המרד קם לתחייה | יאיר קראוס

אף שהייתה אחד המוקדים החשובים ביותר של המרד הגדול ברומאים, נדחקה העיר יודפת במשך שנים רבות מהתודעה בישראל. רשמי סיור באתר שבו הפך יוסף בן מתתיהו ליוספוס פלביוס

בניגוד לאחיותיה במצדה ובגמלא, שזכו לפרק נכבד באתוס הציוני, העיר החשמונאית יודפת כמעט נשכחה לה. מעטים יחסית הם המבקרים הפוקדים את התל הרם שבגליל המערבי, המקום שנחשב בעיני ההיסטוריונים לערש ההיסטוריה היהודית הכתובה בידי אדם. היא נוסדה כאן לראשונה בידי מנהיג המחוז, יוסף בן מתתיהו, שערק עם הצלחת המצור הרומאי, הצטרף לרומאים תחת השם החדש יוספוס פלביוס, והפך להיסטוריון ונביא בשירותם. עד היום סיפורו מהווה בסיס לדיונים אינסופיים על בגידה וקידוש השם, קידוש החיים והקרבה עצמית.

ידיהם המורמות של רבים מתוך מאתיים הסטודנטים להיסטוריה שנקבצו לכאן לפני מספר שבועות מכל הפקולטות להיסטוריה בישראל, והצביעו בגילוי לב כי זה ביקורם הראשון במקום, סיפרו ללא מילים על המקום שנשכח למרות שהיה אחד האתרים החשובים ביותר בקרבות החשמונאים ובמרד הגדול בתקופת בית שני.

"יודפת זה המקום שבו הפך מפקד המרד בגליל, יוסף בן מתתיהו, משבט הכהונה המתנגד לרומאים, לסוג של נביא והיסטוריון. אם תרצה, מפוליטיקאי ומצביא צבאי להיסטוריון שוחר שלום", אומר פרופ' יונתן פרייס, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שפתח את יום הסיור במקום בהפקת מרכז זלמן שזר והחברה ההיסטורית הישראלית. קשה לדמיין את מה שהתחולל כאן לפני כאלפיים שנה. השלטים המעטים שפזורים באתר העתיק, שלטים שנקבעו באחרונה על לוחות ברזל באדמה הסלעית, מספרים בנקודות ספורות את סיפורה של יודפת.

"נשקיע מיליונים נוספים באתר". השר זאב אלקין בסיור בתל יודפת, חשוון תשע"ח.

ממורד להיסטוריון

סיפורנו מתחיל בשנות ה–60 לספירה. יושבי הגליל היו בעיקרם חקלאים שעסקו בגידול תבואה, זיתים וכרמים. בתקופה החשמונאית החל מעבר של יהודים רבים מיהודה לגליל, שם הם פיתחו תעשיית שמן זית רחבת היקף. החיים תחת השלטון הרומאי רודף הבצע הגיעו לכדי פיצוץ בשנת 66 לספירה עם פרוץ המרד הגדול, שבו נלחמו היהודים ברומאים בדרישה לעצמאות. עם פרוץ המרד, מינתה הסנהדרין בירושלים את יוסף בן מתתיהו למפקד היהודים בגליל ובגולן. הוא היה בן למשפחה יהודית מיוחסת מירושלים: מצד אמו היה מבית חשמונאי, ולמרות שנטה לקו שטען שאסור למרוד ברומאים ושמדובר במעשה נגד הא–ל, הוא יצא בשליחות הסנהדרין.

מול המורדים היהודים התייצבו אספסיאנוס ובנו טיטוס, שנשלחו מרומא ונכנסו דרך סוריה במטרה לדכא את המרד. הם פגשו לוחמים בערים מפוזרות ומבוצרות שהנהגתן מסוכסכת לא רק עם הנהגות הערים האחרות אלא גם בינה לבין עצמה. בשנת 67', לאחר שכבש את הגליל, ניהל צבאו של אספסיאנוס קרב מאסף סביב הערים הבצורות ציפורי, יודפת וגוש חלב. יודפת הייתה המבצר האחרון והחשוב ביותר בגליל.

לאחר שבעה שבועות של מצור ומותם של קרוב ל–40 אלף גברים, נשים וילדים, נפלה יודפת. יוסף בן מתתיהו, יחד עם ארבעים מאנשיו, ברח למערה בהרים. כשנתגלו על–ידי הרומאים החליטו לאחר דיון ארוך להתאבד ולא להסגיר את עצמם. לאחר ששלושים ושמונה מהם מתו, נותרו רק יוסף ואדם נוסף. בן מתתיהו שכנע אותו לא להתאבד, והשניים הסגירו עצמם לידי הרומאים. בכישרון רב הצליח יוסף לשכנע את אספסיאנוס להשאירו בחיים.

"יוסף בן מתתיהו הסביר לאספסיאנוס כי הוא אינו מפקד רגיל אלא נביא, כמו יוסף בעל החלומות, והוא מנבא כי אספסיאנוס יהיה שליט העולם", מסביר פרופ' פרייס. "נירון קיסר, מנהיג רומא, היה אז חי ובריא וקץ שלטונו לא נראה כלל באופק. ובכל זאת, אספסיאנוס החליט לכלוא ברומא את יוסף ולא להורגו. אחרי שנתיים, כשעלה לכס הקיסרות והנבואה התגשמה, יוסף שוחרר וקיבל אזרחות רומית והפך ליוספוס פלביוס. הוא הצטרף אל המחנה הרומי ונסע איתם עד ירושלים ושימש שם כמין מתרגם, מתווך ויועץ".

בעת המצור על ירושלים ניסה יוסף לשכנע את היהודים הנצורים להיכנע לרומאים לפי שהאמין שהמרד הוא נגד רצון הא–ל. הוא היה עד לכיבוש העיר ולחורבנה ולשרפת המקדש. בתום הקרבות השתקע ברומא ותיעד בספריו את אירועי התקופה. "בלעדיו היינו יודעים רק אחוז קטן ממה שאנחנו יודעים על יהודי סוף בית שני ועל החיים היהודיים בכלל בתקופה הזאת. הוא המקור הכי חיוני לכל החוקרים וההיסטוריונים, ועם כל הבעיות והשאלות על ההחלטות שקיבל, הוא היה בסך הכול היסטוריון טוב", מסכם פרופ' פרייס בחיוך.

מתחם קבר האחים
שנחשף באתר

בזכות הנחישות

תרומתם של הכתבים שתיעד פלביוס למחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל הייתה עצומה – התגליות ביודפת, בגמלא ובמצדה, וגם קברו של הורדוס בהרודיון, נחשפו במידה רבה בזכות כתביו, שהיטיבו לתאר בצורה אמינה למדי את המקומות שבהם התרחשו האירועים שקדמו לנפילת יהודה במרד הגדול.

מי שברבות הימים קרא את כתביו של יוספוס פלביוס בברית המועצות הקומוניסטית וגילה במידה רבה את יהדותו דרך ההיסטוריון המשומד הוא הנער זאב אלקין, לימים ח"כ ושר. הוא הצטרף אל יום העיון בשבילי ההיסטוריה בתל יודפת. בתיק התלוי על גבו מונח כבדרך קבע עותק מהספר עב הכרס "מלחמות היהודים" ובמהלך השיחה שלנו הוא שולף אותו מהתיק לא אחת ומקריא מתוכו קטעים בעיניים בוהקות מהערצה.

"עוד בילדות נחשפתי לסיפור של יוסף בן מתתיהו ולמרד הגדול דרך רומן של לאון פויכטוונגר, סופר יהודי גרמני, המבוסס על הספר של פלביוס. פויכטוונגר כתב טרילוגיה על חייו של יוסף ועל המרד הגדול וזה היה אחד הספרים המשמעותיים ביותר שבנו את הזהות היהודית שלי. בגלל האנטישמיות בברית המועצות, מעבר לידיעה שאני יהודי לא ממש הבנתי מה זה אומר", מספר השר אלקין.

אלקין החל לכתוב עבודת דוקטורט בחוג להיסטוריה של עם ישראל, אך העבודה נכנסה להקפאה בשל המעבר לפוליטיקה. הוא מספר כי בזמן שעסק בהוראה ובמחקר באוניברסיטה העברית הוא עסק רבות בשאלה האם עיסוק היהודים בהיסטוריה היה משהו שנעשה לאורך הדורות או התפתח רק בתקופה המודרנית. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתפיסה ההיסטורית של רבי סעדיה גאון ובה ניסה להוכיח כי תיעוד ההיסטוריה היהודית, לאחר חתימת התנ"ך, החל למעשה במקום שבו אנחנו נמצאים, בתל יודפת.

"זה היה הקרב השני בחשיבותו במרד אחרי המצור על ירושלים. מבחינה מסוימת אפשר לומר שבזכות הנחישות של היהודים בקרב הזה ובזכות שהחזיקו מעמד כחודש וחצי תחת מצור, הכיבוש של ירושלים התעכב בשנתיים, כי האירועים שקרו כאן לא אפשרו לאספסיאנוס להשלים את הכיבוש. אפשר להשוות את זה לגוש עציון במלחמת העצמאות. בזכות הקרב שם הירדנים לא הצליחו לכבוש את ירושלים".

אז מדוע מעטים הם המבקרים באתר, שבראשו עיר חרבה וחומה סביבה, ובו התגלו ממצאים מרתקים, בהם קבר אחים ענק של גברים, נשים וילדים, שנשחטו על ידי הרומאים?

מקום נטול יח"צ

ד"ר מאיר בן שחר, מרצה להיסטוריה של עם ישראל בעת העתיקה במכללת שאנן ובאוניברסיטת תל אביב, מסביר כי כמו במקרים רבים, לא תמיד צריך סיבות מוצדקות כדי ליצור היסטוריה. דרושים כמה משוגעים לדבר, נסיבות פוליטיות ושהות בנקודות כוח משמעותיות. הוא מדגים זאת באמצעות ההבדלים בין יודפת לאתר דומה שזכה למקום מרכזי באתוס הציוני – מבצר מצדה.

"לשאלה מדוע יודפת נשכחה ודווקא מצדה הפכה לסמל משמעותי כל כך באתוס שלנו יש לענות בשלושה מישורים", פותח בן שחר. "מצדה הפכה לסמל של כוח עמידה ודבקות במידה רבה בזכות הארכיאולוג שמריהו גוטמן, איש נמרץ מאוד ובעל השפעה, שבשנות השלושים והארבעים המריץ תנועות נוער לעלות למקום כאתר עלייה לרגל. הטקסט של יוספוס פלביוס, שבו הוא מתאר את המצור על מצדה ואת ההתאבדות הקולקטיבית, יחד עם אדם חזק כמו גוטמן, שדוחף אותו בכל הכוח, הפכו את המקום לשם דבר. ארבעים שנה לאחר מכן הוא גם יגלה את העיר העתיקה גמלא, שגם לה סיפור דומה.

"המישור השני הוא בהבדלים ברמה הארכיאולוגית של מצדה, אתר עוצמתי ורב שכבתי עם עושר של ממצאים מתקופות שונות, ובהם ארמון הורדוס, לבין הממצאים ביודפת. שים לב לכך שמצדה זכתה כל הזמן ליחסי ציבור טובים גם בזכות הרמטכ"ל לשעבר והארכיאולוג יגאל ידין שחפר במקום בשנות ה–60 ובכישרונו הגדול, גם כארכיאולוג וגם כפרויקטור, גייס את הצבא לסיפור ולבניית האתוס הצבאי של המקום. תבין, אם אנחנו קיבלנו לבר מצווה את הספר של מכתבי יוני נתניהו, בשנות ה–70 כל ילד קיבל את הספר של מצדה לבר מצווה. קשה מאוד להתחרות באתר כזה".

ומהיכן הופיע סיפורה של גמלא שהפכה לאתר נוסף, צפוני, לעלייה לרגל, עם סיפור דומה?

"זה מקום שאף אחד לא ידע איפה הוא ואף אחד לא הכיר אותו לאורך המאה ה–19 וה–20. אנחנו פוגשים את גמלא רק בשלושה משפטים בערך בספרו של יוספוס פלביוס. המשפט האלמותי שהצמידו למקום, 'שנית גמלא לא תיפול', הוא המצאה יחסית חדשה. היו בעוד הרבה מקומות קרבות טראגיים, ומהבחינה הזו אין בגמלא שום דבר ששווה דיון או מאמץ. זו דוגמה לדרך שבה לוקחים אתר שהיה לא יותר מכפר גלילי שבסופו של דבר קרה בו אירוע קשה והופכים אותו לאייקון ברמה הלאומית עם משמעויות פוליטיות. לא הייתה הצדקה אחרת זולת אדם בולדוזר שדחף את המקום ההוא ולא את יודפת.

"הסיפור ביודפת הוא הרבה יותר משמעותי ודרמטי. זה מקום שבו יהודים בפעם הראשונה מתעמתים עם הכוח הרומאי וחווים מצור", ממשיך בן שחר להסביר. "דרך הסיפור של יוספוס עולות אינספור שאלות מרתקות, כמו שאלת ההתאבדות וההצדקה של המשך המרד. גם בהמשך ההיסטוריה יש ליודפת מקום מאוד משמעותי על פי ספרות חז"ל. זה המקום שאליו נודד אחד ממשמרות הכוהנים אחרי המרד הגדול, ועוד".

סיבה נוספת ומשמעותית לאלמוניות היחסית של יודפת היא החלקים שלה שעדיין נעלמים מן העין: "האתר כמעט לא נחפר. גילו חומה וכמה בתים אבל לא מצאנו את בית הכנסת שהיה שם ומקטעים נוספים של החומה". במהלך החפירות שביצע במקום הארכיאולוג מוטי אביעם נחשף בית– אמידים נדיר ביופיו, שקירותיו היו מכוסים בפרסקאות, מעין עיטורי צבע. "אם יש אחד כזה, סביר להניח שיש עוד כמה. הפוטנציאל שיש לאתר הזה הוא הרבה יותר גדול", אומר בן שחר.

בן שחר מספר כי הקבוצות שמטיילות במקום, שזכה רק באחרונה לעדנה עם השלמת השלב הראשון של השיפוץ ועם ביקור מתוקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני כשנה, נפגשות עם שאלות ערכיות רבות. "בניגוד לגמלא, האתר הזה מעלה את כל השאלות בשלב שהן טריות ושום דבר עוד לא הוכרע: האם נכון להמשיך במרד? האם התפיסה שאומרת שא–לוהים יהיה איתנו בכל מקום ובכל החלטה שנעשה לא נכשלה? האם זו לא איוולת להמשיך למרוד ברומאים? וכמובן, האם צדק יוסף בן מתתיהו כשבחר בשעבוד לרומאים על פני המוות?"

בן שחר מציין עובדה מעניינת ונוספת שמאירה באור אחר את הסיפור במצדה. יוספוס מעולם לא היה במצדה, ואת כל הדברים שכתב על כיבוש המקום, ובמיוחד את נאום ההתאבדות של אלעזר בן יאיר, הוא שמע לכאורה מעדי ראייה. בשנים האחרונות חוקרים רבים סבורים שאולי הוא בדה אותם מליבו כתשובת מחץ לאלו הטוענים שהוא בגד.

"הנאום של אלעזר בן יאיר שמצוטט בספריו של יוספוס פלביוס נראה במידה רבה תמונת ראי לנאום של יוספוס עצמו ביודפת", מציין בן שחר. "אם הוא מסביר בנאום שלו ביודפת עד כמה א–לוהים רוצה שנחיה, בא אלעזר בן יאיר במצדה ואומר שאנחנו עכשיו צריכים למות, מפני שלאורך כל המלחמה חטאנו לא–לוהים ולכן מגיע לנו עונש המוות הזה. אי אפשר להבין את הנאום במצדה מבלי להבין את הנאום של יודפת".

מטען חינוכי לדורות הבאים

על פי חזונו של השר אלקין, המיליונים שהושקעו בהנגשת האתר בשנים האחרונות ושעוד יושקעו בו יחזירו למקום את הכבוד המגיע לו.

"השקענו כאן בשלב הראשון כחמישה מיליון שקלים. הכשרנו כביש גישה ושמנו שלטים ואמצעי המחשה במקום", מתאר אלקין, האחראי מתוקף תפקידו על מיזם המורשת הממשלתי לצד כהונתו במשרד להגנת הסביבה: "אנחנו עכשיו הולכים להשקיע סכום גדול יותר כדי להפוך את המקום לאתר שבו יהיה חזיון אור–קולי ותהיה הזדמנות סוף סוף לספר את סיפורם של יודפת ושל יוסף בן מתתיהו. אנחנו הולכים לאשר ולבצע עוד חפירות ארכיאולוגיות ופעולות שימור, לצד מאמצים שלנו לחשוף אותו לציבור הישראלי. גם ראש הממשלה נתניהו, שהיה איתי לראשונה בחייו בסיור במקום, יצא מכאן בתחושה דומה, וסיפר שהביקור במקום עבורו היה מאוד מרגש כי הוא קרא המון על יוסף בן מתתיהו והופתע שאפילו הוא, חובב היסטוריה מושבע, לא ביקר כאן עם משפחתו עד כה".

אלקין מוסיף כי הוא רואה בפיתוח המקום גם מימוש שליחות פוליטית כחבר בתנועת הליכוד: "לא במקרה זאב ז'בוטינסקי בחר ביודפת כאחד משלושת הסמלים של הגבורה היהודית. בהמנון תנועת בית"ר כתב: 'יודפת, מצדה, בית"ר. למות או לכבוש את ההר'. זה ביזיון שאתר שהפך לכזה סמל בהמנון הליכוד אינו מפותח מספיק, למרות השנים הרבות של הליכוד בשלטון. זו חובה למסורת הז'בוטינסקאית".

בכוונת מרכז שזר להפוך את הביקור במקום של הסטודנטים הצעירים בחוגים להיסטוריה לכנס קבוע בכל שנה לתלמידי שנה א', שישלב גם דיון בשאלות של קידוש החיים, המוות ועוד. "זה מפגש מרתק לכל חובב היסטוריה בארץ והוא גם ייתן חשיפה עצומה לאתר, כי מהתלמידים האלו יֵצאו מורים ומדריכי סיורים שיוכלו לחזור למקום ולהעביר את המורשת כאן הלאה", אומר אלקין. "יודפת זה מקור הגבורה של המרד הגדול, האתר שבו מעטים החליטו כי הם יכולים להילחם מול רבים, גם אם זה ייגמר במחיר של כישלון. זה מסר שהוא חסר היום בשיח שלנו. לכן אני רואה פה גם משמעות חינוכית".

"כאן תמו תולדות (המלחמה) אשר הבטחתי למסור בדיוק הרב ביותר לכל הרוצים לדעת כיצד ניהלו הרומאים את המלחמה הזאת ביהודים", חותם יוספוס פלביוס את ספרו "מלחמות היהודים" ומותיר אחריו מילות פרידה שהן כצוואה: "אני משאיר בידי הקוראים לשפוט את סגנון דברי. אך אשר לאמת, מעז אני לומר בלא כל היסוס כי היא לבדה הדריכה אותי לכל אורך חיבורי". בתוך מספר שנים לא רב, אולי נוכל לדון על כך במרכז המבקרים החדש שיוקם על אדמת המקום שבו הפך מראשי המרד להיסטוריון בשירות הרומאים.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בנובמבר 2017, ב-גיליון תולדות תשע"ח - 1058 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: