רומן תקופתי על חייו של המלך האכזר והססגוני משתרע על פני מקומות ואירועים ברחבי האימפריה. איכויותיו ועושרו מעמידים אותו בשורה אחת עם רומנים היסטוריים מופתיים מספרות העולם

מלך זהב ודם

גבריאלה אביגור–רותם

כנרת, זמורה–ביתן, 2017, 461 עמ'

ימי מלכותו של הורדוס והימים שלאחר מותו גדושים באירועים דרמטיים, במפנים בלתי–צפויים ובמאבקים אישיים ופוליטיים. משום כך הם גם בעלי פוטנציאל ספרותי מיוחד. מה לא קרה בתקופה ההיא? תככים, הרעלות, חנק והטבעה למוות בתוך משפחת המלוכה פנימה; מאבקי כוח ודמים בין המלך הורדוס והכוהנים הגדולים; ומהומות, פריעת חוק ומעשי טבח המוניים ברחבי הממלכה ובפרט בירושלים. מעשים אלה היו כמעט דבר יום ביומו והאכזריות שאפיינה אותם הייתה מעבר לכל דמיון, וכך גם השלכותיהם ארוכות הטווח והגורליות על ההיסטוריה של עמנו. לא פחות דרמטיים ותכופים היו האירועים שהתחוללו מסביב בזירה הרומית האימפריאלית. הם כללו רצח מנהיג, מאבקי ירושה מדממים ומלחמת אזרחים, אהבות מסוכנות, בגידות, הרעלות ועוד. וטרם הזכרנו את היחסים הסבוכים והמשתנים בין היהודים לסיעותיהם השונות לבין הרומאים, בתחומי הארץ וברמה האימפריאלית.

כל אלה, כשהם הופכים ליצירה ספרותית, לובשים דמות אדם ויצרי–אנוש: מלכים, קיסרים ועבדים, יועצים וחצרנים ובני העם הפשוט. מלומדים, משוררים, סנאטורים ומאהבות. כולם נטלו חלק במתרחש משני צדי הים התיכון; הוא Mare Nostrum – "הים שלנו" בפי הרומאים, או "הים האחרון" בפי היהודים. ואת כל השלל הזה קיבצה גבריאלה אביגור–רותם ודחסה אל תוך ספרה החדש.

שמו של הספר נועד במכוון לעורר אסוציאציה לספרו החשוב של משה שמיר "מלך בשר ודם", והוא יוצר ציפייה בלב הקורא לרומן היסטורי בעל אופי דומה לקודמו. כזה שמעמיד במרכזו את דמותו ומלכותו של הורדוס, שהיה ללא ספק איש של זהב ושל דמים, תרתי משמע. אלא שלאמיתו של דבר האסוציאציה הזאת אינה מדויקת. היא אפילו מטעה את הקורא וחוטאת למהותו ולאיכויותיו המיוחדות של "מלך זהב ודם", שכן הורדוס וחצרו תופסים רק מקום צנוע יחסית בספר.

ברית של אוהבי אבן. שרידים מתקופת שלטונו של הורדוס, קיסריה
צילום: אי.פי.איי

הפרקליט המקורב לשלטון

הסיפור, המסופר על ידי ניקולאוס איש דמשק, "יועצו ופרקליטו של הורדוס", רחב ומגוון בהרבה ועשיר לאין ערוך: הוא משתרע מרומא ואלכסנדריה עד לירושלים, גולש מרצח יוליוס קיסר ומלכותו של הורדוס למאבקי הירושה על כיסאו של קיסר רומי וכתרו של הורדוס, ומגיע עד אוגוסטוס וטיבריוס קיסר, ובדרך מספר לנו על היהודים, הרומים, האימפריה ועניינים רבים נוספים.

אפשר לומר שניקולאוס, המלומד וההיסטוריון הסורי–יווני ששימש מזכירו ויועצו של המלך הורדוס וישב למעלה מעשרים שנה בירושלים, הוא מועמד טבעי, אולי מתבקש, ל"כתיבת" הספר שבידינו. הורדוס ציווה עליו להנציח בכתב את קורות מלכותו, והגיוני שגם סופרת בת ימינו "תטיל עליו" את תפקיד המספר של הרומן ההיסטורי שלה. מה גם שבימיו של הורדוס התאפיינו ספרי ההיסטוריה בכתיבה ספרותית בעלת דרגות חופש והמצאה רחבות למדי.

אבל המלומד מדמשק עושה למעננו יותר מזה. שהרי הוא יווני–סורי, לא יהודי, ואיש האימפריה הרומית. אדם פעלתן שהיה מורה וידיד לבני העילית החברתית והשלטונית ברומא, אחר כך נסע לאלכסנדריה, לימד את בניה של קליאופטרה והיה מקורב למרקוס אנטוניוס, יריבו של אוגוסטוס. הקשרים שקשר הפכו אותו לבן בית במרחב הרומי–אימפריאלי בכללותו; וגם כשהגיע לירושלים, הידע ומקורות המידע שלו התפרסו הרחק מעבר לגבולות הצרים של ארץ ישראל, מה שהפך אותו ליועץ מדיני ולשגריר מעולה בשירותו של הורדוס.

ממתקי שפה ולשון

הבחירה של אביגור–רותם בניקולאוס כמספר מאפשרת לסופרת לפתוח את הסיפור לנעשה בכל המרחב הרומי, מעבר לגבולות ממלכת הורדוס ולימי חייו. ואכן, סיפורו של ניקולאוס איש דמשק מלא וגדוש בשמות ואירועים; מדלג בתזזית ממקום למקום, מדמות לאחרת ומעניין לעניין: מיהודים לרומים, מהורדוס וחצרו לתככים אימפריאליים וכך הלאה. יתר על כן, בשל האופי הבלתי רשמי של הדיווח–כביכול, ניקולאוס חורג לעיתים מתפקידו כהיסטוריון וחושף גם את עצמו, ומשלב בדו"ח ההיסטורי–דמיוני שלו פרקים מחייו ומהרפתקאותיו. כך הולכת דמותו ותופחת במהלך הסיפור, ועמו גם אחיו, חבריו, תלמידיו והנשים שאהב. כל אלה נוספים לסיפור העיקרי, מאווררים ומרעננים אותו, ובה בעת מגדילים את כמות הדמויות ועלילות המשנה שהקורא צריך לעקוב אחריהן.

ניקולאוס המדומיין נהנה במיוחד לעסוק ב"name dropping", שמאפשר לו להתגאות בקשרים ובידע האינטימי שיש לו על כל ה"מי ומי". ריבוי השמות והאירועים, והמעברים התכופים ממקום למקום ומעניין לעניין, וכן המבנה של הספר, המורכב מפרקים קצרים ולא–ממוספרים שרודפים זה את זה בקצב מסחרר, מצריכים ריכוז בקריאה ומחייבים את הקורא להצטייד באורך נשימה ובנינוחות כדי להתמודד עם ריבוי התכנים ועם דרכי–הסיפור הנפתלות. אבל המתמיד – שכרו מובטח.

כתיבתה של אביגור–רותם יפה, עשירה ומתגמלת, הן ברובדי השפה, באוצר המילים ובתחביר, והן במידע הרב והמגוון שבספר. הכתיבה גדושה ציטוטים, ארמזים ותבלינים לשוניים אחרים שמוסיפים עומק לכתוב ומדמים את השפה לשפת הזמן ההוא, מבלי להתרחק מדי משפת ימינו ומבלי להעיק. כל משפט ופסקה בספר הם ממתק: "אוגוסטוס החולני, הלובש ארבע טוניקות מתחת לטוגה וחותלות צמר עבות ולא ייחם לו, שולט ביד רמה על אימפריה…"' או: "הייתה בין הורדוס לאגריפא ברית של אוהבי אבן… מקדשים, ארמונות ונמלים ריתקו אותם יותר מנשים; אמות מים ומרחצאות הלהיטו אותם יותר ממרוצי מרכבות…" – היש תיאור יפה יותר מזה ל"מלך הבנאי", מחדש ירושלים והמקדש ובונה מצדה?

השוואה מחמיאה

פרופ' יגאל שוורץ השווה בין הרומן של אביגור–רותם לבין "מלך בשר ודם" של משה שמיר. במבט שטחי נראית השוואה זו טבעית. אך בחינה עמוקה יותר מראה שאין לה מקום: שמיר כתב רומן רעיוני, והציב במרכזו שתי דמויות ומאבק אחד: המאבק הוא בין אלכסנדר ינאי והאליטה השלטונית "הצדוקית" לבין שמעון בן שטח, איש "הכנסת הגדולה" ונציג "הפרושים" והמוני העם. זהו מאבק עקרוני בשאלה איך צריכה להיראות דמות המדינה היהודית ומי יקבע אותה: המלך והאליטה האוחזים בתפיסות מדיניות ותרבותיות "מתייוונות" ושואפים להשתלב בסביבה הגיאו–פוליטית האימפריאלית; או שמעון בן–שטח השואף לממלכה יהודית מתבדלת, שמונהגת בידי מנהיגות רוחנית–דתית ומקור סמכותה וחוקיה א–לוהיים אל–ועל–היסטוריים.

שמיר טמן אפוא ברובד העומק של "מלך בשר ודם" משל היסטורי שהנמשל שלו הוא מדינת ישראל המודרנית, והוא עוסק בשאלה העקרונית שבפניה – על פי ראיית הסופר – ניצבת מדינת ישראל: הבחירה בין תפיסה יהודית מסורתית של מדינה שמונהגת על ידי עילית דתית והלכתית ופועלת מחוץ לכללים ולמהלכים ההיסטוריים בעולם לבין תפיסה ציונית–חילונית של מדינה דמוקרטית "נורמלית" הפועלת בתוך הסביבה העולמית ועל פי כלליה.

ספרה של אביגור–רותם, לעומת זאת, הוא רומן היסטורי שמטרתו להחיות ולספר מחדש את ההיסטוריה, תוך נאמנות מרבית לעובדות, אך על פי הכללים והצרכים האמנותיים–יצירתיים של הספרות. על כן נכון להשוות את "מלך זהב ודם" לרומנים היסטוריים קלאסיים. לדעתי, בזכות איכויותיו הספרותיות הגבוהות והעושר הרב של המידע ההיסטורי הכלול בו – ספרה של אביגור–רותם ראוי לעמוד לצד הרומנים ההיסטוריים המופתיים של רוברט גרייבס ("קלאודיוס" ו"גיזת הזהב") והרומן–במכתבים המעולה של ג'ון ויליאמס, "אוגוסטוס". לא זכורים לי רומנים היסטוריים ישראליים אחרים שראויים להשוואה מחמיאה זו, אך ספר זה ראוי לכך ללא צל של ספק.

חבצלת פרבר–שפר היא מחברת הרומן ההיסטורי "אהבתה של ברניקי" שראה אור בהוצאת פרדס, 2014

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח