מלך חסידי במקום דמוקרטיה | יצחק גייגר

 

כיוון חדש למבוכת הרבנים בשאלות ריבונות ומדינה – מנהיגות על–פי השראת החסידות והקבלה וראיית השלטון כהנהגת הצדיק את חצרו החסידית. ספר חדש כתוכנית למימוש חזון

תורת המלך

חלק שני: ציבור ומלכות

יצחק שפירא ויוסף אליצור, תשע"ז

הקמתה של מדינת ישראל הציבה אתגר חסר תקדים בפני רבני ישראל: כיצד ניתן לכונן מדינה מודרנית על פי התורה לאחר שבמשך כאלפיים שנה מיעטו רבנים לעסוק בענייני מדינה יהודית, והמקורות שלפנינו דלים והם נכתבו בעידן טרום מודרני וטרום דמוקרטי, וכשרובו ככולו של עם ישראל אינו חש מחויב לתורה? כדי שהשאלה לא תישאר מופשטת אפשר לשאול, למשל: האם ניתן לכונן מדינה כזו על בסיס הלכות מלכים ומלחמותיהם של הרמב"ם? בספרי "היציאה מהשטעטל: רבני הציונות הדתית אל מול אתגר הריבונות היהודית" דנתי בהרחבה באתגר זה (עמודים 54—68), וכאן אזכיר בקיצור נמרץ את עיקרי התשובות כהקדמה לחידוש שבספרם של הרבנים שפירא ואליצור.

היו רבנים שהשיבו על השאלות האלה בשלילה, ונציג כאן רק את עמדותיהם של שניים מהם. הרב חיים דוד הלוי (1924—1998), רבה הספרדי של תל–אביב, טען כי פרשת המלך בפרק י"ז בחומש דברים נמסרה במודע כשהיא עמומה, שכן תחומי המדינה והכלכלה הם תחומים המועדים לשינויים תכופים, ועל כן העדיף הקב"ה לא לקבוע בהם מסמרות. לדעתו, על אף שהרמב"ם עסק בתחום המדיני וקבע בו מסמרות, אין קביעותיו מחייבות את הדורות הבאים, כי לא היה דיון תורני נוסף בנושא, ואין ללמוד מהיעדר הדיון הנוסף ששאר הראשונים הסכימו עם הרמב"ם בהלכותיו. הרב אהרן ליכטנשטיין (1933—2015) סבר שהמקורות התורניים שלפנינו אינם יכולים להועיל לנו היום כי הם נכתבו על רקע של חברה הנאמנה באופן בסיסי להלכה, שלא כרוב החברה היום.

רבנים אחרים סברו שלא יעלה על הדעת שלא ניתן יהיה לפתח תפיסה תורנית של מדינה מודרנית, והם ביקשו לחדש – לא להמציא! – כמעט יש מאין, הלכות מדינה. ראש לרבנים אלו היה הרב שאול ישראלי (1909—1995) שהתגייס למפעל תורני זה והמריץ אחרים להירתם למלאכה. אלא שגם הרב ישראלי היה מודע לקושי הגדול העומד בפני כל המעוניין לפתח הלכות מדינה: קשה מאוד–מאוד לפתח הלכות מדינה רק על סמך מקורות הלכתיים מקובלים ובראשם הבבלי וספרות הפוסקים. התברר כי בחלק מהשאלות הנוגעות למדינה המקור שניתן להסתמך עליו – לימוד ישיר מהתנ"ך – אינו מקור מקובל בפסיקה, ולכן הוא קבע שבמקרים אלו לא ניתן לפסוק הלכה ברורה ומחייבת לכול, ויש להסתפק ב"דעת תורה" שתוקפה מחייב פחות.

אך גם אחרי הפנייה הישירה לתנ"ך עדיין נותרו שאלות לא פתורות בענייני מדינה. לכן היו רבנים, והגדיל מכולם הרב נפתלי בר–אילן בחיבורו רחב היריעה "משטר ומדינה בישראל על פי התורה" (ד' כרכים), שפנו למקורות נוספים שאינם שגורים בפסיקת ההלכה: דברי אגדה, פרשנות לתנ"ך, ספרות דרשנית, פנקסי קהילות, ואף כתבי יוסף בן מתתיהו והנוהג בקרב אומות העולם. מובן שהפנייה למקורות לא שגרתיים אלו מובילה, לעיתים קרובות, להשראה בדבר הדרך שבה יש לילך, אך לא לפסיקת הלכה ברורה ומחייבת.

יהפוך ל"ממלא מקומו של המלך". הרב יצחק גינזבורג ותלמידים, 2008
צילום: קובי גדעון, פלאש 90

קשר רך ואנושי

מחברי הספר שלפנינו מציעים, למעשה, מקור נוסף להתמודד עם ענייני מדינה על פי התורה: החסידות (ואגב כך, גם הקבלה). ואין תמה בדבר, שכן המחברים ורבם, הרב יצחק גינזבורג, הם חסידי חב"ד. וכך כתב הרב גינזבורג במכתב הברכה לספר: "הדרך האמיתית לתקן את המציאות על פי ההלכה תלויה בהשראת פנימיות התורה – דרך הקבלה והחסידות – על המציאות כולה… בפרט פרטות אמורים הדברים בסוגיות של מלכות והנהגה…". וכחסידי חב"ד, הם פוסקים להלכה את הלכות מלכים של הרמב"ם.

השפעת הקבלה והחסידות בולטת. למשל, בעמודים עה–עז מוצגות ארבע מדרגות בחיים המשותפים בין בני האדם – שותפים בשיירה, שכנים, קהילה (בני העיר) ומלכות – המקבילות לארבעת העולמות על פי הקבלה: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות, וכן לארבע אותיות שם הוי"ה. גם המלכות עצמה, כך מציעים המחברים, נחלקת ל"מדינת מלכות", שבה המלך עדיין אינו יכול לעשות כחפצו, ולמלכות האידיאלית, מלכות שבה הכול מבטלים עצמם כלפי המלך. והמלכות האידיאלית "מקבילה למדרגת הכתר, באותיות השם ברוך הוא – לקוצו של י'" (עמ' עו) וכן "מקבילה ל'אדם הקדמון'… בו העולם כולו נתפס כגוף אחד המתפרט לאיברים" (עמ' עז).

יתר על כן, מתברר כי התכלית העילאית של המלכות לדעת המחברים היא, בסופו של דבר, "הביטול במציאות, כאשר כולם מסורים למלך לא כדי לדאוג למציאות, אלא בגלל שבזה משתקף הביטול שהאישיות חפצה בו כלפי היש האמיתי" (עמ' עז). וכפי שהביאו המחברים בשם ה"צמח צדק", רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האמצעי של חב"ד, "ומאחר שהמלך הוא בטל למלכות שמים וישראל בטילים למלך הרי נמצא בו ועל ידו הישראלים בטילים לאלוקותו יתברך" (עמ' קט). הווה אומר, תכלית המלכות היא העצמת המידות של האדם בדרך לקבלת מלכות ה', ולא קיומה של מדינה מתוקנת והגנה מפני אויבים מבחוץ.

למעשה, המלך ויחסיו ההדדיים עם נתיניו דומים לאלו של הצדיק עם חסידיו, ונראה שאין המלכות אלא הרחבת החצר החסידית. ואכן, בריאיון שהוענק לאחרונה (כ"א באלול תשע"ז, 14.9.2017) למוסף "אתנחתא" של השבועון "בשבע", מנסה הרב יצחק שפירא לשכנע כי הנהגה מדינית של צדיקים עדיפה על הנהגה מדינית רגילה כי אז "הקשר בין המנהיג לציבור הרבה יותר רך ואנושי, אין צורך בכוחניות ומשטר קשה", כאילו שהנהגה מדינית של צדיק תוכל ליצור קשר רך ואנושי עם מיליוני נתינים כמו שהוא מצליח, נניח, לקיים היום בחצרות המונות כמה עשרות אלפים לכל היותר.

חלופה למדינת ישראל

אם, כדברינו, המלכות המוצעת היא למעשה חצר חסידית, שבראשה עומד האדמו"ר שעל פיו יישק דבר, מפני מה דנים המחברים בשילוב נבחרי ציבור בשלטון וביחסם עם המלך, הרי המסייעים לאדמו"ר בהנהגת קהילתו אינם נבחרי ציבור? מבחינה פורמלית, אפשר לתלות את הדבר בהיות הקהילה (בני העיר) מדרגה מחויבת הלכתית כפי שהוזכר לעיל, כשידוע לכול כי ראשי הקהילה נבחרו לתפקידם. ועדיין, למה להם להידחק לשאלות של "יחסי כוחות" ו"היחס הפנימי בין המלך לבין נבחרי ציבור" (עמ' קז–קי)?

בריאיון אחר למוסף "אתנחתא", מה' באלול תשע"ו (8.9.2016), סיפר עו"ד אורי ציפורי, חסיד נוסף של הרב גינזבורג, על תנועת "דרך חיים" שנועדה, בלשונו, "לתרגם למעשה את חזונו של הרב יצחק גינזבורג לתיקון המדינה ולהתארגנות של הציבור היהודי על פי התורה". לדבריו, "בתורה יש מקום לניהול המציאות על ידי העם, יש בה צד של דמוקרטיה וצד של מלוכה. איך זה עובד ביחד, מה מערכת היחסים בין המלך ובין העם, את זה אנו כותבים". לאור דברים אלו, דומה שמוטב להעריך את הספר שלפנינו כחלק מפועלו של הרב גינזבורג להציע חלופה מעשית למדינת ישראל העכשווית, שכן לדברי עו"ד ציפורי "התנועה מתנהלת… מתוך מחשבה שאם היא תלך ותגדל, היא תחליף יום אחד את שיטת הממשל הנוכחית" והרב גינזבורג יהפוך ל"ממלא מקומו של המלך".

הרב גינזבורג ותלמידיו אינם מסתפקים אפוא בהצבת חזון למימוש בטווח הארוך בלבד, כפי שנהגו כמה מהרבנים שעסקו בענייני מדינה על פי התורה, אלא מציבים גם תוכנית לקידום חזונם בטווח הקצר והבינוני. ברי להם שלא יוכלו לגייס תמיכה לתוכניתם מבלי לשלם מס שפתיים לדמוקרטיה שמקובלת על חוגים רחבים גם בציבור הנאמן לתורה, מה עוד שאכן לכל הדעות מרכיבים מסוימים שלה זכו לגושפנקה הלכתית במסורת היהודית. אולם אין זו דמוקרטיה כפי שאנו מכירים. הגוי אינו יכול להיות אזרח שלה (פרק ו' בספר) ונשים יכולות לבחור אך לא להיבחר (בריאיון עם עו"ד ציפורי). כמדומה שזאת "דמוקרטיה" כשלב מעבר בלבד.

הניסיון של רבנים מחוגי חב"ד – שאינם מהזרם המרכזי שלה – להתמודד עם שאלות ש(רק) רבני הציונות הדתית התמודדו איתן עד כה מעניין וראוי לציון, שכן החסידות ככלל היא תנועה רוחנית המתמקדת בזווית הראייה של גאולת הפרט ולא של ענייני הכלל. ניתן לייחס את עצם הניסיון לפנות – בהצלחה חלקית בלבד – לענייני מדינה לרקע הציוני–דתי בביוגרפיה של הרב גינזבורג ושל חלק מתלמידיו. אולם יהיה המניע אשר יהיה, חשיבותו של הספר היא בניסיונו להתמודד עם שאלת אתגר כינון מדינה מודרנית על פי התורה.

כאמור, הרב יצחק שפירא העניק לאחרונה ריאיון ובו סיפר על הצעתו ללמד יחידת אזרחות בנושא "מהי מדינה יהודית" במיזם שנועד להעניק מסגרת לימודים ועבודה ל"נערי הגבעות". לדבריו הצעה זו לא התקבלה. המושגים "אזרחות", "אזרח" ו"מדינה" אינם חלק מהשפה של מחברי הספר, שהמושגים השגורים אצלם הם "מלכות" ו"ציבור" ולא בכדי. אולי עדיף אפוא להשאיר את הוראת האזרחות ליהודים המחויבים לתורה ומבינים שמדינה אינה שטעטל או חצר חסידית, ושמדינת ישראל אינה עוד קהילה בעולם היהודי.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בנובמבר 2017, ב-גיליון ויצא תשע"ח - 1059, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: