הרציונליות נגד הרציונליזציה | שלום רוזנברג

 

על פי הרמב"ם, האדם שרוי במלחמה מתמדת בין הידע המדעי ובין הרצון הסובייקטיבי. אבל האם כל ידע מדעי הוא אמת?

כיצד עלינו לקרוא ולהבין את איסור האכילה מעץ הדעת? תשובות שונות אפשריות, אך נראה לי שהחשובות ביניהן הן שתיים. לפי קריאה אחת רצה הקב"ה למנוע מהאדם את הדעת, כי ריחם עליו. סודה של הפרשה טמון בטענתו הפסימית של קהלת (א, יח): "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". הדעת היא מקור לסבל ולמכאוב. כשהאדם אוכל מעץ הדעת הוא מתחיל למות, כי הוא מקבל את תודעת המוות. גן העדן היחידי הוא אכן גן עדן של התמימים ואולי השוטים.

לפי פרשנות זו, סיפור גן העדן מהווה פסק דין פסימי נגד הדעת והרציונליות. רבי נחמן מברסלב פיתח רעיון זה בסיפור "החכם והתם". שם מעלה הוא את התם למדרגה גבוהה ביותר, מעל לחכמים ולפילוסופים. אחרים אף הוציאו מכאן מסקנות קשות ולפעמים הרסניות. לדעתי, רבים מהם מיוצגים בדמותו של פאוסט, העוזב את הדעת ואת ספרייתו כדי להתנסות בחיים "האמיתיים", הרחק מארון הספרים, ובתמורה מוכר הוא את נפשו לשטן.

שולל אחרי היופי

בקצה השני עומד הרמב"ם, אשר בשניים מהפרקים המרכזיים במורה הנבוכים (ח"א ב, ח"ב ל) ניסח גישה הפוכה. אנסה להציג כאן את עיקרי עמדתו. אמנם כן, עץ הדעת נאסר, אולם אין זו "דעת אמת ושקר" – דעת החכמה האמיתית. הרציונליות ("המושכלות" בלשונו של הרמב"ם), הידע האובייקטיבי והאידיאלים של התורה מיוצגים בעץ החיים דווקא. עץ הדעת לעומת זאת מתייחס ל"דעת טוב ורע", ומייצג את הדעת הסובייקטיבית (המכונה בלשון הרמב"ם ה"מפורסמות" = הדעות "הפופולריות"). זאת הדעת שנפלה במלכודת שטמן לה הנחש. זאת הדעת שנכנעה לפיתוי, למראה העין וטעם החֵך: "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם". במקום החיים הרציונליים והמוסריים שהם צלם הא–לוהים אשר בנו, נלכדים אנו ביצירתו של הדמיון, בעניינים של אופנה ובאינטרסים.

האכילה מעץ הדעת מסמלת את עזיבת התבונה, שכחת הייעוד האנושי, הליכת שולל אחרי היופי שבאריזה, ההבל שבהבטחה, השווא שבפרסומת. תופעה זאת מתקיימת בכל התחומים, למן הצרכים הבסיסיים ועד לאהבה וליחסים החברתיים. פיתויו של הנחש משליט עלינו כוחות אי–רציונליים ובלתי מרוסנים: תאווה, אהבת כבוד, רדיפת שלטון, כעס ואלימות. לפנינו עומדים תמיד פיתוייו של הנחש, הרגשות השליליים הפועלים ושולטים בכל תחומי החיים האנושיים למן הלידה ועד המוות, למן התחום האישי ועד לתחום הפוליטי.

התוצאה המרכזית של החטא הוא הרע שהסָכָל גורם לעצמו. וכדברי הרמב"ם, דומה הסכל לעיוור, המזיק לא רק לאחרים אלא גם לעצמו. סיומה של הפרשה, הגירוש מגן העדן, פירושו כי לנפילה אל תחומן של ה"מפורסמות" יש השלכות איומות בתחום החברתי והכלכלי. הגירוש מסמל את מכלול הבעיות הכלכליות והחברתיות שהאנושות מתייסרת בהן. אם במקום לרדוף אחרי המותרות היינו מקדישים את מאמצינו למצוא תרופה לסרטן, כבר היינו פטורים מהמחלה. הנהירה אחרי המותרות יוצרת את העוני. התאווה הכלכלית יוצרת את הסבל החברתי. האכילה מעץ הדעת הופכת לאכילת קוץ ודרדר.

תבונה מסכנה

בעקבות חז"ל, הרמב"ם מתאר את המאבק בין עץ הדעת לעץ החיים באמצעות המשל שבספר קהלת (ט יג–טו): "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ… עִיר קְטַנָּה… וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ". הסיפור הזה מקבל את השלמתו במקום אחר בקהלת (ד, יג): "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל". המלך הזקן הוא היצר הרע, הילד המסכן והחכם הוא היצר הטוב – המזיגה של תבונה ומוסריות. היצר הרע הוא "מלך זקן" כי הוא משאיר את משקעיו בנפש מאז הלידה. כשהתינוק שמח להרוות את צימאונו במים טהורים, באים המלך הזקן וראש ממשלתו הנחש ומוסיפים למים את הפיתוי: ממתיקים, צבע מלאכותי וכדומה. התבונה מתפתחת מאוחר יותר, והיא דווקא מיוצגת במשל שבקהלת בילד.

אך בעקבות גדול הפרשנים הפילוסופיים, רבי יצחק עראמה (רי"ע), עלינו לשאול: "למה קראו 'מסכן'? במה הוא מסכן?" (עקדת יצחק, ע"ג) – כי כל מתנגדיו, "כל אנשי המלחמה אשר לנגדו", עורכים מלחמה "בכלי מלחמתו אשר גזלו ממנו". במילים אחרות, היצר הרע נלחם נגד הרציונליות באמצעות הרציונליזציה: "והוא בנין אב לכל החוטאים, שאינם חוטאים אלא בהראות פני הטוב שיש במעשה ההוא".

במשך זמן רב התפעלתי מהיופי שבתשובתו של רי"ע המתאר את המאבק בין הרציונליות החיובית לבין הרציונליזציה השלילית. אבל היום מהרהר אני שאולי אפשר לטעות וליפול גם במלכודת של הרציונליות כביכול. אולי גם היא עלולה להטעות אותנו. האם המדע המודרני הוא רציונלי? הרבה פעמים אני חייב להגן על הרמב"ם לאור הפיסיקה של ניוטון. ניוטון? ואולי איינשטיין? ואולי הפיזיקה המודרנית שממנה אולי רק חלק קטן, אם בכלל, אנו מבינים? גם על אלו הרואים עצמם כרציונלים, הרציונליזציה עדיין מאיימת. תמיד יימצאו פרופסורים ואנשי מדע שישרתו כל מטרה נאלחה, כל אינטרס וכל תועבה. תמיד ימצא השטן פילוסוף לשרתו. אכן הרציונליות לא תמיד יכולה להגן עלינו ולצייר עבורנו מפות דרכים. עדיין אנו זקוקים לאמונה!

אכן, בעולם נטוש מאבק מתמיד בין הרציונליות לבין הרציונליזציה. ועדיין, הרציונליות הכרחית אך איננה מספיקה. כנגד הרציונליזציה זקוק החכם גם לענוותנותו של האדם המודה על האמת ומעל לכול מוכן להפעיל על עצמו ביקורת עצמית, כמצוות הכתוב (תהלים טו א–ב): "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ". כך אומרים אנו, אך בנוסף לכך זקוקים אנו לאמונה. האמונה בכך שקיימים סביבנו דברים מסתוריים מעבר להבנתו של האדם.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בנובמבר 2017,ב-גיליון ויצא תשע"ח - 1059, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: