קול דממה עבה | רבקה שאול בן צבי

אנחנו מוקפים ברעשים, לפחות אלה מאיתנו שאינם עשירים מספיק לבודד את עצמם מהם, ולא חשים שרעש הוא זיהום שמשפיע לרעה על הגוף והנפש. ספרון בזכות השקט

שקט בעידן הרעש

איך להתנתק מהעולם וליהנות מהרגע

ארלינג קאגה

מאנגלית: ניצן לפידות

מודן, 2017, 128 עמ'

רעש הוא האויב שלי, בעיקר כשהוא נובע ממכונות, מכוניות, מכשירי מדיה למיניהם, מגברי קול. אני אוהבת רעשים נחמדים של ציפורים מצפצפות, ילדים מתרוצצים, אנשים בשיגם ושיחם והמולת השוק. אבל יש רעשים שהופכים אותי למיזנטרופית ומחלצים מנפשי את כל תכונותיי האגרסיביות: מפוחים בפעולה, פרסומות מקשקשות, מוסיקה של חתונות, פטפוטי פוליטיקה של קריינים שצריכים למלא משבצת זמן. באוטוביוגרפיה "העולם של אתמול" שנכתבה ב–1942 מתלונן סטפן צווייג על טרטורי הרדיו, מכשיר חדש יחסית בזמנו. קשה לדמיין את צווייג ובני דורו בתקופתנו הרועשת.

אהבתי לשקט ושנאתי לרעש גרמו לי למהר לקרוא את "שקט בעידן הרעש" שכתב ארלינג קאגה, הרפתקן של מסעות מסוכנים, אושיה ידועה בנורווגיה ומי שהיה הראשון שהגיע לבדו לקוטב הדרומי. הספר משקף אישיות מגוונת ורבת מקצועות עם נטייה לפילוסופיה, שירה ואמנות.

נקודת המוצא של קאגה היא שעולמנו מוצף רעשים בלתי נסבלים שמדריכים את מנוחתנו ופוגמים ביכולת לחוש הרמוניה ולהתחבר לרבדים של עומק ודממה. מהעולם ההומה הזה צריך להתנתק על מנת לחיות במפלס שונה המאפשר רגיעה. הספר כולו מבוסס על תיאורי ניתוקים והתחברויות מכל מיני כיוונים. השקט המבוקש אינו רק זה הטכני, הנובע מהשתקת הקולות, אלא הוא תוכן עמוק בפני עצמו, הוויה ו"צורך קמאי".

בפתיחה לספר מדווח המחבר על ויכוח בינו לבין שלוש בנותיו שהחליטו שהשקט הוא לא כלום, ויש בו צורך רק כשעצובים. אבל מבחינתו של קאגה השקט קשור ליכולת לתמוה, לחוות, לשקוע במסתורין שאין לו שם. השקט הזה הוא איכות פנימית, סוג של התמקדות. לפני הרצאת "טד" שהיה עליו לשאת במשך שמונה עשרה דקות תכנן קאגה דקת דומייה, והדקה הזאת הפכה ל"קול דממה דקה" שהמחישה את הנושא בטרם פתח את פיו לדבר.

השקט המוחלט מאפשר
לשמוע את מדבר הקרח.
אנטארקטיקה
צילום: אי.פי.אי

שתיקה איכותית

אחד המוטיבים השכיחים בספרות הוא מוטיב השתיקה, הידוע מאוד מעגנון, למשל. סיטואציות שאנשים אינם מדברים בהן אך מביטים זה בזה ובכך אמרו את הכול. ה"דממה" בשירת ביאליק או השתיקה שמעבר לסוגי ההבעה המילולית ב"גילוי וכיסוי בלשון" שלו. המתח בין דיבור לשתיקה ביצירות טובות רבות. שקט הוא גם שתיקות. איכות של מגע עם המטפיסי. השתיקות שאנו מכירים בחיינו. וכך, מפרק לפרק, מעניין לעניין, מפליג המחבר בחוויות שתיקותיו, ומוהל אותן באזכורים חטופים מפילוסופים שונים, בסיפורי מסע ובציורים רבי שקט המופיעים בספר.

חוויית אנטארקטיקה. מדבר של קרח. השקט המוחלט מאפשר למחבר לשמוע אותו. את השקט. "להעריך הנאות זערוריות" (עמ' 16). להבחין בגוני גוונים. לחוש כמו חילזון הנושא את ביתו על גבו. אכן, זוהי חוויה טהורה של "מיינדפולנס", בלי מודעות לעבר ולהווה, רק האינטנסיביות של חמישים מעלות מתחת לאפס, ללא אנשים סביבו.

בפרק אחר הוא מספר על שיחה עם כדורגלן שבהיותו באצטדיון, בלב הרעש, אחרי שבעט את הכדור אל השער, כבר לא שמע כל צליל, כי הדממה באה מתוכו. וזהו רעיון נוסף בספר – שאמנם ידוע ממקורות אחרים – דממה שבאה מבפנים, בלי קשר לכמות ההפרעות הקוליות. הפקה של שקט פנימי בעוד העולם סביבך תוסס והומה היא חוויה מיוחדת שמעניקה חופש פנימי.

ציפור השקט הקסומה

אפשרות אחרת לשקט נוצרת על ידי עשייה פיסית פשוטה: סריגה ובישול למשל, במטרה להגיע באיטיות לאיזה יעד ברור. בספר "כחול, סגול עמוק" של הדר מרחב–נאמן (עולם קטן, 2017) עוברת נערה צעירה תהליך של ריפוי תוך כדי עיסוק במלאכות פשוטות. וכבר ראיתי אנשים שנטשו עיסוקים "חשובים" מול מחשב לטובת הירגעות בעבודות פשוטות של גננות, יצירה פשוטה, קשר עם אנשים. מין "סלואו פוד" של אורח החיים.

למרבה ההפתעה, גם השעמום עובד לטובת השקט, אומר קאגה ומצטט את פסקל שכתב: "כל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד והוא אי היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם" (עמ' 37). כאשר אדם אינו תר אחרי גירויים אלא מתמקד בשגרה, צומחת הציפור הקסומה שזלדה תיארה בשיר "ציפור אחוזת קסם". אבל אין צורך להמתין לצרות המתוארות בשיר על מנת לדעת להעריך את "עץ השגרה". ככל שמעטים הגירויים הרועשים כך מתחדדת היכולת להגיע לסיפוקים עמוקים.

לבעיית הרעש יש גם ממד חברתי. העשירים יכולים להרשות לעצמם בתים מבודדים מרעש ומכוניות שקטות, בעוד העניים טובעים ברעשי החיים. מאמר ב"כלכליסט" מתאריך 1.5.2014 מאת טלי שמיר קובע בכותרתו ש"שקט זה לעשירים". המאמר מתאר בין השאר אמצעים מתקדמים ויקרים מאוד לבידוד מרעש, וסוגי נופש שנועדו למיליארדרים כבדים.

המלחמה הבאה

לצערי הספר לא נכתב על ידי אמן כתיבה. אין לו מבנה מעניין. הכתיבה צלולה אך חסר בה ממד אקספרסיבי. הספר די מקוטע. יש תחושה של עוד קטע ועוד קטע. כותב מיומן יותר היה הופך את הספר לדרמטי וצבעוני יותר, במובן הטוב של המושגים הללו. לפנינו המוני הבזקים: יוגה, מדיטציה, אפלטון, ספר מלכים. פסיפס לא ממש שקט. למרות ההסתייגות הזאת, הספר חשוב בעיניי.

המלחמה ברעש תהיה כנראה אחת המשימות הבאות, אחרי שיסיימו למגר את העישון, את שומן הטרנס והמזון המעובד. רעש נחשב לסוג של זיהום שמשפיע לרעה על הגוף והנפש, מחמיר מצבים של לחץ דם גבוה, פוגע אנושות בשמיעה ובמערכת העצבים. מוזר שאנשים עדיין מוכנים לסבול ממטרדי השמחות הישראליות, ולהזמין אחרים לשמחותיהם כדי לענותם ברעש. הרי אפשר ליצור אווירה שמחה בעשירית מהרעש המקובל היום. מתישהו זה יקרה.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בנובמבר 2017,ב-גיליון ויצא תשע"ח - 1059, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: