הון, שלטון ופרולטריון | שלום רוזנברג  

 

שלטון בעלי ההון התחלף בקומוניזם, אך אלו גם אלו לא הביאו מנוחה ליגע. הרהורים לרגל מאה שנות שלטון הדגל האדום 

מאה שנות שלטון דגל אדום. כמה דמויות ומאורעות עולים בזיכרוני, ואני מרשה לעצמי לשתף אותם אתכם. מהמרחקים נשמעת תלונתו של אחד מפועלי הקבלן המסכנים של פעם, זה יעקב המתאונן על גורלו ובינתיים חוזר בעל פה על עוד דף במסכת שהפסיק באמצע כשנפרד מאביו. עבודתי הייתה נאמנה, הוא טוען נגד בעל ההון, "רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ. וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי", ידעתי שאני רק רועה ולא בעל העדר. אף במקרים שבהם לא הייתי מסוגל למנוע אובדן שה, הוטלה עליי אחריות, "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ".

ובמקרים של גנבה? שילמתי את השה ואפילו את הגנוב, "וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" כדי למנוע זאת. כרועה הייתי מה שבני בניי עתידים לקרוא "שומר שכר", הפטור באונסים. אך קנסות הוטלו עליי כאלה המוטלים על מי "שכל ההנאה שלו", כאילו שמעסיקי עושה לי טובה. הוטל עליי לשלם גם את גְּנֻבְתִי יוֹם, למרות שהיו אלה "לִיסְטים מזוין". בינתיים כתב יעקב עוד כמה עמודים במשנת שבועות: "נוֹשֵׂא שָׂכָר [הרועים]… נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה [ופטורים מתשלום], וּמְשַׁלְּמִים אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה".

שבועת הרועה

קפצתי על דורות. בקולנוע הוצגה פנינה: "חוות החיות" לג'ורג' אורוול. אידיאל הפועלים התקיים, החיות והבהמות שבחווה מרדו נגד בעל החווה. אלא שעד מהרה המהפכה נהרסת, כשהחזירים הסטליניסטים והכלבים של הקג"ב תפסו את השלטון. יעקב הממורמר מעיר: זה משל מודרני? הוא כבר היה לעולמים. אלפי שנה לפניו ניבא הנביא יחזקאל נבואה פוליטית על העדר ועל הרועים, הזוללים את הצאן. הקב"ה ידרוש דין וחשבון מן הרועים הרעים שהשתלטו על העדר: "אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ… אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם, וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם". רודנות איומה יצרתם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ. הצאן חי בשעבוד פעמיים. תחת המשעבדים של הצאר הצר, ותחת המשחררים עם דגלים אדומים.

אבינו יעקב המשיך לכתוב, הפעם בנייר: "שלוש שבועות משביעין אותו (שומר הטוען שהבהמה מתה) – שבועה שלא פשעתי בה, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי" (בבא מציעא ו). אלו שלוש השבועות שגם הפוליטיקאים חייבים בהן: [א] "שלא פשעתי בה" – ידעתי לשמור על העדר משיניהם הטורפות של הזאבים, ואף מהשועלים הסובבים אותו בכחש ובמרמה. [ב] "שלא שלחתי בה יד" – כדברי שמואל (ש"א יב, ג): שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי… וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי… חשבונית פיקטיבית מי מלאתי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר או שוחד. [ג] שבועה זו לימדנו הונא חברנו: "שאינה ברשותי" – לפעמים מוכן השומר לשלם כדי להישאר עם הכבשה. יכול הפוליטיקאי לתמרן בין קורי העכביש של החוקים כדי להגיע לשלטון או להתמיד בו. הוא לא עובר על "לא תגנוב", אך הוא עובר על "לא תחמוד" חמדת השלטון, "שאינה ברשותי": לא לשלטון נולדתי, לא בעירייה, לא בכנסת ואף לא בכיסאות המשפט.

 בין הדאגה לרווחה

החלומות היו יפים. השחתת אידיאלים אלה בסטליניזם וקריסת האשליות הקומוניסטיות הביאו לריאקציה איומה. חברה וכלכלה הפכו תרתי דסתרי: הדאגה החברתית נתפסת כסותרת את הרווחה הכלכלית. הצדיק החברתי – בטלן הוא, רק הרשע האגואיסט, החושב רק על עצמו – טוענים כלכלנים רבים מדי – מסוגל בעזרת "יד נעלמה" להביא שגשוג כלכלי. לבן ובניו ניצחו. ובינתיים העוני גובר.

האיזון בין המטרות מופר וחוזר ומופר, כל פעם מהקצה האחר. הוא מטולטל בין הרס הכלכלה בשם הטבה אשלייתית של הפרולטריון הסובל לבין העשרת המעטים בשם אלילי ההפרטה – רודנים כלכליים חדשים, היחידים שלכאורה יכולים להושיע לנו. יחזקאל מביא לנו את דבר ה' אשר ישפוט בֵּין שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה. הטייקונים, הכבשים השמנים, "הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת [המים] הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן".

במציאות שבה אנו חיים מהדהדים דברי קהלת (ד, א): "וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם", כי אף המנחמים, הקומוניסטים והאנרכיסטים, תרמו למצוקות שבחיינו. מתוך כך מטולטלים אנו בין פרולטריון לפרולטריון, בין עושק החלשים שלא מקבלים את שכרם במשך חודשים לבין שביתות הוועדים החזקים שלא מהססים לפגוע בכלל האומה כדי לקדם את האינטרסים שלהם. זאת טלטלה בין זכויות העובדים לבין מוסר עבודה, בין העזרה למשפחות מרובות ילדים לבין האחריות הכלכלית והחברתית שגם עליהם לקחת על עצמם.

לא רק ההון והשלטון חייבים באתיקה. גם הפרולטריון והאיגודים שלו. יעקב הרועה התמים מסתכל על רועי חרן, ותמה: הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ [הרועים] לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים…. יעקב ראה את רחל, הוקסם, וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. כיצד הצליח יעקב לעשות מה שרועים רבים לא יכלו? האמנם כל כך חזק היה? ההיה זה נס? ואולי האמת שונה. ארשה לעצמי להוסיף עוד אגדה, בעייתית במידת מה, אם תרצו קחו אותה כחידוד ולא יותר. ואולי היא אמת. "לֹא נוּכַל" לא היה אלא המצאה של איגוד הרועים, שהצליחו על ידי זה ליצור חלון של נוסף של חופש בעבודה היומית. יעקב הזר לא ידע זאת, ניסה להוריד את האבן, ולתימהונו הצליח. ללא כל כוונה הוא מצא את אחד מסודות השקר של הפרולטריון.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בנובמבר 2017,ב-גיליון תולדות תשע"ח - 1058, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: