החיים הטובים | יונתן דה שליט

 

כתב תיירות תמים במגזין נוצץ וחובק עולם מגויס למעקב אחרי מעסיקיו, המסתירים עסקים מפוקפקים בחסות עיתונאית. ספר שלישי ונוסחתי מדי למחבר רבי המכר

הנוסעים

כריס פאבונה

מאנגלית: ירון פריד

סלע, 2017, 462 עמ'

"הנוסעים" הוא ספרו השלישי של כריס פאבונה. ספרו הראשון, "תושבי חוץ", היה לרב–מכר בינלאומי וקטף, בצדק, פרסים יוקרתיים. זה היה ספר מתח משובח, שהתרחש בעיקר בלוקסמבורג שכוחת האל, ורכש את אמינותו, בין השאר, מניסיונו האישי של המחבר כמי שעשה עִתּוּק (רילוקיישן) לארץ זרה. במקרה הזה, כמי שהתלווה לאשתו שקיבלה משרה נחשקת בדוכסות האירופאית הקטנה. ספרו "התאונה" עמד בהצלחה לא מבוטלת ב"מבחן הספר השני". זה כבר היה מותחן מהיר יותר, שהתפרס כנדרש על פני אתרים מגוונים בעולם כולו. הספר עסק בעולם ההוצאה לאור, וגם כאן הרקע האישי של פאבונה בא לידי ביטוי. עברו בעולם המו"לות הקנה לספר ממד של אמינות ורצינות, שאיזן את העלילה הבלתי מתקבלת על הדעת.

שני הספרים הראשונים, שכמו "הנוסעים" יצאו אף הם לאור בהוצאת "סלע", התהדרו בעטיפות גרועות, שסימנו אותם כספרי טיסה זניחים, ובכך נעשה עוול לאיכות הכתיבה ולעלילה המורכבת והמותחת. החדשות הטובות הן שהעטיפה של "הנוסעים" מצוינת. עבודה טובה מאוד של ספיר בלומברג. חדשות טובות נוספות הן שגם הספר השלישי של פאבונה הוא page turner, מסוג ספרי המתח הנקראים בשקיקה. החדשות הפחות טובות הן שאת הקריאה המהירה בספר מלווה תהייה מעמיקה והולכת לגבי אמינות העלילה, ההזדהות עם הדמויות ואיכות הכתיבה.

הקוראים‭ ‬חיים‭ ‬באמצעות‭ ‬המגזין‭ ‬חיים‭ ‬מדומיינים‭ ‬של‭ ‬אחרים
צילום‭: ‬שאטרסטוק

חיים מדומיינים

וויל רודס הוא גיבור הספר, כתב תיירות במגזין הכרומו "נוסעים". כתבי המגזין מדווחים מכל רחבי העולם על אתרי תיירות מרהיבים, מסעדות מעולות ויינות משובחים. הכתבות מלוות בצילומים איכותיים ומשובצות בפרסומות נוצצות של מוצרי יוקרה. חלק קטן של קוראי המגזין אולי נעזרים בו לצורך בחירת האתר הבא לחופשת החלומות שלהם ולצורך תכנון מסעם, אך רוב הקוראים חיים באמצעות המגזין חיים מדומיינים של אחרים, של עשירי העולם המבלים במסיבות על יאכטות, במלונות מפוארים בקצוות הרחוקים ביותר של העולם, לובשים בגדי מעצבים ועונדים שעוני יוקרה. "רוב הזמן זה לא נאמר במפורש, אבל וויל לעולם אינו שוכח ש'נוסעים' הוא בסך–הכול עסק שתכליתו למכור תיקים מעוצבים לעקרות בית נואשות" (עמ' 39).

ל"נוסעים" משרדים בכל רחבי תבל. הכתבים נוסעים מאתר לאתר, ובהזדמנות הזו מעבירים מעטפות חתומות בין משרדי המגזין מסביב לעולם. אשתו של וויל, קלואי, עבדה במגזין, אך לאחר שנישאו עברה לעבודה אחרת, שמהותה לא לגמרי ברורה. מלקולם סומרס הוא העורך של "נוסעים", גבר מרשים ומפוקפק בעת ובעונה אחת. מהר מאוד מתברר שהוא עוסק לא רק בעריכת מגזין יוקרתי, אלא גם בדברים אפלים הרבה יותר. דרך דלת נסתרת המוסווית על ידי ארון הספרים במשרדו הוא נכנס לחדר סודי ומשם הוא מנהל את פעילותו החשאית.

הספר מתרחש בימינו, "עידן האייפון והאייפד" (כמו שנכתב על גב הספר), והחדר הסודי הזה, המסתתר מאחורי דלת נסתרת, מתחיל לגרום לנו להטיל ספק באמינות העלילה. אנחנו במאה ה–21 או בימי המחתרות? ויש גם חוסר אמינות משווע בתיאורי ההיי–טק של הספר. ארגונים שונים שמהותם לא ברורה – האם הם הסי–איי–אי או חברה העוסקת ב"מודיעין עסקי" או אולי מדובר בארגון פשע – מנהלים מעקבים גלובליים תוך שימוש במידע האינסופי שיש על אנשים בעולם. מידע המושג באמצעות מצלמות אבטחה, כרטיסי אשראי, שימוש בטלפון ובאימייל, טיסות ומעברי גבול וכך הלאה. זה נכון שבעידן הנוכחי אנשים משאירים חתימה דיגיטלית אינסופית של עצמם. אבל היכולת של אותם גופים עלומים לחדור בזמן אמת לכל בסיס נתונים, לכל מצלמת אבטחה בעולם, לכל חשבון בנק ולכל שיחת טלפון, להבין את המידע, להתיך אותו, למקד אותו ולהגיב בכל מקום בתבל תוך שעות ספורות – לא משכנע.

גם המצב שבו צד אחד הוא עם יכולות ללא גבולות בעוד הצד האחר (וויל רודס) עושה, כמעט, כל טעות אפשרית, גובל בקלישאה. וויל הוא עיתונאי שהופך למרגל חובבן ותמים למדי, ובסוף, על פי הנוסחה שהספר מתעקש לפעול במסגרתה, הוא אמור לנצח. אבל אם זהו מאזן הכוחות – איך זה יוכל לקרות?

התסריט מוכן

העיתונות המודפסת נמצאת בתהליך מתמשך ואיטי של גסיסה. ההיגיון הכלכלי של מגזין מסוגו של "נוסעים" נשחק והולך. בעולם האינטרנט לא יכולה להיות הצדקה להחזיק מערך גלובלי של משרדים וכתבים עם חשבון הוצאות בלתי מוגבל. חוסר ההיגיון הזה מוביל לתהייה המתמשכת: מה "נוסעים" באמת עושה? מי מממן אותו? למה חשוב למישהו שמנגנון ארכאי כזה ימשיך להתקיים? ומה הערך המוסף שהוא מסוגל לתת, לא בעולם העיתונות אלא בעולם החשאי. לשאלה אחרונה זו אין מענה משכנע גם עם תום הקריאה.

וויל רודס מזכיר בתמימותו כמה וכמה גיבורים מסרטיו של היצ'קוק, שנקלעו בעל כורחם לעולם של מזימות ונאלצים להתעמת עם ציניות, אכזריות, אלימות וסכנת חיים. משהו בוויל, שמגויס בעל כורחו לארגון חשאי, נמשך, למרות הגינותו הבסיסית, לעולם האפל שאליו הוא נגרר. הוא ממלא בקפדנות אחרי ההוראות שהוא מקבל, מוצא שהמיומנויות החדשות שרכש מעניקות לו עוצמה, ומילוי המשימות באופן מדויק וקפדני נותן לו "הרגשה טובה, מסעירה ומלאת סיפוק" (עמ' 213). אולי זו "ההזדמנות להיות גרסה קיצונית יותר של האדם שנטה להיות" שמשכה אותו, כפי שהיא משכה דמויות נוספות בספר. זו אבחנה מעניינת ומעוררת מחשבה של המחבר.

הקצב של "הנוסעים" מהיר מאוד. הפרקים קצרים. הקורא מדלג חסר נשימה מניו יורק למנדוזה, לקפרי, לפירנאים, לפריז ולאיסלנד. האקשן רב, אבל די צפוי ושגרתי (למעט שימוש בכלי נשק נדיר אחד, אבל גם הוא כבר הופיע במערכה קודמת). הכינוס של כל הדמויות בקצה העולם בסצנת אקשן סופית ומדממת במיוחד הוא תבניתי במיוחד, והוא נכתב כסצנת סיום של סרט. בעצם כל הספר הוא כזה. אפשר לדלג על שלב כתיבת התסריט. הוא כבר מוכן.

אחת ההברקות בספר היא רשימה שערכה אחת מהדמויות. זו רשימה בת שמונה–עשר מהלכים, שמסתיימת ב"לדקור את הגבר בצוואר עם הסכין הקפיצית ולדחוף אותו מהצוק". בדרך יש שלבים כמו "להוציא סיגריה, לנסות להצית אותה ולהיכשל" ו"לעצור, לחלוץ נעליים, ללכת יחפה. הכול כדי למשוך תשומת לב". לגזור ולשמור.

התרגום של ירון פריד שוטף ובהיר. ההוצאה עושה יפה כשהיא מעניקה קרדיט למתרגם בעטיפה הקדמית של הספר. גמול צנוע למתרגמים שעושים מלאכה קשה, עמלנית ולעיתים כפוית טובה. אחכה לספרו הבא של פאבונה, בתקווה שיהיה פחות נוסחתי, שיחרוג מתבנית הרב–מכר ושיהיה מקורי ואותנטי כמו ספריו הקודמים.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 בדצמבר 2017,ב-גיליון וישלח תשע"ח - 1060, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: