחיזור מוצלח.

למעשה זה יש גם משמעות ממונית, וכפיצוי על מה שאירע מציע שכם לשאת את הנערה לאישה ולתת מוהר רב תמורתה, כדין המפתה האמור בשמות (כב, טו): "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה". בכך רומז הכתוב לדימוי של שכם בעיני עצמו: מפתה ולא אנס.

אולם, משהגיעה השמועה אל יעקב הפך המעשה לעברה דתית: "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ" (פס' ה). הטומאה שייכת לתחום הדתי, ומציינת קשר בין בני זוג האסורים זה על זו. "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה [=בעריות] כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (ויקרא יח, כד). אברהם ויצחק מאסו בבנות הארץ הכנעניות בשל חוסר צניעותן, וייתכן כי יעקב מאס בבני החווים, שאינם מהולים (רד"ק על פס' ה). הטומאה אינה רק איסור, אלא עברה המשאירה כתם בנפש ומצריכה פעולת טהרה לכפר עליה, כדברי יחזקאל (לו, כה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם", ובכך חומרתה.

פרשנות שלישית למעשה זה נתנו האחים, בשעה ששבו מן השדה: "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" (פס' ז). נבלה הוא מעשה שאינו מוסרי הקשור בניצול האחר, בדרך כלל החלש או התמים. הבגידה היא מעשה נבלה מפני שהנבגד נותן את אמונו ברעהו, והלה מנצל זאת לרעתו. "יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם" (ירמיהו כט, כג). ועל נבל כפוי הטובה, המסרב לשלם לדוד את המגיע לו, אומרת אביגיל: "אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ" (שמואל א כה, כה). לאמנון האלים אומרת תמר (ורומזת לדברי האחים בפרקנו): "אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (שמואל ב יג, יב).

חילול כבוד המשפחה

המעניין הוא שבדברי האחים אל חמור ושכם בנו מקבל המעשה משמעות נוספת. מסתבר כי האחים הבינו שחמור ושכם לא יבינו את הבעיה הדתית וגם לא את הבעיה המוסרית שבמעשה, ולכן תיארו אותו בביטוי חדש: "חרפה": "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ" (פס' יד). החרפה היא סימן הקלון הדבוק למשפחה כולה על הסכמתה לעשות מעשה משפיל או על כניעתה, כדברי נחש העמוני לתושבי יבש גלעד: "בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם [=ברית] בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יא, ב). הערל נחשב כבזוי בעיני הנימולים, והעורלה נחשבת מום, כמו העין הנקורה. על הקשר שבין עורלה לחרפה נוכל ללמוד מדברי דוד, התמה על הפלשתי המחרף את מחנה ישראל: "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א יז, כז).

לדברי האחים, אם כן, מעשה שכם הטיל חרפה על המשפחה כולה, וביזה גם אותם, כיוון שאין שכם מהול. שכם וחמור אביו, שלא היה ביכולתם להבין את המשמעויות הדתיות והמוסריות של מעשיהם, קיבלו בהסכמה את הטענה בדבר כבוד המשפחה שחולל. "וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (יח).

הסכמת חמור ושכם בנו למול את עצמם ואת כל הגברים בעירם כדי להסיר את החרפה מעל משפחת יעקב הפתיעה כנראה לא רק אותנו הקוראים, אלא גם את בני יעקב, שלא העלו על דעתם שדרישתם המחוצפת תיענה בהסכמה. אלא שבחינת הסיפור מעלה כי הם הובילו את שכם וחמור להיענות לבקשתם, בכך שנמנעו מהעמדת טיעונם על דרישת המוסר והצדק ופנו אל הטענה בדבר כבוד המשפחה שחולל, המתאימה למושגי הכבוד הנהוגים בעירו של שכם.

שמעון ולוי היו היחידים שדבקו בטיעון המוסרי למרות שהוסרה העורלה, כלומר החרפה: "וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (לא). זונה היא אישה שאין תובעים לעלבונה ואולי אפילו מאשימים אותה במצבה. מעשה שכם הפך את דינה לפגועה ובזויה (ולא את המשפחה) "וראוי לתבוע עלבונה שהיא אחות לנו" (ספורנו, לא).

הרב ד"ר אוריאל טויטו הוא ראש תוכנית המצוינות ומרצה לתנ"ך במכללת אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בדצמבר 2017, ב-גיליון וישלח תשע"ח - 1060 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. תודה על הפוסט , כבוד הרב , השמיט את הסיפא המהותי של הסיפור , והסיפא המהותי , הרי הינו זה , שלמרות ששכם וחמור ובני עירם החיווים , עמדו בתנאי הסולחה , עמדו בהסכם , הרי , ללא רחמים , בעודם כואבים באשר נימולו זה מכבר , מושמדים הם על פי חרב :

    וצריך להבין הקונטקסט ההיסטורי , על מנת להבין את לקח הסיפור . מוצא הישראלים עצמם , הינו בעיקרו : מן הכנענים עצמם ( עבדים כנענים ) ועוד : עממים שונים נוודים שהתיישבו בחבל ההר ( ראה אוריה החיתי , שר בצבאו של המלך דוד ) . אבל , הגרעין התיאולוגי , הינו של שבט מדברי , בשם " ישראל " והוא שבט נוודי , ורועה צאן ( בני יעקב , והשווה : כי תועבת מצרים כל רועה צאן ) .

    על מנת ליצור נראטיב חדש , שהארץ המובטחת , היא פרי הבטחה אלוהית , מעשה אלוהי , ולא מעשה ידי אדם , הגלום בזכות ריאלית קניינית , אזי , האלוהים והתורה , מורים בכל הזדמנות :

    שאין להתערות באלילות הכנענית . עם ישראל הוא מעין מעשה בריאה מחודש ומטוהר , עם קדוש , גוי קדוש , ואין שום זכר לעבודה כנענית ומוצא כנעני ( והשווה סיפור עגל הזהב ) ולכן :

    אפילו , שלא כפי כבוד הרב , חשק שכם בדינה באמת ובתמים , והיה מוכן להכל , לתשלום מוהר , לתת הארץ לסחור בה , ולהימול ( הרי כתוב , פסוק ג' : ותדבק נפשו , בדינה בת יעקב , תדבק הרי באמת ובתמים , איחוד של ממש , מחפץ לב , ומכאן ואילך ) הרי :

    הארץ ניתנה לעם ישראל , מכוח הבטחה אלוהית , לא מעשה ידי אדם , לא הבטחה או הסכם קנייני , אלא פרי רצון האל , מחוץ למעשה ידי אדם , והואיל ומוצא הישראלים הינו כנעני , יש לבצע הפרדה ואבחנה , טוטאלית בין לבין , הנה , מצטט מספר דברים :

    כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. ב וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. ד כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. ה כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.

    אם כך , אפילו עמדו שכם וחמור אביו ובני עירם , בכבוד , בתנאי החוזה , לא יועיל כהוא זה הדבר :
    הן ההבטחה האלוהית לארץ ישראל לעם ישראל , והן היותו של עם ישראל , גזע חדש וטהור , מחייבים השמדה טוטאלית של בני כנען ותפיסותיהם האליליות , ואין רצונם של הכנענים והתנהגותם , מעלה או מורידה כהוא זה ממש , ולכן , הושמדו הם על פי חרב , למרות , שלא היה שום מעשה נבלה של ממש על פי אורחות התקופה , אלא שרובצים אנו לפתחו של עידן חדש , בדברי ימי העמים , גוי קדוש , אשר מהווה את האור לגויים , או הקטר התיאולוגי של עמי עולם .

    תודה

  2. ב"ה
    קפיטליזם ותורה לא הולכים ביחד.

    במאמר זה אוריאל טויטו עושה דמוניזציה של שכם בן חמור.
    יוצא מדבריו ששכם הולך אחר תאוותיו ובעולם שהוא חי המעשה שהוא עושה הוא לגיטימי.
    אין במאמר שום ניסיון להראות את שכם באור חיובי. אבל חז"ל רמזו לנו מה המניע למעשיו
    בדרשתם במסכת שבת (דף לג) לפסוקים הקודמים: "ויבא יעקב שלם עיר שכם… ויחן את פני העיר".
    מהו "ויחן" ? רב אמר מטבע תיקן להם, שמואל אמר שוקים תיקן להם ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם.
    יוצא שלפני שיעקב בה שכמה, בשכם לא היה משטר קפיטליסטי והוא שכנע את אנשי שכם לעבור למשטר
    הזה (וכנראה לא הזהיר אותם שחייבים לשמור גם במשטר הזה את שבע מצוות בני נח). במשטר הזה כסף קונה הכול. ולכן שכם חשב שמעשהו מקובל במשטר קפיטליסטי. מעשה אבות סימן לבנים וכמו שיעקוב פגע במוסר אנשי העיר שכם כך דוד בין גוריון הרס בתקופה שלאחר קום המדינה את מוסר של רוב היהודים בארץ על ידי מעבר לשלטון של מעברות וכור היתוך והשכחת מוסר אבות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: