בתגובה ל"סכנת הגילוי הישיר" מאת גבי שטרנגר

דבקות מעל ההומאניות

מאמרו של גבי שטרנגר הוא עוד ניסיון בלתי אפשרי לטשטש את המסר העולה מפרשת העקדה, ולגלגל אותו אל המחוז הנחמד והמוכר של ההומאניות. כל יודע עברית הקורא את פרשת העקדה מבין מיד שלב הפרשה הוא ההתמסרות השלמה אל הציווי הא–לוהי של עקדת יצחק תוך "הקרבת" הרגש ההומאני הכי בסיסי. התמסרות זו היא דבר נשגב ומרומם, ובה הגיע אברהם לשיא גדולתו.

שטרנגר מקשה על כך שתי קושיות: איך דרש ה' מאברהם את הקרבת בנו תוך כדי פגיעה בקדושת החיים, שהיא ערך מרכזי בתורה, ואיך הסכים אברהם לבצע "פשע" כזה בלי מילה של התנגדות? ולא הבין או סירב להבין, שבדיוק את הדבר הזה התורה מלמדת. שהדבקות בא–להים עומדת מעל לערכים ההומאניים. הערכים הללו כולם נטועים בנו מידי ה', ועל כן כשהציווי של ה' הוא, לשעתו, הפוך מהם – ידו על העליונה. והדבר כה ברור לאברהם, שהוא אינו מעלה על דעתו מילה של התנגדות.

בדרך כלל יש התאמה בין הציווי הא–לוהי לבין לבנו הטוב, וגם בעקדה בסופו של דבר נאמר "אל תשלח ידך את הנער", אך חשוב ועקרוני להודיע לנו שגם ערכו של הלב הטוב שלנו הוא רק מפני, ורק בתנאי, שהוא מתאים לרצון ה'. יש גם מפגש עם הלכה שהינו קשה לרגש המוסרי שלנו, כמו דין ממזר, אבל היא הלכה מחייבת. כי היא דבר ה'.

ומטריד מאוד שהוא משתמש בשמותיהם של השפת אמת, של הרב קוק וגם של הזוהר ושל רש"י למאמר שהגדולים האלה היו זורקים מכל המדרגות. ולסיום הערה נוספת: מיותר, ואף מעליב, להשוות את עקדת יצחק למעשה אדיפוס, אף על פי שההשוואה מסתיימת "לטובת" עקדת יצחק. מה הטעם לומר "הפסל הזה דומה ממש לבן אדם. הם דומים ברגליים, בידיים ובצורת הפנים, ואף על פי כן הם שונים לחלוטין, כי אדם יכול גם ללכת, לראות, לשמוע, לחשוב ולעשות טוב בחייו?"

משה גנץ

הרב משה גנץ מלמד בישיבת ההסדר בשעלבים

הדיבור הכפול

גבי שטרנגר משיב:

הרב גנץ משוכנע שמסר העקדה מובן "מיד לכל מי שיודע עברית", והבנה זו כמובן הולמת את הדרך שבה הוא, הרב גנץ, מפרש את העקדה. אך למעשה העקדה הדירה שינה מעיני חכמי ישראל, החל מחכמי המדרש ועד הרב קוק – ולא בכדי. התמונה של אברהם המניף את הסכין כדי לשחוט את בנו העקוד מזעזעת כל אדם שרואה בלבו הטוב מתנת א–לוה שעליה הוא מברך יום ביומו. אברהם אבינו עצמו לימדנו שאין לבטל את צו המצפון ללא דיון נוקב ("השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!").

מסר סיפור העקדה בוודאי איננו פשוט, הוא מורכב לפחות כשניות הדיבור הא–לוהי שבו – ולה הצעתי פשר במאמרי, ולפיו העקדה חושפת את הפרדיגמה התורנית של הדיבור הא–לוהי הכפול – הדרך הטוטאלית של הדיבור הישיר (או התורה שבכתב) והדרך המתווכת של "המלאך" – היא התורה שבעל פה.

———–

בתגובה ל"בית הספר של האתמול" מאת זהבית גרוס

דילוג מסוכן על שלב הידע

פרופ' גרוס מותחת ביקורת על מערכת החינוך ורואה בה מערכת אנכרוניסטית. לדבריה, "ההתפתחות הטכנולוגית המהירה הפחיתה מחשיבותו של החינוך הפורמלי. הנגישות לידע וקצב ההתפתחות וההתיישנות שלו צמצמו את משמעותו". אך אני תוהה לאיזה ידע התכוונה גרוס. האם תפקיד הלב בגוף האדם השתנה? האם ים המלח הפסיק להיות המקום הנמוך ביותר בעולם? ישנו מידע בסיסי שכל בן תרבות צריך לאחסן במוחו ולא בשום מקום אחר. אילו נשאלו סטודנטים איפה נמצאת לונדון ותשובתם הייתה שאין צורך לזכור זאת כי אפשר לבדוק בגוגל – סביר להניח שגם גרוס הייתה מוצאת דופי בחוסר ידיעתם. זוהי אשליה לחשוב שאפשר לדלג על השלב של הקניית ידע ולקפוץ אל חשיבה ביקורתית ויצירתיות.

במרחק של זמן אנחנו זוכרים מעט מאוד חוויות. כלל לא בטוח שהתלמידים ממודיעין יזכרו בתור סטודנטים בעוד מספר שנים את הסיור שהם זוכרים כעת. העובדה שאנו לא זוכרים את תהליך הלמידה באופן מודע לא הופכת את מה שלמדנו למיותר. אדרבה, רוב הדברים החשובים שלמדנו בחיים – אנחנו לא זוכרים מתי ואיפה למדנו אותם. למשל הפעם הראשונה שבה תפסנו כדור או החיבור הראשון שכתבנו. אך למרות שאנו לא זוכרים מתי ואיך רכשנו ידע זה, עדיין אנו משתמשים בהצלחה בידע או במיומנות שרכשנו.

את רוב המידע שלמדנו באוניברסיטה לתואר ראשון או שני אנחנו לא זוכרים. לאור זאת, האם פרופ' גרוס תסכים שתארים אוניברסיטאיים הם מיותרים ואינם מקדמים את האנושות? אגב, המקום היחיד שבו עומד אדם ומרצה מול קבוצת אנשים הנאלצים לראות את עצמם ככלי קיבול לידע, ולפעמים גם לתיאוריות ודעות אישיות, ואחר כך נדרשים ללמוד חומר ו"להקיא אותו" באופן מדויק, הוא האוניברסיטה. בבתי הספר המורים אינם נותנים הרצאות שהתלמידים מסכמים בשקט. בישיבות לומדים בחברותות ובבתי הספר יש שיעורים שבהם יש שאילת שאלות, דיונים ולפעמים ויכוחים לוהטים, וגם עבודות בקבוצה.

מזה שנים רבות מאוד שרופאים לובשים חלוקים לבנים ומשתמשים בסטטוסקופים, אך לא יעלה על הדעת לומר שהרפואה לא השתנתה והיא כשם שהייתה לפני חמישים שנה. כך גם במערכת החינוך יש דברים שנשארו כמו שהיו – כיתה ומורה ותלמידים – אבל דברים השתנו מבחינת התנהלות השיעורים ומערכת היחסים בין המורים והתלמידים. כולם מדברים על מערכת חינוך שקפאה על שמריה, אך כמי שנמצאת בה כמורה כבר 30 שנה אני יודעת שמדובר במערכת דינמית שעוסקת בשינוי כל הזמן, ויש לדעתי מקום לעוד שיפורים. למשל, אני חושבת שצריכים להיות הרבה יותר שיעורים שעוסקים באומנויות שונות – מוסיקה, ציור, שחמט ועוד. יש גם להקנות ידע ומיומנויות בתחומים כגון ניהול תקציב, בריאות ותזונה.

יש לזכור שמערכת החינוך הישראלית מגוונת מאוד מבחינת האוכלוסייה הנמצאת בה. יש ילדים רבים ממשפחות עולים ומתרבויות שונות. התמקדות קיצונית בטיפוח הפרט או בשיתוף פעולה חברתי שטחי שאינו ממוקד ביצירת אתוס משותף לאור ערכים יהודיים תהיה לנו לרועץ.

תפקיד בית הספר הוא להקנות ידע, מיומנויות שונות וערכים, ולהעביר את המסורת מדור לדור. ההתפתחות הטכנולוגית שיצרה נגישות גבוהה כמעט לכל הידע האנושי מזכירה את מהפכת הדפוס. פתאום יש הרבה ידע והוא נגיש יותר מאי פעם. "עץ הדעת טוב ורע" נמצא בקצה האצבעות. ההתפתחות הזו גורמת לבלבול ולמחשבה שאין צורך בחינוך אלא רק בתיווך. אך תפקיד החינוך לא השתנה, כי הנגישות למידע לא שינתה את הטבע האנושי. התלמידים זקוקים למורים כיד מכוונת, כמגדלור במים שאין להם סוף.

הגדרת המורים כמתווכים, כביכול אנשי או"ם שאינם נוקטים עמדה, לא תתרום לתלמידים הנמצאים בשלבים שונים של עיצוב אישיות, ובהתמודדויות שונות בתחום החברתי. הם זקוקים למורים כמגדלור של ערכים יציבים, ולא כטכנוקרטים או מארגנים של משחקי חברה.

אלישבע קרונמן

אלישבע קרונמן היא מחנכת ומורה לאנגלית במקיף דתי אמי"ת – באר שבע

אלוף ישראל ב"העתק–הדבק"

פרופ' זהבית גרוס משיבה:

דבריה של אלישבע קרונמן מייצגים גישה אנכרוניסטית אל הידע, שלפיה ישנו ידע אובייקטיבי מגובש אחיד וסגור הנמצא "אי שם" ועל המורה (שיש לו בעלות בלעדית על הידע) להעביר אותו אל מוחו של התלמיד. במאמרי לא ויתרתי על שלב הידע ולא ביקשתי לדלג עליו אלא טענתי שבעולם פוסט–מודרני יש להנגיש אותו באופן קונסטרוקטיביסטי (הבנייתי) המותאם לצורכיהם הרלוונטיים והאקטואליים של לומדים שונים.

דווקא גישה זו משרתת צרכים הטרוגניים ורב תרבותיים של אוכלוסיות יעד שונות. מאמרי מבקש לבסס את המעשה החינוכי על חינוך יותר מאשר על הוראה תוך הדגשת ההיבטים הערכיים החווייתיים של הלמידה המתייחסים לצרכיו ההוליסטיים (הקוגניטיביים, האמוציונליים וההתנהגותיים) של הלומד.

התוצר החינוכי של מערכת החינוך על פי תפיסה זו הוא לומד עצמאי וביקורתי שלמידתו נעשית מתוך חדוות יצירה ותסיסה אינטלקטואלית ולא תוכי שהוא אלוף ישראל ב"העתק–הדבק".

———-

בתגובה ל"אתגר ההטרוגניות" מאת שוקי פרידמן

דמיון אחדות מזיק

קריאתו של ידידי ד"ר שוקי פרידמן לאיחוד הציונות הדתית אכן תביא במישור הפוליטי יותר כוח ותקציבים למוסדותיה, אבל ברמה הלאומית היא תעצים את הפילוג בעם. קריאתו מנסה לאחוז בכוח בעולם של האתמול, במקום לראות את עולם המחר ואת המציאות ההולכת ומתהווה לעינינו, לקראת "יהדות רצופה, בין הלכה לחילוניות".

הבחירה של הרב טאו ברב ראשי חרדי ולא ברב סתיו, במפלגתו של אלי ישי ולא בבית היהודי, מלמדת אותנו שהיחס אל הערכים הליברליים הוא נושא הרבה יותר משמעותי מאשר שיוך לאידיאולוגיה הציונית–דתית. ברגע שמבינים זאת, נוכל לכבד הרבה יותר את הבחירות של החרד"ל ונפסיק לראות בהם רק קבוצה של פלגנים. הם אינם מסוגלים להשתתף בימי העיון בתנ"ך בישיבת הר–עציון, וקל וחומר להצטרף למגמות החדשות של בתי מדרש פלורליסטיים דתיים–חילוניים, בתי ספר של החינוך המשלב ומכינות קדם צבאיות מעורבות.

שיתופי הפעולה בין חילוניים ודתיים–ליברליים באים לידי ביטוי גם ברמה הפוליטית, כגון תנועת התעוררות בירושלים, התומכת בפתיחת מקומות בילוי בשבתות, דבר שגם הזרם המרכזי של הציונות הדתית, מפלגת הבית היהודי, לא מסוגל לעשות.

גם אם נשים בצד סוגיות של ימין ושמאל – את ההליכה של הבית היהודי ימינה מהליכוד – אין לצפות מדתיים ליברליים התומכים בפתיחת מסלול של נישואין אזרחיים להצביע למפלגה התומכת בהשארת המונופול בידי הרבנות הראשית.

אסיים בכמה משפטים שכתבתי בספרי על נושא זה: "חלוקת החברה הישראלית לפי ה'פראקסיס', מי נוסע בשבת לים ומי הולך לבית כנסת, או מי עושה גם את זה וגם את זה, היא שטחית וכמעט אינה אומרת דבר על העולם הפנימי. חלוקה הרבה יותר משמעותית קשורה לשאלה מי הפנים ערכים הומניסטיים ליברליים ומי לא, ואם מסתכלים מנקודת מבט זאת החלוקה היא אחרת… בנישואים, ישנם כמה וכמה זוגות מעורבים של דתיים וחילוניים, אבל נדיר למצוא זוגות של חרד"לים וליברלים (אני באופן אישי אינני מכיר). ראיית הציונות הדתית כמגזר אחד היא מציאות מדומיינת. היא אמנם קיימת במוחם של אנשים, אבל לא במציאות עצמה".

אלחנן שילה

ספרו של ד"ר אלחנן שילה "יהדות קיומית" ראה אור לאחרונה בהוצאת שוקן

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח