מתוך תחושה של התחלת גאולה אסף יהודה אבן–שמואל טקסטים שנכתבו במשך אלף שנים כחזונות על אחרית הימים. ספרו יצא כעת מחדש עם מבואות לכתבים המרתקים

מדרשי גאֻלָּה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי

יהודה אבן–שמואל

מבואות: עודד עיר–שי והלל ניומן

מוסד ביאליק וכרמל, תשע"ז 472 עמ'

בשנת תש"ג (1943), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוציא מוסד ביאליק לאור בתל אביב באמצעות הוצאת מסדה את "מדרשי גאֻלָּה", פרי עטו של יהודה קופמן, שכינה אז את עצמו "אבן–שמואל" על שם בנו הצעיר. באותם ימים שימש קופמן מנהל מחלקת התרבות של הוועד הלאומי, וקל לשער שהספר היה ביטוי לא רק של תחום התעניינות אינטלקטואלי אלא גם הד להמיית נפשו, כפי שהביע במפורש בחתימת "דבר מאת המחבר" בשער הספר: "תקות–דורנו היא שאנו אחרונים למתגעגעים וראשונים לגאולה, שבימינו ישוב ישראל לתחיה בארצו ושמתוך מדורות חורבננו תעלה אשנו הגדולה, אש קדש של חיים ויצירה" (עמ' יד).

מיום שנפל בנו בתאונת אימונים, אימץ לו האב את השם אבן־שמואל. שמוליק קופמן וזהרה לביטוב

שינה ותיקן מדעתו

הספר החזיק למעלה מ–400 עמודים, וסמוך להופעתו כתב עליו מרדכי מרגליות ביקורת ב"קרית ספר". בספר כינס קופמן עשרות טקסטים שבדפוס ומכתבי יד שנכתבו במשך כמעט אלף שנים ועניינם חזונות על אחרית הימים. לכל טקסט הקדים מבוא ביבליוגרפי, ספרותי, רעיוני והיסטורי. ב–2 במאי 1947, ביום שחרורו מן הפלמ"ח, נהרג בנו, שמואל קופמן (כן, "שמוליק של זהרה", זהרה לביטוב), בתאונת אימונים, ומאז אימץ לעצמו אביו את שם המשפחה אבן–שמואל.

אבן–שמואל היה מלומד רב–תחומי, ואסופת הטקסטים האפוקליפטיים שכינס וביאר היא בבואה נאמנה של עולמו העשיר ושל כישוריו כחוקר. כעבור אחת עשרה שנים, בשנת תשי"ד (1954), נדפס הספר שוב עם הרחבות ותיקונים, ושוב ב–1968. במשך השנים העירו מלומדים שונים על בעיות שונות בטקסטים שפרסם אבן–שמואל, והחמורה שבהן היא שהכניס בהם שינויים ותיקונים מדעתו, וכן התבסס על כמה כתבי יד בלא שציין זאת בהערותיו. לשון אחר: הנדפס אצל אבן–שמואל אינו משקף נוסח של כתב יד כלשהו. ועם זאת, מפעלו זכה להערכה רבה ובצדק, הן משום היקפו הן משום תובנות חריפות שציין אבן–שמואל במבואותיו.

כ–75 שנים לאחר שהופיעו לראשונה "מדרשי גאֻלָּה" חָבְרוּ שני מלומדים מובהקים בתולדות היהודים בתקופה הביזנטית ובספרותם, וכתבו מבואות ארוכים וחשובים למפעלו של אבן–שמואל, ובהם ייחודה של ההדפסה החדשה. כל מה שנדפס ב"מדרשי גאֻלָּה" משנת תשי"ד ואילך נותר כמות שהוא, ובנסיבות הנוכחיות טוב שכך. אבהיר את דבריי. לו ביקשו מעיר–שי ומניומן להכין מהדורות ביקורתיות ואמינות של הטקסטים שהביא אבן–שמואל, אני מניח שהיו נרתעים מכובד המשימה ונמנעים מליטול אותה על עצמם.

ניומן עצמו שוקד כבר שנים על מהדורה כזו ל"ספר זרובבל", אחד הנדבכים החשובים ביותר בספרות האפוקליפסה היהודית, ואני מקווה שישלים אותה בקרוב. הכנת מהדורה לכל מה שיש ב"מדרשי גאֻלָּה" היא מפעל חיים, לא פחות מזה. לעתים האויב של הטוב אינו הרע אלא הטוב מאוד. הוא הדין בחיבור שלפנינו. עצם המבואות של עיר–שי ושל ניומן הם תוספת איכותית המצדיקה הדפסה מחודשת של "מדרשי גאֻלָּה". אבוא עתה להסביר במה ערכם.

משיחים וחישובי קץ

פרופ' עודד עיר–שי מן החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית פתח במאמר ארוך (51 עמ') וכותרתו: "'אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח': כרונוגרפיה ואפוקליפטיקה בשלהי העת העתיקה – מבוא היסטורי למדרשי הגאולה (י' אבן–שמואל, הדפסה חדשה)". הערות השוליים תופסות יותר ממחציתו. אין זו הערה כמותית בלבד; כוונתי בה להצביע על התשתית המחקרית הרחבה והמלומדת שהציב עיר–שי בסוגיות שגם רוב עמיתיו החוקרים אינם בקיאים בהן כמוהו.

תחילה הראה כי מאז שפרסם אבן–שמואל את ספרו צמחה במחקר תפיסה היסטורית חדשה המזהה תקופה מובחנת חדשה – "שלהי העת העתיקה", ש"הניבה עיון מחודש בחברה ובתרבות של התקופה שבין אמצע המאה השלישית לספה"נ ועד למחצית השנייה של המאה השמינית. תקופה זו היוותה מרחב תרבותי–חברתי חדש מכוח מאפייניו והמאורעות שאירעו בו ובראשם 'הפיכתה של המלכות [הרומית] למינות [הנוצרית]', והייתה חוליה מקשרת בין העולם הקלסי העתיק לימי הביניים" (עמ' iii–iv).

עוד עמד על כך שכדי למצות את שטמון בכתבים האפוקליפטיים יש לנתח ולהשוות בינם לבין טקסטים מקבילים בדתות השונות ובעמים השכנים באותו מרחב גיאוגרפי וחברתי. בהתאם לכך עיין בטקסטים אפוקליפטיים בחבורות נוצריות שונות, עמד על "תקופת אלם" בת כחמש מאות שנים מלאחר חורבן הבית השני ועד למאה השישית והציע לה הסברים מעניינים. עוד הראה כי במהלך המאה הרביעית התעצם המתח המשיחי בגלל אירועים שונים שהתרחשו בעולם הרומי והפרסי, וכן ייחד תשומת לב ליסוד ה"עממי" שהתפתח בשולי בית המדרש, ושהדיו בוקעים מכמה וכמה כתבים.

מכאן פנה עיר–שי לדיון מרתק במערך חישובי הקץ בקרב נוצרים ויהודים כאחד, אשר כלשונו "היוו מנגנון פעיל ושמיש מאוד בנקודות זמן מכריעות" (עמ' xii). ראשון לכולם הוא כמובן חשבון "שבעים השבועים" שבספר דניאל. כגודל עמימותו רבו פירושיו. סניף לעיון הזה הוא בירורו לגבי משיח שקר שפעל בקרב יהודי האי כרתים במחצית הראשונה של המאה החמישית.

במאה השישית גאה גל נוסף של ציפיות משיחיות שניזון מגורמים חיצוניים (היריבות בין הביזנטים לסאסאנים) ופנימיים. מרכיב חיוני בתשתית הספרותית להבנת הציפיות של היהודים באותה עת הוא ספר זרובבל, לפחות בגרעינו. אגב הערות קצרות על המקורות היהודיים להתחקות על הציפיות הללו ציין עיר–שי קטעי מדרש ופיוט וכן שרידים ארכיאולוגיים, ועל בסיס רסיסי המידע שסימן דן בשאלה מתודולוגית קריטית: מה ועד כמה אפשר להפיק מן הממצאים הספרותיים. דעת לנבון נקל שהתשובה על שאלה זו אינה פשוטה ונחרצת.

מן השליש השני של המאה השביעית הסתבכה התמונה עוד יותר בגין הופעת האסלאם ועמו בשורת המונותיאיזם מצד אחד והקלות שונות בפרקי זמן מוגדרים בחיי היהודים, בייחוד בירושלים, מן הצד האחר. מאמרו של עיר–שי נחתם באמירה נוקבת: "המתח המשיחי הניכר לא הוביל לאקטיביזם מופגן, אלא נותר בגדר שיח וככל הנראה לא פרץ את גבולותיו" (עמ' l).

נבואות שלאחר מעשה

כותרת מאמרו של ד"ר הלל ניומן מן החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה היא "'מדרשי גאולה' ליהודה אבן–שמואל: ביקורת מתודולוגית והיסטורית" (42 עמ'). על בסיס הרקע הרחב, המלומד ומאיר העיניים שפרש עיר–שי, בא ניומן להתבונן במה שעשה אבן–שמואל. ראשית דיונו עוסקת ב"עקרונות מתודולוגיים בחקר הספרות האפוקליפטית", לאו דווקא היהודית, לאחר שהביא הגדרה מפורטת שהציע ג'ון קולינס, מחשובי חוקרי הספרות האפוקליפטית מימי הבית השני ואילך: "'אפוקליפסה' היא סוגה של ספרות חזונות במסגרת נרטיבית, ובה גילוי החזון לבן אנוש נעשה בתיווכה של ישות שלא מן העולם הזה וחושף מציאות שהיא נעלה (transcendent) הן בזמן הן במקום: בזמן, כשהיא צופה את הגאולה בקץ הימים, ובמקום, כשהיא נוגעת בעולם אחר, על–טבעי" (עמ' liii). על בסיס ההגדרה הזאת הבחין בין חזונות שתכליתם לגלות את שיארע באחרית הימים ובין חזונות שתכליתם לחשוף נסתרות קוסמולוגיות. רוב מה שכינס אבן–שמואל שייך לקבוצה הראשונה, ולכן ניומן התמקד בה.

ניומן הראה היטב כי חלק נכבד מן החזיונות מימי בית שני ואילך אינו עוסק בעתיד אלא בעבר ובהווה, ומכנה אותם "נבואות שלאחר מעשה". זו קביעה חיונית ואין הוא הראשון שדן בה. עוד עמד על חזונות שגיבוריהם דמויות מקראיות (בייחוד דניאל, זרובבל ואליהו) לעומת גיבורים מימי התנאים (רבי ישמעאל ורבי שמעון בן יוחאי). בחלק הבא בחן את "'מדרשי גאולה' של אבן–שמואל וחקר הספרות האפוקליפטית היהודית המאוחרת". כאן הסביר בפירוט מה חולשת המהדורה של אבן–שמואל, תוך שהוא מקפיד מאוד בכבודו.

דבריו הם מופת לכתיבה ראויה, המתמקדת בכתוב ולא בכותב. מכאן פנה לדון בקבצים העיקריים שב"מדרשי גאֻלָּה": ספר זרובבל על ענפי הנוסח שלו, אשר אבן–שמואל הכיר רק את מקצתם; ספר אליהו וגלגולי נוסחיו; נסתרות ר' שמעון בן יוחאי ועיבודיהם; פיוטים אפוקליפטיים, כולל אחד שאבן–שמואל כלל לא הכיר. להקדמות נלוותה רשימה של מהדורות ותרגומים חדשים לכמה כתבים שלא נדונו במבוא.

כללו של דבר: מחקריהם היסודיים של עיר–שי וניומן משלימים זה את זה ומעמידים בפני החוקר המקצועי ובפני הקורא המשכיל תמונה עשירה ומפורטת של הישגי המחקר בתחום האפוקליפסה היהודית עד המאה השלוש עשרה ולצדה "רשימת אזהרה" של קשיים, בעיות ואתגרים שיש ליתן עליה את הדעת אם רוצים שלא להיכשל בהסקת מסקנות חפוזה ושגויה מן הכתבים המרתקים הללו. מאמריהם של עיר–שי וניומן מעניקים ממד חדש ועומק נוסף למפעלו המונומנטלי של אבן–שמואל ומהווים מצבת כבוד לזכרו ולמפעלו.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח