טעמים אישיים | נחם אילן  

 

היהודים הטדסקים, שהיגרו מגרמניה אל צפון איטליה, הקפידו על נעימת טעמי המקרא שלהם. מחקר בעקבותיהם מנתח את הביצוע המוסיקלי ואת תפקידו בשמירת זהותם

הקול והטעם

"ראיית" הקול ו"שמיעת" הטעם

אורי אהרן

מוסד ביאליק, תשע"ו, 365 עמ'

אורי אהרן עוסק עשרות שנים במוסיקה בכלל ובמוסיקה יהודית בפרט, בהוראה ובמחקר. הספר הנדון כאן הוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלו, שכתב והשלים באוניברסיטת תל אביב לפני עשור. אהרן בדק את נעימת טעמי המקרא בקרב היהודים הטדסקים בצפון איטליה, היינו היהודים שהיגרו מגרמניה לעמק הפו במאה החמש עשרה. הללו שמרו באדיקות על נעימותיהם, ואהרן מראה במחקרו כי ההקפדה היתרה שנהגו מילאה תפקידים חברתיים ואידאולוגיים חיוניים בשמירת זהותם.

בספר שבעה פרקים ועיקר חידושו מוצג בפרק החמישי. הוא פיתח שיטת רישום חדשה של הטעמים ובאמצעותה הצליח לאפיין ולנתח את הייחוד המוסיקלי של נעימת טעמי המקרא אצל הטדסקים. מתברר שהיא מושתתת על חמישה תווים (ולכן נקראת "פנטטונית"), ובזה יש לה משותף עם הרבה קהילות יהודיות אחרות אך גם מאפיין מייחד. החידוש הוא כפול: מבחינת שיטת הניתוח וההתבוננות בביצוע המוסיקלי ומבחינת תוצאות הניתוח. מחקרו של אהרן הוא אפוא כלי מחזיק ברכה לא רק לחקר הנעימות של טעמי המקרא בקרב היהודים הטדסקים, אלא יכול לשמש כלי מועיל בחקר נעימות של קהילות נוספות, בייחוד כשמדובר בחקר ביצועים בעבר ולא בהווה. כקורא הדיוט התרשמתי מיכולתו של אהרן "לחשוב מחוץ לקופסה" ובכך להעשיר את "ארגז הכלים" שלו ושל עמיתיו. מבחינה זו יש מעתה "סרגל" נוסף לניתוח ביצועים מוסיקליים – "סרגל אהרן".

היהודים הטדסקים היגרו מגרמניה מתוך תודעת ארעיות וקיוו לשוב אליה במהרה. לכן דיברו בינם לבין עצמם בדורות הראשונים גרמנית, שקדו על בידול מודע מהקהילות היהודיות האחרות בסביבתם, וכמובן מן החברה הגויית, והקפידו לקרוא בתורה כמסורת אבותיהם בגרמניה. לטענת אהרן, גם כשחלו שינויים בביצוע הנעימות בקרב הקהילות הטדסקיות השונות בצפון איטליה הם היו משניים בלבד. ועם כל זאת, השפעת הסביבה חלחלה אל תוכם. אהרן הראה יפה השפעה זו באמצעות השינויים שחלו בשמות המשפחה: אטלינגן נעשה לאוטולנגי, מרבורגר או מרבורג היה למורפורגו, סינגר הפך לסגרה, ולאוסיטס היה ללוצטי או ללוצטו (עמ' 73).

חזי סנדר, שלכת, 2016

קנס על טעמים לא אשכנזיים

בפרק השלישי, הדן ב"קריאת התורה וחשיבותה בקרב היהודים הטדסקים" (עמ' 101–114), ביקש אהרן ללמוד מתקנות שתועדו בפנקסי קהילות על מה שהתרחש בפועל באותן קהילות. אולם תקנות מתארות את הרצוי ולא את המצוי. אדרבה, ככל שלשונן נחרצת יותר כך מהדהדת מהן מציאות רופפת יותר, שבה לא התקיימו הדברים כפי שרצו המתקנים. הערה זו יפה בייחוד בתקנות שלצדן נקוב העונש שיוטל על המפר אותן; ככל שהעונש חמור יותר ברור ש"תו התקן" ההתנהגותי נשמר פחות. הלשון החריפה והענישה החמורה הן ביטויי חולשה ולא עוצמה. לצד אחר, פעמים רבות באו התקנות להלבין מצב קיים ולא לעצב את המציאות. לפיכך, תקנה הקונסת מי שהעז לקרוא הפטרה בטעמים לא אשכנזיים מלמדת שבפועל אכן אירעו מקרים כאלה, ולא שנמנעו מלקרוא בטעמים אחרים. לוּ נהגו לקרוא רק בטעמים אשכנזיים לא היה צורך בתקנה כזו (עמ' 104).

המיתוס הוא אחד ממושגי המפתח בספר. אין זה מפתיע, בהתחשב בכך שאחד ממנחי העבודה הוא מחשובי חוקרי המיתוס בדורנו – פרופ' איתמר גרינולד (המנחה השני הוא פרופ' אליהו שלייפר, מחשובי חוקרי המוסיקה היהודית). אולם דומה כי אהרן ערבב כמה פעמים בין מיתוס לאתוס. כך למשל הכריז "מיתוס הוא מרכיב תרבותי דומיננטי; הוא האתוס שמקיים את הריטואל" (עמ' 264). אז מיתוס הוא אתוס? מביך משהו.

יש בספר חזרות מרובות. בפרקים הראשונים, ההיסטוריים, מתבקש שיידונו רק ההיבטים ההיסטוריים, וחקר הנעימות הטדסקיות יידון בהמשך, אולם לא כך נהג אהרן, וכבר בפרקים הללו התייחס להיבטים מוסיקליים שונים, מממצאיו בליבת מחקרו. עוד יש בספר ציטוטים רבים, לטעמי רבים מדי. גם אם יש בכל אחד מהם ערך סגולי נעלה, עדיין נדרש החוקר לעבד אותם ולהציג בפני הקורא תמונה סינתטית, היינו לתאר את מה שהוא חושב שאירע ולא מה כל אחד סבר וכתב שהתרחש. כך ראוי לגבי פעולות ותהליכים, וכך מתבקש בדיון תיאורטי, אנתרופולוגי, פילוסופי או ספרותי. נקודת המוצא היא שהחוקר הוא המומחה היחסי בתחום מחקרו, ועל כן אַל לו להסתפק בהצגת מקורותיו אלא משימתו כפולה: להכריע ביניהם ולהנגישם בצורה ידידותית לקורא. אהרן עשה זאת במידה בלתי מספקת לטעמי.

 כמה שפות מקצועיות

קריאת הספר הייתה קשה עליי. גם אחרי שהשלמתי את קריאתו איני יודע למי נועד, כלומר מי קהל היעד שלו – מוסיקאים, אנתרופולוגים, מתעניינים בטעמי המקרא, היסטוריונים או מישהו אחר. תהיה התשובה אשר תהיה, דומני שכל אחד מן הקהלים המשוערים האלה יצלח בקלות חלק מן הפרקים ויתקשה באחרים, ושמא לא יתמודד עמם כלל. אהרן ניסה לשלב כמה שפות מקצועיות, והתוצאה היא תערובת של שפות מקצועיות ולא טקסט המובע בלשון כזו שאנשים מתחומי דעת מגוונים יכולים להבינו עד תום וליהנות ממנו.

גם הסגנון מסורבל ותמוה. אהרן כותב על עצמו בגוף שלישי. גם אם לפני עשרות שנים נהגה לשון מעין זו, כיום היא מעוררת תמיהה. בעשרות מקומות נקט לשון "הספר/החיבור/המחקר מסיק/מנסה/טוען/חושף/מראה" וכדומה. ובכן, הספר הוא חפץ דומם ועל כן אינו עושה כל פעולה. לספר יש מחבר והוא זה שמסיק, טוען, חושף וכדומה. ההעלמה המדומה והמלאכותית של הכותב, המביעה לכאורה צניעות, היא במקרה הטוב הצטנעות ובמקרה הפחות טוב חמיקה מאחריות.

אולם באמת הביקורת מופנית אל ראשי ההוצאה. תפקידם לדאוג לאיכות המקצועית והמחקרית של כל כתב יד המוגש להם. שוב, כקורא הדיוט, התרשמתי שבהיבט הזה אכן יש חידוש ראוי ומעניין במחקרו של אהרן. בה בעת עליהם לייצג את ציבור הקוראים, שבהגדרה מומחים פחות מן המחבר, מכל מחבר, בתוכני הספר. עליהם לעמוד על המשמר ולוודא שהשפה המקצועית לא תהיה מחסום בפני הבנת התוכן ולא תמנע הנאה מן הספר. שוק הספרים רווי, ו"חיי המדף" קצרצרים. בנסיבות כאלה, ספר שהקריאה בו אינה זורמת יונח מיד הצדה. הרושם שלי הוא שהצוות המקצועי שטיפל בספר התרשל במלאכתו ובכך גרם עוול למחבר, שהוא איש מקצוע מובהק בתחומו וחידושו חידוש, והחמצה גדולה לציבור הקוראים. לו היו עומדים על כך שהספר יחזיק 180–200 עמודים היו מיטיבים עם המחבר ועם קוראיו כאחד.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בנובמבר 2017, ב-גיליון תולדות תשע"ח - 1058, יהדות, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: