ברוך מתיר עצורים | אליהו בירנבוים

 

נסיעה במהירות מופרזת, הסתבכות עם חייל בצבא בוליביה ותעמולה ציונית בקובה – על מעצרים שחוויתי במדינות זרות ועל הדרכים המקוריות שבהן הצלחתי להשתחרר

ברוך ה' מעולם לא ישבתי בבית סוהר, אבל "זכיתי" להיות במעצר במספר ארצות ברחבי העולם. להלן תיאור של הנסיבות שהביאו אותי למעצר במשטרה או בצבא והחוויות הנלוות לכך.

חקירה בדרך ללוויה

לפני שנים רבות, בהיותי רב ראשי באורוגואי, יצאתי עם משפחתי לחופשה במקום מרוחק ומבודד על חוף הים. כדרכן של חופשות של רבנים, היא נקטעה בגלל פטירה של יהודי מקהילתי. בשעות הבוקר קיבלתי את ההודעה על הלוויה שהייתה אמורה להתקיים בשעות הצהרים. כיוון שהייתי בחופשה ובמקום מרוחק, לא היו עמי "מלבושי מלכות" בדמות חליפה ועניבה. נפרדתי ממשפחתי והתחלתי נסיעה של כמה שעות ברכבי לכיוון בית העלמין היהודי.

מתוך רצון להגיע בזמן ללוויה ואף מוקדם יותר כדי להדריך ולנחם את המשפחה, נסעתי במהירות גבוהה לעבר היעד. מפאת כבודו של מוסף זה לא אנקוב במספר שהופיע במד המהירות של הרכב; רק אומר שנסעתי 60 קמ"ש מעל המותר. כיוון שעל לווית המת נאמר "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא" – סברתי בלבי ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. אולם ככל הנראה, טעיתי.

לאחר כשעתיים נסיעה, רכב משטרה עם סירנה החל לרדוף אחריי. לאחר שעצרתי השוטר ירד מרכבו ושאל אותי מדוע נסעתי במהירות גבוהה. תשובתי הייתה אמיתית וכנה: "אני הרב הראשי של הקהילה באורוגואי ואני בדרך ללוויה בבית הקברות". השוטר הביט בלבושי הספורטיבי, מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו, הרים גבה ואמר: "בלבוש זה אינני מאמין שאתה הרב הראשי. כפי שהבישוף של העיר לבוש בבגדים מכובדים הייתי מצפה שגם רב ראשי יהיה לבוש כך".

כל ניסיונותיי להסביר לו שבאתי מחופשה לבית הקברות לא עלו בידי. השוטר ביקש לראות "תעודת רב ראשי". הסברתי לו שאין תעודות מסוג זה אבל הוא שוב הרים גבה ולא האמין לי. למרות כל מאמציי להשתחרר כדי להגיע לבית הקברות, השוטר לקח אותי לחקירה בתחנת המשטרה הקרובה. כאשר הגענו הוא ביקש מהפקיד לפתוח לי תיק על מהירות מופרזת וכן על "התחזות". "האדם הזה מנסה להתחזות לרב הראשי של העיר אבל אין סיכוי שבלבוש זה הוא הרב הראשי". רק אחרי שעתיים המתנה ופנייה לנשיא הקהילה שיבוא לעזרתי וישלח מכתב רשמי בפקס המאשר שאני רב הקהילה הצלחתי להשתחרר ולהגיע ללוויה בשעת הקבורה ממש.

בהזכירי את ירושלים עיני המפקד והחיילים החלו לדמוע. עם שבט הגוגודולה, פפואה גינאה

מבחן הקצין

לפני שנים רבות יצאתי לטיול בפרו ובבוליביה יחד עם אשתי. במהלך המסע היינו צריכים לעבור את הגבול מבוליביה לפרו ובחרנו לעשות זאת דרך אגם טיטיקקה, האגם השני בגודלו בדרום אמריקה. האגם נמצא בגובה 3,821 מטר מעל פני הים, בין רכסי האנדים.

הגענו באוטובוס לאגם ולאחר ביקורת הדרכונים תכננו לחצות את האגם במעבורת. האוטובוס עצר, ואני חיפשתי את השירותים המקומיים. בפתח הבניין הגדול אשר מעליו התנוסס דגל בוליביה עמד חייל, ולתומי שאלתי אותו היכן השירותים. החייל הפנה אותי שמאלה וימינה אבל מהר מאוד הבנתי שהחייל לא הדריך אותי נכונה אלא שלח אותי למקום אחר. חזרתי למקום שבו היה מוצב החייל, ולפתע ראיתי שיש לו חגורה עם צלב קרס גדול. לרגע איבדתי את עשתונותיי והתחלתי לצעוק בקולי קולות על החייל, אולי בגלל שניסה לשלוח אותי למקום אחר אבל בעיקר בגלל צלב הקרס שעל מותניו. כיצד אתה מתנהג, שאלתי אותו. מדוע לא הראית לי את המקום הנכון של השירותים? איזו דמות של חייל אתה משמש? אתה מבייש את הצבא של בוליביה, ועוד.

לאחר טענות אלו עזבתי את המקום, חזרתי לאשתי ועלינו ביחד למעבורת כדי לעבור את האגם. מהר מאוד הגיעה משלחת של שמונה חיילים חמושים, והם ביקשו שאתלווה אליהם למחנה הצבא. לרגע לא הבנתי מה קרה ומה הם רצו. חשוב לדעת שבמדינות רבות בעולם, ובעיקר בדרום אמריקה ובמזרח, אין כללים או חוקים ברורים, והצבא והמשטרה יוצרים את החוקים לפי ראות עיניהם. לכן קשה לדעת איך יגיבו בכל מקרה ומקרה.

כאשר הגעתי למחנה מלווה בחיילים ובקולות הבכי של אשתי, הקצין התורן טען בפניי: "פגעת בדגל המדינה וזו אשמה חמורה". לטענתו הצעקות שלי כלפי החייל פגעו לא רק בחייל אלא במדינת בוליביה בכלל ובדגל המונף מעל הבניין. הקצין הודיע לי שעליי לחכות לקצין הראשי של האזור והוא יחליט מה לעשות איתי והאם יצטרכו לשפוט אותי על פגיעה בחייל ובדגל המדינה.

במשך כמה שעות היה לי זמן לחשוב על דרכי התגוננות. הכנתי נאום חוצב להבות ובניתי קו הגנה כדי להציגו בפני הגנרל העומד להגיע למחנה. כאשר הגיע הקצין הבכיר טענתי בפניו: "אדוני הנכבד, ראשית, אני מצטער על מה שעשיתי, אבל בשום אופן לא התכוונתי לפגוע בדגל בוליביה. אני מכבד את המדינה, את הדגל ואת חייליה. כמו כן אני אזרח ישראלי וקצין בצבא ההגנה לישראל, וכידוע יש יחסים דיפלומטיים בין המדינות וגם יחסים ידידותיים ומקצועיים בין הצבאות של בוליביה וישראל. כיצד הייתי מעז בתור קצין ישראלי לפגוע בחייל בצבא בוליביה? לא לכך התכוונתי". הקצין שמע בקשב את דבריי ואמר: "אתה צודק, אבל כיצד אדע שאתה קצין בצבא הישראלי? יש לך תעודה?". הסברתי לקצין שאני כבר בשירות מילואים ואין לי תעודה על היותי קצין בצבא. "אם כך", הוא אמר, "אתה לא יכול לעזוב את המחנה ואתה תישפט". כל ניסיונותיי להסביר שאשתי מחכה בחוץ והיא מודאגת עלו בתוהו. הקצין עמד על דעתו וטען: "רק אם תוכיח שאתה קצין בצבא הישראלי תוכל לצאת מכאן".

לפתע עלה במוחי רעיון מקורי. כמה מטרים ממני היה מעמד של רובים. פניתי לקצין ואמרתי: "אני יכול להוכיח שאני קצין בצבא! תן לי רובה אחד, אפרק אותו וארכיב אותו בעיניים עצומות וכך אוכיח לך שאני קצין בצבא הישראלי". הרעיון מצא חן בעיניו. הוא הסכים לניסוי ואמר: "אם תצליח אתה משוחרר". לשמחתי באותה תקופה עוד הייתי מיומן בתרגולות שעשינו בקורסים השונים והצלחתי לפרק ולהרכיב את הרובה עם מטפחת על עיניי ובזמן סביר. הקצין נשאר פעור פה ואמר: "ללא ספק אתה קצין בצבא הישראלי", ואף לחץ את ידי בגאווה. אחרי כחמש שעות במעצר החיילים ליוו אותי למעבורת והמשכתי את דרכי לפרו.

ברכה מירושלים

המעצר הבא התרחש באי פפואה גינאה, לפני מספר חודשים, כאשר נסעתי לבקר ולחקור את שבט הגוגודלה הטוען לשורשים יהודיים. יצאתי לצלם את השוק המקומי באחד האיים, תוך שימוש בעפיפון צילום העולה לאוויר ונשלט באמצעות שלט רחוק. לאחר מספר דקות צילום הגיע איש צבא רכוב על ג'יפ והחל לצעוק שיש איסור מוחלט לצלם בעפיפון כיוון שאנו בקרבת הגבול בין אינדונזיה לאוסטרליה. מהר מאד הוא העלה אותי על הג'יפ שלו, והוביל אותי לבדיקה וחקירה בתחנת המשטרה המקומית. לא אסתיר שהייתי מעט בלחץ, וקשה להגיד שהייתה זו חוויה צרופה לשבת במעצר בפפואה גינאה.

פפואה גינאה היא מדינה נוצרית אדוקה ומאמינה ולכן החלטתי לנקוט הפעם טקטיקה אחרת מאשר בבוליביה. לא הצגתי את עצמי כאיש צבא אלא כאיש דת. סיפרתי למפקד שחקר אותי שאני רב ואני בא מירושלים, מארץ הקודש, מהעיר שבה חי ישו. בהזכירי את ירושלים ראיתי שעיני המפקד והחיילים החלו לדמוע. בשלב זה הצעתי לברך את הקצין אשר עצר אותי ואת חייליו בברכה מירושלים עיר הקודש, בבחינת "ואברכה מברכיך ומקללך אאור". הקצין החל לשנות את הבעת פניו ומאויב נהפך לאוהב ולחבר. הנחתי את ידי על ראשו ובירכתי אותו בעברית ובאנגלית. אחר כך ישבנו בתחנה לשתות ביחד קפה ולדון בנושאים שונים הקשורים לאמונות ודעות עד שנפרדנו לשלום וחזרתי למלון. כמובן שגם מתנה קטנה לא הזיקה, שכן במקום זה של העולם לא מכירים את דברי משלי: "שונא מתנות יחיה".

בפעם הראשונה שבה ביקרתי בהוואנה בירת קובה, קובה הייתה עדיין מדינה קומוניסטית ופידל קסטרו עמד בראשה. כאשר החלטתי לנסוע לבקר את הקהילה בקובה ידידיי הזהירו אותי לא לקחת חומר קריאה בעברית ולבטח לא חומרים העוסקים בציונות ובמדינת ישראל. לצערי לא שמתי לבי לכך והיו באמתחתי ספרים בעברית ואף חוברות של תעמולה ציונית. פקידי ההגירה החליטו לפשפש בתיק היד שלי ומצאו בו את הספרים והדפים בשפה העברית. לאחר עיון בהם החליטו שאני חשוד ברצון להפיץ תעמולה ציונית בקובה ולקחו אותי לחקירה בפני קצין בכיר של מחלקת ההגירה. במשך שלוש שעות הייתי במעצר וחקרו אותי לפרטי פרטים על מטרת ביקורי.

השיחה התנהלה בחשדנות יתר, עד אשר החוקר שאל אותי היכן אני מתגורר. כאשר השבתי שאני גר בקיבוץ סעד בישראל, עיניו זרחו ושמחה גדולה אחזה בו. הוא אמר לי, אתה גר בקיבוץ? קיבוץ זו חברה סוציאליסטית כמו קובה! אנחנו למדנו רבות מהקיבוצים בארץ, ואם אתה בא מקיבוץ אתה תרגיש בקובה כמו בבית, ברוך הבא! מילותיו היפות של הקצין הבכיר לא פטרו אותי במשך הביקור מליווי צמוד ונסתר של המשטרה החשאית, שרצתה לוודא את מעשיי באי, אבל לכל הפחות נתנו לי רשות להגיע לביקור אצל אחינו, יהודי קובה.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 בדצמבר 2017,ב-גיליון וישלח תשע"ח - 1060, רב עולמי / אליהו בירנבוים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: