גם פצעים הם עניין של אופנה | עמיחי שלו

 

שתי נערות, בנות להורים שחורים ולבנים, גדלות וחולמות יחד להיות רקדניות ונמצאות גם בבגרותן בתחרות סמויה. סיפור כמעט מושלם לעידן התקינות הפוליטית, הכתוב בכישרון רב ובפחות רגש

סווינג טיים

זיידי סמית

מאנגלית: קטיה בנוביץ‘

מודן, 2017, 283 עמ‘

סביר להניח שיהיה זה נוח וקל לקרוא את “סווינג טיים“ של זיידי סמית דרך משקפיים של תקינות פוליטית. סמית, סופרת בריטית בת לאם ג‘מייקנית, שכמעט בכל ספר שלה יש התייחסות כזו או אחרת לסוגיית המהגרים, היא מייצגת כמעט מושלמת של העידן הסוציו–תרבותי שבו אנו חיים. עידן שבו השיח הדומיננטי, בעיקר על ספרים, לא נסב כמעט כלל על איכותם ועל מה שיש בתוכם – או אין בתוכם ברוב המקרים – אלא על “הסוגיה“ המכוננת אותם, על הנושא ועל הסופר עצמו. זה מה שמכתיב את הקריאה עוד לפני שהיא מתחילה. מעין מערך ציפיות שמנסה למצוא תואם מושלם לאיזו תחושה מוסרית גנרית, שאינו קשור כלל לספרות עצמה.

מצד אחד, אי אפשר להאשים את סמית. זו הביוגרפיה שלה, זה מה שכונן את היצירה שלה, זה כנראה “הפצע“ שלה, עיין ערך משפטו המפורסם של עמוס עוז, שלכל סופר ישנו פצע שממנו הוא כותב כל חייו. מצד שני, גם פצעים זה עניין של אופנות. ההצלחה המטאורית של סמית, עוד מספרה הראשון “שיניים לבנות“, היא הצלחה שבהחלט אפשר לתהות מה כונן אותה, הביצה (המוצא) או התרנגולת (התקינות הפוליטית) או אולי שילוב של שניהם.

למרות 439 עמודים של נרקיסיזם, אנחנו לא באמת מכירים אותה. זיידי סמית
צילום: אי.פי.אי

מעל שלוליות השיח

יש ברומן הזה משהו שקשה לבטל אותו, משהו מרשים, מקצועי מאוד, עשוי לעילא. מה שאולי צריך לגרום לו להתרומם מעל הבלי השיח הכמעט אוטומטיים, ולהתייחס אליו דווקא מגישה אחרת, שלא קשורה ל“אחר“ ולקשיי זהות של מהגרים, למגדר או למגזר, למרות שהם חלק בלתי נמנע ממנה, וזו הגישה “הגלובלית“, “האוניברסלית“, ה“אנטי פריפריאלית“.

אנו מכירים היטב ספרות שאוהבת להגיע למקומות שלא נמצאים תחת הרדאר הקבוע של המערב, להרים מעליהם את השמיכה, להאיר לנו במעט מה מסתתר תחתיה, גם מבחינה פוליטית וכלכלית, אבל גם מבחינה אנושית. הסופרת האנטיגואנית–אמריקאית–יהודייה ג‘מייקה קינקייד היא דוגמה אידיאלית לכך.

מנגד, אנחנו רואים לא פעם גם גישה אחרת, כזו שמתייחסת לכל העולם כאל טריטוריה אחת, כאל פריפריה אנושית רוחשת, שהגבולות שלה כבר לא לאומיים, מדיניים וצבאיים, למעשה הם כמעט לא קיימים. שום אדם אינו אי בודד, שום אי אינו אי בודד. כולנו יבשה אחת אקלקטית ורוחשת. הרומנים של ג‘ונתן פראנזן הפכו להיות כאלו. גם חלק מהרומנים של מישל וולבק. גם “צל עולם“ של ניר ברעם.

כלומר, דומה כי אלו המשקפיים שבהם רצוי לקרוא את הרומן – כיצירה שמתרוממת מעל שלוליות התמיד של השיח ומתיימרת לטמון בחובה את רוח התקופה; רוח של מעמדות קיצוניים, עשירים ועניים, רוח של תזזיות טרנס–אטלנטיות, של בידור המוני, של כוכבי פופ בעלי שיגעון גדלות, של ריקנות מתכתית, רוח של מסיבה קפיטליסטית נצחית, שכולם רוקדים בה. יש כאלו שנהנים ממנה, יש כאלו שמרוויחים ממנה, יש כאלו שהיא גורמת להם לקרוס, בשקט, בפינה – אנשי חדר המכונות של מסיבת העולם. והמספרת של סמית עדיין לא יודעת בוודאות לאיזה חלק של המסיבה הזו היא שייכת.

עוזרת לזמרת מפורסמת

“סווינג טיים“ מספר את סיפורה של נערה ואישה, בת לאם ג‘מייקנית שכותבת את חייה לאחור, מאז הייתה ילדה וגרה בשכנות לחברתה טרייסי, עת שתיהן חלמו להיות רקדניות בשכונה בעלת מרקם סוציאלי מובחן. כלומר, שכונת מהגרים שבה האבות לא ממש תפקודיים, כי חלק מהזמן הם בכלא, ופס–קול המציאות הכמעט קבוע הוא סירנות וזכוכיות נשברות והקולות הדמומים של משפחות נסדקות לאיטן.

הספר נע בתנועות ספירלה מתקופת ילדותה לתקופת נערותה, למרות שהוא בעיקר עוסק בתקופת בגרותה, עת הדמות הראשית הופכת לעוזרת אישית של זמרת בינלאומית מפורסמת בשם איימי, ונעה ונדה איתה מלונדון, דרך ניו יורק ועד חוף השנהב או סנגל. כי אותה זמרת, ששובל תמידי של הילה, אגו אדיר ומיליוני דולרים מיותרים מכונן את הווייתה, רוצה לתקן מעט את העולם (כל עוד זה לא פוגם בנוחות ובכוכבות שלה), להקים מיזמים באפריקה המתבוססת לה מאחור, במין תנועה הפוכה של “משא האדם הלבן“ של רודיארד קיפלינג. מצד אחד, רצון אדיר בכל זאת לשפר את חייהם של הילידים. מצד שני, חוסר מושג מוחלט איך לעשות זאת בצורה המיטבית נוכח מציאות פוליטית כלכלית ואנושית שהיא קצת יותר מורכבת מכתבות צבע בטלוויזיה.

הטכניקה של המספרת היא מסע מזוגזג קדימה ואחורה מבחינת ציר הזמן, כשאותה טרייסי מהווה בעצם את נקודת המגוז הרגשית של חייה בכל עת, במודע או לא במודע. הן נמצאות במעין תחרות סמויה ותמידית. קשורות בחבל טבור סמוי אחת לשנייה, מנסות לפגוע אחת בשנייה, לבדוק תמיד מי הצליחה ומי לא, אבל חייבות זו את זו, כי רק כך כנראה הן מסוגלות להגדיר את עצמן ולראות את עצמן. אם השנייה תיעלם, אפילו רק כאידיאה, הן יאבדו את כל הווייתן. כמו כוח טבע גדול שיבלע את האדמה תחת רגליהן.

יש לאורך צירי העלילה רגעים נפלאים וסצנות מלאות רגישות והומור דק, כמו למשל החלטתה של איימי הזמרת, כאשר היא מגיעה ללונדון, לצאת למסע אופניים, להתעלם מכל מה שמצופה ממנה, מגודרת מאבטחים במשקפי שמש ולוח זמנים פסיכוטי, ולעשות דברים פשוטים ומהנים ואנושיים. גם המטענים בין המספרת לטרייסי עשויים היטב ומזכירים במעט את סיפורה המופתי של טוני מוריסון “רצ‘יטטיב“ ברגעיהם המזוקקים יותר. אלו כנראה הרגעים הרגשיים החזקים ביותר בספר, הרבה בזכות מה שהם מספרים, אבל גם לא מעט בזכות מה שהם לא מספרים.

מודעות–יתר שכלתנית

המספרת נוקטת נקודת מבט של מבוגרת לאורך כל הספר. כלומר, גם בבואה לתאר רגעים מכוננים מהילדות, אין לרגע ספק כי הכותבת היא אישה בוגרת. היא עושה זאת בנימה צינית, צולפנית, נעדרת תום, שקצת מאיינת את עולמה הרגשי של הילדה. המקומות שבהם הרגש אמור לעלות על גדותיו, כפי שאנו מכירים מהילדות ומהנערות – המקומות הללו לא קיימים. הם מאופסנים ומאובזרים במשפטים סיכומיים של אישה המודעת לעצמה בכל רגע.

בניגוד למשל לקרל אובה קנאוסגורד הנורווגי, אצלו המסע תמיד גם מחיה עולם רגשי אותנטי כמו בשרביט קסמים. אם הוא כותב על סצנה שמתרחשת בגיל 12, עושה רושם כי הוא מצליח להפיח במילותיו בדיוק את התחושות ואת הניואנסים של מחשבות הילד. כאן המהות היא כרוניקות חיים אנקדוטליות והרבה פחות רגש, ואם הוא מגיח – דומה כי הוא מיד “נכלא“ במשפט מסוגנן ומלוטש לעילא. כך, דמות המספרת עסוקה יותר מדי בלפרש את עצמה ולהסביר את עצמה, כאילו היא נמצאת על ספת פסיכולוג מתמדת.

בניגוד לקנאוסגורד, החוויה שסמית מציעה היא חוויה יותר שכלתנית, אווירתית, אוניברסליסטית. אבל משהו במשקע הרגשי שהיא מותירה בסופו של הספר מעט עקר. אנחנו לא באמת מכירים אותה טוב, למרות 439 עמודים של נרקיסיזם בלתי מזיק ברובו. אנחנו לא באמת אוהבים אותה, ואולי במובן מה היא גם לא כל כך מעניינת.

סמית עושה את מה שהיא עושה לדמות המספרת גם לדמויות אחרות, כמו למשל לאמא שלה, פוליטיקאית ליברלית ולוחמת חברתית, שתמיד מתוארת מתוך עמדה קרה של ניתוח והתפלשות במשמעויות המעשים והמחשבות שלה, ופחות מתנהלת בתור דמות בשר ודם. והיא עושה זאת גם בסצנות קשות, כמו למשל אלימות במשפחה. התיאור הוא חסכני, מדויק, מהוקצע. תמיד בשליטה. דבר שאפשר בעצם לומר על הרומן כולו: מרשים, מלא כישרון, כמעט מסחרר לעתים, אך “בלתי סחיף“. האם הוא בעצם דימוי של דימוי של רומן גדול? יכול מאוד להיות. יכול להיות שיש בעיה אקוטית באותו אוניברסליזם ספרותי, שמנסה – ולפעמים מצליח – להיות הרבה דברים ולבטא משהו מהותי ברוח התקופה, אך שוכח בדרך, במודע או שלא במודע, כמה עקרונות בראשיתיים.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בנובמבר 2017, ב-גיליון ויצא תשע"ח - 1059, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: