על גבול שני העולמות | הודיה כריש–חזוני

חמישים שנה לאחר ש"המיועד" כבש את רשימת רבי המכר בארה"ב ובעולם, הרומן המספר על בן לאדמו"ר חסידי שנקרע בין מחויבותו לשושלת המשפחתית ובין הרצון להיפתח לתרבות הכללית יוצא לאור בהוצאה מחודשת בעברית. בתו של המחבר חיים פוטוק מספרת על החיים המורכבים של אביה העומדים ברקע הסיפור, ועל הקונפליקט המתמיד של יהודי אמריקה

 

אדם בא לעולם הזה עם ניצוץ זעיר של טוב בתוכו. הניצוץ הזה הוא א–לוהי. זו הנשמה. כל השאר הוא כיעור ורוע, קליפה. כל דבר עלול להיות קליפה. אדישות, עצלות וגאונות. כן, גם ראש מבריק עלול להיות קליפה שתחנוק את הניצוץ ("המיועד")

כש"המיועד", The Chosen, ראה אור לראשונה ב–1967, ציפה מולידו, חיים פוטוק, כי הספר המתאר את חייהם של גיבורים מאוד יהודים יגרוף תשומת לב מקומית בלבד. הוא, וגם העורך שלו דאז, לא דמיינו כי מדובר ביצירה שתככב במשך חודשים ארוכים ברשימת רבי המכר של הניו–יורק טיימס, שתימכר במיליוני עותקים, תתורגם לשפות רבות, תעובד לתיאטרון ולקולנוע, ותכה גלים גם חמישים שנה לאחר פרסומה. בימים אלה יוצא "המיועד" בתרגום חדש לעברית (הוצאת תמיר//סנדיק), ומבקרי הספרות מנסים שוב לפענח את סוד הקסם של הסיפור המובא בו.

תקופת התרחשות העלילה היא ימי סוף מלחמת העולם השנייה בארה"ב, אז מגלים היהודים האמריקנים לחרדתם את שאירע לאחיהם באירופה, ובהמשך – הקמת מדינת ישראל, והקונפליקט החרדי–ציוני פורץ בכל עוז. גיבורי הספר הם שני זוגות של אבות ובנים: הצמד הראשון הוא זה של הרב סונדרס, אדמו"ר חסידי ובנו המבריק במיוחד דני, שאמור להמשיך אותו בשושלת המשפחתית. את הצמד השני מרכיבים דוד וראובן מלטר, אב ובנו שגם הם שומרי מצוות אורתודוקסים אם כי מודרניים יותר, משכילים וציונים. כזכור ממשפט הפתיחה המפורסם של הספר, שתי המשפחות מתגוררות במרחק של רחובות ספורים זו מזו. ליבו של הסיפור הוא החברות האמיצה המתפתחת בין שני הבנים, דני וראובן, על אף הבדלי ההשקפה המשמעותיים השוררים בין הבתים שבהם גדלו.

חיים פוטוק בביתו, 1990
צילום: אי.פי

בין החסידות לאמריקניות

ד"ר רינה פוטוק, בתו של המחבר, מרצה לספרות, אומרת השבוע בריאיון מביתה שבארה"ב כי לדעתה מה שסוחף כל כך ביצירה של אביה המנוח הוא התמוֹת האוניברסליות הכלולות בה. תמוֹת על אודות חברוּת, קונפליקטים דתיים, התבגרות ויחסי בנים ואבותיהם. "אני חושבת שזה סיפור של התמודדות, גם בעולם הפנימי של המשפחה וגם באופן אנושי כללי יותר. כל המתח שמונח על כתפיו של דני סונדרס, הרצון שלו לצאת מהעולם הקטן והסגור שבו גדל, אבל מצד שני גם לא לאכזב, הוא עניין שהרבה אנשים שותפים לו, מרגישים אותו. מדובר בכל מי שחש כי המסורת שבה גדל סוגרת עליו, כל מי ששואף להתפתחות עצמית שסותרת את הדרך שמותווית עבורו. אבא שלי היה מקבל במשך השנים מכתבים ממגוון של קוראים – כולל גם מנזירות ומכמרים, מאסירים בבתי סוהר. הרבה אנשים הזדהו עם התחושות של דני סונדרס".

אבא שלך כתב את עצמו בספר הזה?

"אני חושבת שכן. הוא גדל בקהילה מאוד אורתודוקסית. המשפחות של הוריו היו שתיהן חסידיות – אמו הייתה צאצאית ישירה של האדמו"ר מרוז'ין, ואביו היה חסיד בעלז. המראה החיצוני שלהם היה אמנם מודרני יותר, אבי לא גדל עם פאות ארוכות ולבוש חסידי, אבל בית הכנסת שבו התפלל כילד היה שטיבל קטן בברונקס, בדומה מאוד לזה של סונדרס, והוא ואחיו למדו בישיבה. פעם אחת, בילדותו, המורה שלו לגמרא שמע שהוא מקדיש זמן רב לקריאה של ספרות מערבית, ונזף בו על כך, על ביטול זמן הלימוד. לכן אני חושבת שבמובן מסוים הוא תיאר את הרצון שלו עצמו לפרוץ החוצה מהעולם האורתודוקסי.

"סבא שלי שאף שבנו יהיה מורה לתלמוד, והוא מאוד התאכזב, בלשון המעטה, כשאבא שלי בחר במקום זה ללמוד לרבנות בסמינר קונסרבטיבי. לאחר שסיים את התיכון אבי למד ספרות אנגלית בישיבה יוניברסיטי, ואז בסמינר. הסיבה שבגינה למד לרבנות לא נבעה מרצון כלשהו להנהיג קהילה, אלא כדי להעמיק את הידע שלו ביהדות, למען כתיבת ספרים. מגיל רך מאוד הוא ידע שהוא רוצה להיות סופר".

פוטוק הבת (55) גדלה בפילדלפיה, ובנערותה חיה עם הוריה כארבע שנים בירושלים ("הם החליטו לבוא לשנה בארץ, אך זו הייתה השנה שבה פרצה מלחמת יום כיפור. ההורים שלי החליטו שזו אינה שנה שמייצגת את החיים בישראל, ונשארו קצת יותר"). "המיועד" נכתב כשהייתה תינוקת, בשהות קצרה קודמת בארץ, אז התגוררה המשפחה בדירה קטנה וקפואה למדי בירושלים.

"ההורים שלי באו אז לישראל למשך כשנה. אבא כתב בו זמנית את הדוקטורט שלו וגם את הרומן. אין לי מושג איך הוא עשה את זה. ממש כמו שבנעוריו בישיבה הוא למד לימודי קודש בבוקר ולימודי חול אחרי הצהריים, כך באותה שנה הוא כתב את הרומן בשעות הבוקר, ואת הדוקטורט שלו על שלמה מימון והדיאלקטיקה הפוסט–קנטיאנית בשעות אחר הצהריים. אמא שלי טיפלה לגמרי בחיים הגשמיים שמסביב. הוא היה שקוע בעולם היצירה והיא דאגה לעולם המעשה היומיומי".

אבי היה מקבל מכתבים
מנזירות ומכמרים, וגם
מאסירים בבתי סוהר.
ד"ר רינה פוטוק
צילום: יח"צ

נתק מהיהדות המסורתית

כילדה, היא זוכרת אב ששוקד על שולחן הכתיבה שלו במשך שעות ארוכות. "היינו נכנסים, הילדים, בסוף היום רק כדי לתת לו נשיקה. שבת, לעומת זאת, הייתה תמיד זמן שהוקדש למשפחה". הוריה, היא מתארת, הקפידו לשוחח איתה ועם אחיה ואחותה בעברית, עוד לפני שדיברו איתם אנגלית, "ולכן במובן מסוים עברית היא שפת האם שלי".

בספר, צופה דוד מלטר גל של התקרבות ליהדות שיתרחש בארה"ב, לאחר שהיהודים שם יבינו עד כמה עמוק האסון שאירע לעם היהודי באירופה. אפשר לומר שבשנים האחרונות מתחולל בארה"ב במידה מסוימת גל הפוך?

"זו שאלה שהרבה יהודים באמריקה שואלים, וגם עורכים מחקרים בעניינה. אני יכולה לדבר רק על החוויה שלי, על הדעה האישית שלי, ואני חושבת שהנוער האמריקני הצעיר כבר לא מרגיש קשר ליהדות המסורתית. לי יש שני ילדים מקסימים. בתי, בת 23, היא רקדנית בניו–יורק, ובני, בן 18, הוא מוסיקאי, לומד בבית הספר למוסיקה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. אני חושבת שהם וחבריהם, כמו הרבה צעירים אמריקנים, מזדהים תרבותית כיהודים אבל לא מרגישים שכל העניין הטקסי, או בית הכנסת, נוגע להם באופן אישי. הילדים שלי לגמרי חילונים. הזהות היהודית החזקה שלהם היא חלק מהנשמה שלהם: הם אמריקנים, הם יהודים, הם אמנים".

 מה אבא שלך היה אומר על זה?

"אני חושבת שזה היה מאכזב אותו קצת, כי ההשתתפות היומיומית בריטואלים היהודיים הייתה חשובה לו. הוא היה מאוכזב מכך שלא אהבתי ללכת לבית כנסת כנערה. התפילה הייתה חשובה לו גם כעניין משפחתי, אם כי עשינו יחד כמשפחה גם דברים נוספים. אבא היה יהודי שומר מצוות במשך כל חייו. הוא התחיל כאורתודוקסי, בשלב מסוים הפך לקונסרבטיבי ונשאר קונסרבטיבי. אני גדלתי בבית ששמר כשרות ושבת מבחינת היהדות הקונסרבטיבית. כיום אני מרגישה קרובה יותר לבודהיזם. אני מעדיפה להימנע מהגדרות כמה שיותר, אבל אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי בזרמים היהודיים הייתי אומרת שאני רקונסטרוקציוניסטית. מבחינת ההזדהות האישית שלי בעולם הרוחני, אני מזדהה יותר כבודהיסטית".

אני מניחה שסבא וסבתא שלך החסידים היו אומרים שזו עבודה זרה.

"את צודקת, אבל בעיניי תפיסת העולם החסידית מאוד נוגעת לנפש. החסידות היא אולי הרוחנית ביותר מבין כל הזרמים של היהדות. אני מרגישה שהנטייה הזו לחפש רוחניות נמצאת ממש בגנים שלי".

קשה להיות שמאלני

בכובעה כחוקרת ספרות, מסבירה פוטוק כי המושג שריתק את אביה כל חייו הוא "עימות הליבה התרבותי". מדובר ברעיון שהוא ניסח, ועליו נשענה כל כתיבתו. אחת התקופות המשמעותיות בחיי האב, לדבריה, היו 16 חודשים שבהם שירת כרב בצבא האמריקני, והוצב בקוריאה. "הצבא האמריקני אִפשר לדחות את השירות עד לאחר סיום הלימודים. לכן הוא התגייס לאחר שסיים את לימודי הרבנות. הוא היה מוצב בשני מקומות במהלך השירות שלו מעבר לים – בגדוד רפואה ובגדוד הנדסה קרבית, ומלבד קוריאה, ביקר גם ביפן מדי פעם". המפגש התרבותי והדתי עם אסיה הדהים וטלטל אותו.

"הוא ראה את התפילות של כומרי השינטו, וזיהה בהן קווים דומים לאלו שראה אצל רבנים חסידים שאיתם גדל. בעולם שבו הוא גדל, זו אכן נחשבה לעבודה זרה: לא תפילה אמיתית ולא דת אמיתית. אבל מהמפגש הזה הוא החל לפתח את הרעיונות שלו, שמהם נולדו גם הספרים שלו. השאלה הבסיסית שהעסיקה אותו הייתה איך מפגש בין תרבויות משנה אותך. מפגשים בין אנשים שנמצאים בַּליבה של התרבות, כמו למשל מפגש בין רב לכומר, או בין אנשים שנמצאים בפריפריה של התרבות. זה היה הכוח המניע של החיים שלו. כל הספרים שלו, במובן מסוים, נוגעים במתח הזה, בחוויה של אדם שעוזב את העולם שלו, או בוחר לחזור אליו.

"אבא שלי האמין בכל נפשו שאין אמת אחת, 'אלו ואלו דברי א–לוהים חיים'. שיש כל מיני דרכים ואמיתות ושכל אמת שאת מחזיקה בה היא האמת שלך. אני רואה את העולם בדרך דומה. משתדלת לראות כל אדם מעבר למעטה החיצוני שהוא עוטף בו את עצמו. חושבת שיש לכבד כל אדם, בלי קשר לזהות או לדת".

 יש לך עניין ודעה בסוגיות שמסעירות את יהדות ארה"ב מול מדינת ישראל, כמו חלוקת רחבת הכותל, או שאת מתמקדת רק בעניין הרוחני?

"באמריקנית אומרים שאת 'בועטת עכשיו בקן צרעות'", היא מחייכת. "יש לי דעות מאוד חזקות, בעניין הזה וגם בתחום הפוליטי. אני מרגישה מאוד חזק את הצורך בכך שתהיינה שתי מדינות: מדינת ישראל עם גבולות ברורים ועם ביטחון, ומדינה פלסטינית עם גבולות וביטחון. אני יודעת שזה דבר שיהיה קשה מאוד להגיע אליו. לרוב, יהדות אמריקה נוטה יותר לצד הימני של המפה הפוליטית, ויש אי–נחת ויותר מזה כלפינו, שנוטים יותר לשמאל. זו סיבה נוספת לכך שלא כל כך נוח לי להיקשר כיום לקהילה ולבית כנסת. אני מאוד שמאלנית, ויודעת שלא בטוח שזה יתקבל יפה".

הרצון שלך בשתי מדינות מגיע מתוך אמונה שזה מה שטוב למדינת ישראל?

"אני חושבת שזה טוב לנשמה של עם ישראל, שהוא לא יהיה כובש של עם אחר, למרות שאני מבינה שזה נעשה כדי לשמור על הביטחון".

יש לך קשר עם פלסטינים?

"לא ממש".

את מגיעה הרבה לארץ?

"לא, לצערי לא הייתי בישראל כבר 12 שנה. אבל אני משתדלת מאוד לקרוא ספרות עברית עדכנית".

וכשטראמפ נבחר?

"זה שבר לי את הלב, והוא עדיין שבור. כל יום קורה כאן עוד משהו נורא. האמת היא שאני קצת מתביישת בארצות הברית בימים אלו".

אז אולי זה הזמן לעלות לישראל?

היא צוחקת. "אני מאוד גאה להיות אמריקנית וגאה להיות יהודייה. ואני מרגישה שצריכים להיות אנשים שיישארו פה ויעמדו על הזכויות שלנו לחופש ביטוי, לחירויות פרט, לשוויון, לכל האיכויות האלו שעליהן נוסדה אמריקה".

אולי בקהילה היהודית קשה להיות שמאלני, אבל בקהילה האקדמית האמריקנית קשה להיות ימני.

"לא קשה להיות ימני. הייתי מגדירה את זה אחרת. יש נטייה חזקה בקהילה האקדמית להתמודד עם נושאים קשים באופן פתוח. להיות קיצוני מימין או משמאל זה ההיפך מדו–שיח פתוח. אני מלמדת באוניברסיטה קתולית, וילאנובה, ושם יש גישה שדוגלת בפתיחות, בגיוון, בחינוך ובדיאלוג".

יש שם פתיחות גם כלפי מי שסובר שטוב שישראל שולטת ביהודה ושומרון?

"לא הייתי נוכחת בשיחות כאלו, זו שאלה טובה".

אז במובן מסוים, אפשר לומר שאביו האדמו"ר של דני סונדרס צדק. הבן שלו פרץ קצת את המסגרת כדי להשכיל יותר וללמוד פסיכולוגיה, אבל הילדים והנכדים של "דני סונדרס" הם כבר חצי בודהיסטים.

"יש הבדל בין דני סונדרס לחיים פוטוק. כשאבא של דני סוף סוף מדבר איתו, כשהוא שובר לקראת סיום הספר את השתיקה שהוא כפה על עצמו שתהיה ביניהם, הוא שואל את הבן אם ימשיך לשמור מצוות. דני עונה שכן. זה מוריד מהרב סונדרס את החשש העמוק שלו מכך שהבן שלו יאבד לו. חיים פוטוק לא גדל באותו עולם סגור עד כדי כך כמו זה שבו גדל דני סונדרס. אני חושבת שהוא כתב על עולם קיצוני יותר מזה שלו, וזה אלמנט שסופרים משתמשים בו בכתיבה, כדי לבנות סיפור יותר דרמטי".

שותפות תרבותית מוגבלת

המתח המתואר בספר בין הזהות היהודית לזו האמריקנית, הרצון של הצעירים להוכיח שהם משחקים בייסבול למשל ומכירים את התרבות, עדיין קיים היום, או שהיהדות נטמעה לגמרי בתרבות המקומית?

"זו שאלה כללית, ואני משתדלת שלא לעסוק בהכללות. אני יכולה לענות רק לגבי עצמי ולגבי אנשים שאני מכירה באופן אישי. אני חושבת שזה מאוד קשור לקהילה ספציפית, יש כאלו ויש כאלו. אני גרה בפרברים של פילדלפיה, אזור שיש בו הרבה יהודים אורתודוקסים. הם עובדים בעולם החילוני וחיים בקהילות שאינן מסתגרות, שותפים תרבותית לעולם האמריקני. אבל אם תסתובבי בשכונה שלי בשבת או בחגים, תראי הרבה יהודים אורתודוקסים שהולכים ברגל לבית הכנסת, וגם את אלו מהקונסרבטיבים שלא נוסעים בשבת. זה לא בדיוק כמו להסתובב בירושלים, אבל יש בהחלט נוכחות, כך שאין לזה תשובה חד–משמעית".

פוטוק עצמה עוסקת גם היא בכתיבה ונמצאת בימים אלו בשלבי עריכה של הרומן הראשון פרי עטה. "הוא עוסק ביחסים בין נשים – בין אימהות לבנות, בחברוּת של נשים. מתוארים בו שלושה דורות של נשים ועוד דמויות נשיות שקרובות אליהן, והעלילה ממוקמת בארה"ב ובישראל, עם פלאשבקים לתקופת השואה במזרח אירופה. המטפורה הראשית היא הגינה – גינה בניו אינגלנד, גינה בירושלים וגינה בפולין".

אם עוסקים בחברוּת נשית, את חושבת שהיית יכולה לפתח היום חברוּת, או לפחות שיחה, עם אישה שחיה חיים חסידיים מחמירים?

"אני מקווה שכן. תלוי כמה היא הייתה יכולה לדבר איתי. אבל באופן עקרוני אפשר ליצור קשר עם רוב בני האדם".

עם מי לא?

"עם אנשים שלא מוכנים לשמוע דעות שונות. שמחזיקים ברעיון של אמת אחת וזהו. קשה לנהל איתם שיחת נפש, כי הם כבר סגרו את הדלת עוד לפני שנכנסת לחדר. ואני תמיד מעדיפה לפתוח את הדלת. זה מבט מאוד בודהיסטי על החיים. אם יותר אנשים בעולם היו מסתכלים אל הנפש הפנימית של אנשים אחרים ולא אל החיצוניות, אני בהחלט מאמינה שהיינו חיים בעולם הרבה יותר שלֵו, עם הרבה פחות מלחמות".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בנובמבר 2017, ב-גיליון תולדות תשע"ח - 1058 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: