עיון בפשטי המקראות חושף מערכת יחסים סבוכה בין יעקב לנשותיו. מסתבר שלצד האהבה הטהורה פעלו מאחורי הקלעים גם אינטרסים שונים, והם שהובילו לבסוף להעדפת לאה על פני אחותה

פרשת ויצא מציגה לפנינו מערכת יחסים משולשת, טעונה ומורכבת, בין יעקב לשתי נשותיו – לאה ורחל. על פי הכינוי המקראי, הייתה רחל האישה האהובה ואילו לאה הייתה האישה השנואה. כינוי זה, בנוסף להעדפתו של יעקב את רחל וכוונתו לשאת אותה ראשונה, קיבע את דמותה של לאה אמנו לאורך הדורות כאם הדחויה שנכנסה רק בדיעבד לבית ישראל.

ואולם, אם נתבונן במבט רחב יותר על ההיסטוריה נגלה תמונה הפוכה. את רחל קבר יעקב על אם הדרך – בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה. הוא לא נשא אותה עמו אל מערת המכפלה ולא נאמר כי הקים ציון מיוחד במקום קבורתה. גם לקראת מותו, מצווה יעקב את בניו לקבור אותו דווקא במערת המכפלה משום ש"שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה" (בראשית מט, לא). הנה כי כן, יעקב קבר דווקא את לאה בנחלת אבותיו ולא את רחל! עוד מבקש יעקב להיקבר דווקא עם לאה ולא עם אשתו האהובה רחל.

מה גרם לשינוי זה ביחסו של יעקב? כיצד זה נהפכה אשתו ה"שנואה" של יעקב לזו שעמה ייקבר? זאת ועוד, אם נזכור כי דווקא מבני לאה יצאו השבטים המובילים – יהודה (מלכות) ולוי (כהונה) – תגבר התמיהה. כיצד חשובי השבטים יצאו דווקא מאשתו השנואה של יעקב? עיון ממוקד בטיב מערך היחסים שבין יעקב ושתי נשותיו במהלך פרשת ויצא עשוי לספק מספר רמזים לשינוי שחל ביחסו של יעקב כלפי נשותיו.

פליט המבקש מקלט

נתבונן תחילה במפגש הראשוני של יעקב עם אשתו האהובה רחל. רגילים לשרטט את המפגש ביניהם על הבאר כ"אהבה ממבט ראשון", כביכול שם גמר אומר יעקב לשאת אותה לאישה. אלא שפשט הפסוקים מלמד שלא היא. כדי לעמוד נכונה על משמעות הכתובים בפרשתנו, יש לזכור את מטרותיו השונות של יעקב בצאתו לחרן.

בסוף פרשת תולדות שולחים יצחק ורבקה את יעקב לחרן, אך לשניהם תכליות שונות. בעוד רבקה שולחת אותו כדי שיימלט מעשו אחיו, יצחק שולח אותו כדי למצוא שם כלה. ברור הוא שהמניע העיקרי ליציאה הוא הבריחה, ואילו עניין מציאת האישה הוא רק סיפור כיסוי לכך, מתוך מטרה לשכנע את יצחק לאשר זאת. שני רמזים במקרא תורמים לאישוש טענה זו:

ראשית, בתחילת פרשת ויצא אנו קוראים על הנדר שנדר יעקב: "אם יהיה א–להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וגו'". יעקב מפחד. הוא מפחד מן הדרך וחושש לשלומו בהליכה רחוקה זו. מציאות זו של פחד מעידה על הלך רוח של מי שבורח ופוחד מסכנות הדרך. אצל אליעזר, לדוגמה, שהלך לחרן כדי למצוא אישה, לא מצאנו שום פחד.

שנית, עצם יציאתו של יעקב בחוסר כול מעידה על אדם שבורח. מדוע לא ציידו אותו הוריו באוכל ומשקה, בתכשיטים ובאבנים טובות, בגמלים וחמורים, כפי שהיה אצל אליעזר? נראה כי היה צורך שיעקב יימלט כמה שיותר מהר לבית לבן ועל כן לא היה די זמן לציידו בכל הדרוש, מה עוד שציוד מיותר היה מעכב מאוד את הליכתו (השוו לחזרתו – "אתנהלה לאטי") ומהווה סכנה לביטחונו.

על רקע תובנה זו נבקש לעיין בתיאור המפגש הדרמטי שבין יעקב ורחל על פי הבאר (כט, י–יג):

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה. ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה.

בשל מה בכה יעקב בראותו את רחל? יש שראו בכך ביטוי לאהבה שלו כלפיה. אך עיון בכתוב מעלה סיבה אחרת. יושם לב שיעקב איננו מתרגש רק מפגישתו עם רחל אלא גם מכך שהוא רואה את "צאן לבן אחי אמו". הדגש אפוא איננו על רחל אלא על העובדה שמצא את הגורמים השייכים ל"לבן אחי אמו". יעקב מתרגש מכך שהגיע שלם ובריא למקום מקלטו, לא מפני שהתאהב ברחל. אין בפסוקים הללו שום שיפוט של רחל – לא נאמר כאן שהייתה יפת תואר, כפי שיתואר בהמשך, ולא הוזכרו המידות שלה. נשיקתו של יעקב לרחל היא כשל בן משפחה קרוב, כפי שבהמשך לבן מנשק אותו.

פרשנות זו של המפגש עם רחל זוכה לתימוכין מהשוואת מפגש זה למפגשו של אליעזר עבד אברהם עם רבקה. שני המפגשים אירעו על פי הבאר בחרן, אלא שבעוד אצל אליעזר מי שדלתה מים מן הבאר והשקתה את הגמלים הייתה רבקה, במפגש של יעקב הוא זה שדולה מים מן הבאר ומשקה את צאן לבן. הבדל זה נובע מכך שבמפגש עם אליעזר רבקה היא שעמדה למבחן, ואילו אצל יעקב המבחן הוא כביכול שלו. הוא רוצה להיקלט בבית לבן ועל כן הוא עושה את מלאכת ההשקיה. יתרה מכך, כשאליעזר מגיע לבית בתואל הוא מספר את כל מה שאירע, כאשר כוונתו היא לסימן שהציב ולקיומו עד הפרט האחרון על ידי רבקה. מכאן מסקנתו כי ייעודה של רבקה הוא להתחתן עם יצחק. אצל יעקב, לעומת זאת, הוא מספר "את כל הדברים האלה" (שם, יג), כשכוונתו היא לסיפור בריחתו מעשו. אין בדבריו אזכור לאהבתו לרחל, ולא בקשת נישואין. רחל באה כאן רק על תקן של "בת לבן" שהוא הוא המרכז של הסיפור.

מהפסוק "ועיני לאה רכות" יש ללמוד שהייתה יפה. רחל ולאה, דנטה גבריאל רוזטי, 1855

אישה כמשכורת

הבנה זו לגבי מטרת הגעתו של יעקב לחרן מסבירה את ההתנהלות שבאה בהמשך. הכתוב מתאר כי יעקב יושב עם לבן "חדש ימים" (שם, יד). במהלך חודש זה לא נאמר כי יעקב ביקש לשאת את רחל או שמצאה חן בעיניו. רק לאחר חודש ימים, כשלבן רואה שאחיינו מתכוון לשהות אצלו תקופה ארוכה, הוא שואל את יעקב "מה משכורתך?" (שם, טו). רק אז נזכר הכתוב לספר כי רחל הייתה יפת תאר ויפת מראה וכי יעקב אהב אותה. על כן, יעקב מבקש לשאת את רחל לאישה כמשכורת על עבודתו. יעקב מיוזמתו מציע ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (שם, יח) ולבן מסכים. מדוע מציע יעקב לעבוד שבע שנים, זמן כה ארוך? ומדוע אין הוא מבקש לשאת אותה מיד?

נראה שהצעה זו של יעקב משרתת את מטרת שליחותו העיקרית. יעקב ידע שהוא צריך לשהות בבית לבן זמן מה עד שתנוח חמת אחיו. על כן הוא מציע ללבן לעבוד אצלו שבע שנים, כשרק בסופן הוא ייקח את רחל לאישה, ועמה יחזור לארץ כנען, לקיים מצוות אביו. הדבר מרומז במקרא בכך ששבע השנים היו בעיני יעקב "כימים אחדים" (שם, כ), והלא במילים אלו ממש מכונים ימי שהייתו אצל לבן בדברי רבקה אליו, טרם יציאתו: "וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך" (כז, כד). לאור זאת מסתבר כי בניגוד לדעת הרווחת, לבן לא ניצל את אהבת יעקב לרחל כדי שיעבוד אצלו יעקב שבע שנים, אלא ההפך הוא הנכון – יעקב השתמש באהבתו לרחל כדי להאריך את זמן שהותו בבית לבן.

ממקום זה מצטייר סיפורו של יעקב כסיפור מקלט כשענייני הנשים הם שוליים לו. מבחינתו של יעקב, המאבק שלו עם לבן הוא על מספר השנים שבהן יעבוד אצלו, ואילו מערכת היחסים הטעונה הייתה בעיקר בין נשותיו – מי תזכה יותר באהבת אישהּ.

מעתה נוכל להפנות את מבטינו לעבר יחסי יעקב ונשותיו ולראות כיצד הם מתנהלים. נתינת לאה במקום רחל הביאה את יעקב לאכזבה מרה. הכתוב מתאר את טענתו של יעקב במילים קשות: "ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני" (כט, כה). לבן מתרץ את מעשהו, סוחט מיעקב התחייבות לעבוד עוד שבע שנים בשביל רחל, ולאחר שבעת ימי המשתה נותן לו גם את רחל.

זו אפוא נקודת המוצא במערך היחסים – יעקב זוכה לבסוף באישה שאותה אהב, אלא שבדרך לקבלתה ספג עוגמת נפש קשה בעקבות נתינת לאה. וכאן יש לדייק: הצער שלו אינו נובע מכך שלאה אינה אישה ראויה או לא מספיק יפה. אדרבה, מהפסוק האומר שעיני לאה היו רכות יש ללמוד שהייתה יפה, אולי אף יותר מרחל. בשיר השירים העיניים משחקות תפקיד משמעותי בתיאור יופייה של הרעיה, והכינוי רך מבטא לאורך המקרא תכונה חיובית. לאור זאת, ייתכן שלאה הייתה דווקא יפה מרחל שכן היא לא ניחנה רק ביופי חיצוני (תואר ומראה) אלא גם בעיניים טובות.

צערו של יעקב נובע אך ורק משום שהיה כאן מעשה רמאות של לבן והפרה בוטה של ההסכם שחתם עמו. ייתכן שכעס משום שהבין שכך מנסה לבן להכריח אותו לעבוד שבע שנים נוספות. אמנם נאמר שיעקב אהב את רחל, אך מסתבר שגם לאה מצד עצמה לא הייתה פחות טובה ממנה. רמז לכך נמצא בפסוק "ויאהב גם את רחל מלאה" (כט, ל), שממנו עולה כי יעקב אכן אהב בשלב כלשהו את לאה, אלא שאת רחל אהב יותר. ומפני מה נקראה לאה שנואה? כנראה מדובר בביטוי יחסי, לא מוחלט, שכוונתו לומר שהייתה פחות אהובה.

נפתולי אהבה

מעתה מתחיל מאבק של הנשים – זו שיעקב אהב יותר וזו שאהב פחות – על לבו של יעקב. לאה מתחילה ללדת ילדים כשכל מטרתם היא למשוך את יעקב אליה: ראובן על שום "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי", שמעון על שום "כי שמע ה' כי שנואה אנכי" ולוי על שום "הפעם ילוה אלי אישי". האם הצליחה לאה במשיכת לבו של יעקב? שמות שלושת הבנים הראשונים מעידים שלא, אך תפנית מעניינת חלה בבן הרביעי. לאה קוראת לבנה בשם יהודה – "הפעם אודה את ה'". לראשונה לאה אינה קוראת בשם שמבטא את ציפייתה לעתיד אלא בשם המעיד על הודאה, כאילו הצליחה בדבר מה. האם לפנינו רמז לכך שיעקב אכן שעה לבקשותיה?

אם כך הוא, יובן מדוע רק כעת, עם הולדת הבן הרביעי, הכתוב מספר כי רחל קינאה באחותה, ושם בפיה את הדרישה הקשה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". עד עתה (משך ארבע שנים) רחל לא הגיעה למשבר כה חמור, ומה קרה עתה? הייתכן שיש קשר לכך שיעקב התחיל להראות סימני חביבות ללאה? גם תגובתו של יעקב מעידה על משבר ביחסו שלו לרחל: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת א–להים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (ל, ב). יש כאן ביטוי ברור של חוסר סבלנות, המהווה אולי סימן לכך שחל פיחות באהבת יעקב לרחל.

רחל מרגישה שהיא נמצאת במאבק עם לאה על ליבו של יעקב, כשהבנים הם האמצעי לכך. יעיד על כך שמו של הבן שנולד לה על ידי שפחתה, בלהה: "נפתולי א–להים נפתלתי עם אחתי גם יכלתי" (ל, ח). רחל איננה מציינת את הודאתה על כך שנולדו לה סוף סוף בנים אלא את העובדה שהיא מנצחת במאבק עם אחותה. ומכאן שלא הציפייה לבנים היא שעמדה בראש מעייניה אלא מאבקה עם לאה על לבו של יעקב.

מעתה ברור מדוע לאה, בתגובה, נותנת את שפחתה, זלפה, ליעקב. הרי ילדים כבר היו לה, ומדוע לה עוד בנים משפחתה? נראה שלאה, שראתה כי רחל מתחילה ללדת ולמשוך באמצעות כך את יעקב אליה, הייתה זקוקה לעוד ילדים שימשכו שוב את לבו של יעקב אליה. לאה החזירה מאבק לרחל.

וכאן עולה השאלה: מי בסופו של דבר ניצחה בקרב על לבו של יעקב? רחל או לאה, האהובה או השנואה? כאמור בפתח דברינו, קבורתו של יעקב לצד לאה, וקבורת רחל על אם הדרך; העובדה כי דווקא מלאה יצאו שבטי המלכות והכהונה; וההיסטוריה שהשאירה זכר לשבט יהודה, בעוד ממלכת אפרים הוגלתה וטרם שבה אולי מרמזות על התשובה. אבל אותנו, הקוראים, זה לא מספק. כשלעצמנו, איננו מוכנים להיכנס לנעליו של יעקב ולהיאלץ לבחור באחת הנשים. שתיהן טובות, שתיהן יקרות, ועל כך אנו מברכים את הכלות (רות ד, יא): "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל".

הרב ד"ר עידו פכטר הוא רב קהילת "ישראל הצעיר" ברמת פולג נתניה

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח