בנו של חוקר התלמוד קושר ידידות עמוקה עם בן האדמו"ר הנמשך להשכלה. תרגום חדש לספר הוותיק שהביא את סיפורם של יהודי אמריקה בשנות הארבעים

המיועד
חיים פוטוק
מאנגלית: שי סנדיק
תמיר//סנדיק וידיעות
ספרים, 2017 , 365 עמ'

מפגש מחודש עם מישהו שפעם היה אהוב מרגש באותה מידה שהוא מפחיד. ומה אם נגלה שהאהבה הייתה רק אמת לשעתה. הפארק האינסופי, הקסום, של ילדותנו מתגלה לא פעם כגינה זעירה, דלת–מתקנים. וספרי נעורים שפעם קמו לתחייה לנגד עינינו עלולים, בקריאה בוגרת, להישאר דוממים.

"המיועד" של חיים פוטוק ראה אור לראשונה בשנות ה–60 (אז תורגם בשם "הדגול"). הוא מספר את סיפורם של שני תלמידי ישיבה באמריקה, בימי סוף מלחמת העולם השנייה וטרום הקמת המדינה. כשקראתי אותו, אי שם בגיל 16, חשבתי שזה אחד הספרים הנוגעים ללב והמשמעותיים שנתקלתי בהם. זכרתי אותו בחיבה וניגשתי אליו בחשש. בעיקר כי היה יסוד סביר להניח שהאהבה שבני דורי ואני רחשנו אליו בשעתו נסבה לא מעט על גאוות יחידה – סוף סוף מישהו מספר את הסיפור "שלנו", ועוד באנגלית! מעבר לפרובינציאליות הנעורים, זה היה מפגש ראשוני מסעיר עם ספר שמשלב את עומק הלמדנות היהודית, הליברליות והציונות, ומפגיש בין תלמיד חכם לתורות אחרות.

התרגום הקודם, של א' אורן, הוא מלא הוד, קסום לקריאה, ולחלוטין בלתי נגיש היום. עברית מליצית נחשבה פעם ספרותית ומכובדת, היום היא בעיקר מכבידה. שתי טובות עשה שי סנדיק לספר הזה כשתרגם אותו מחדש: ראשית, הוא גאל אותו ממדפי הספרייה האחוריים המאביקים אל המדף הראשי, וברא אותו מחדש עבור הקורא העברי. ושנית, כפועל יוצא, הוא העניק לנו צילום רנטגן של שלד הספר, ואפשרות לבחון אותו מופשט מעיטורים. שפה מליצית יכולה לתעתע, בעיקר בקוראים צעירים, ומפגני שפה גבוהה יכולים לפעמים לחפות על תוכן דל. האם גם בלעדיהם, וגם בקריאה בוגרת, "המיועד" הוא אותו הדגול?

התבנית שלתוכה יצוק הסיפור מסעירה גם היום: זוג חברים מאוהבים אינטלקטואלית, חכמים ורגישים, נעים על ציר הקרבה והמחלוקת. שניהם יועדו להיות ממשיכי הדרך של שתי קבוצות מתנגדות. אחד מהם אף נולד לרשת את ההנהגה. בזמן כלשהו אף נכפה עליהם נתק. האם החברות תנצח? האם המציאות?

האם החברות תנצח?
האם המציאות? ניו יורק,
שנות ה־ 60
צילום: גטי אימג'ס

בייסבול כמלחמת קודש

העלילה מסופרת דרך עיניו של ראובן מלטר, תלמיד ישיבה ובן לאב דתי–ליברלי–ציוני. ראובן נמשך אל עולם הרבנות, למרות הצטיינותו במתמטיקה, וחרף רצונו של אביו שיהיה מרצה ללימודים כלליים. הספר נפתח במשחק פוטבול דרמטי בין הישיבה של ראובן לישיבה החסידית המתחרה. התלמידים החסידים רואים במשחק מלחמת קודש, כפשוטו, ונלחמים במלוא הרצינות והכוח להביס את "האפיקורסים". בתום משחק אלים במיוחד ראובן נפצע וראייתו נמצאת בסכנה. הנער הפוגע, דני סונדרס, בנו של מנהיג קהילת החסידים, יהפוך לימים לחברו הטוב ביותר.

בקריאה בעיני מבוגרת, יש להודות שעולות תהיות שלא עלו בקריאת הנעורים. לראובן, למשל, אין אמא או אחים, אבל לא נראה שמצבו המשפחתי משפיע עליו. יחסיו עם אביו הם ללא רבב, ואין פלא. מדובר באבא מהחלומות: משוחח, מייעץ, עמוק, אבא שלעולם אינו מתרגז באופן שאינו חינוכי–אידיאליסטי. התבגרותו של ראובן לא כוללת זוטות כמו מרד נעורים, מריבות על שעת חזרה, על בנות, או סתם נרגנות אדולסנטית מתבקשת. אבא של ראובן הוא המנטור שכולנו היינו רוצים, וראובן הוא התלמיד המושלם.

אבא של דני הוא לכאורה עניין אחר. הרב סונדרס הוא המנהיג הנערץ והקשוח של קהילת החסידים, והאופן השנוי במחלוקת שבו הוא מחנך את בנו הבכור כמעט העניק לספר את שמו (באחרית הדבר מספרת בתו של המחבר, רינה פוטוק, ש"השתיקה", "הדי השתיקה" ו"שתיקתו הארוכה של דני סונדרס" היו כמה מהשמות הנבחרים).

מאבק האימים בין השליט הנוכחי, הרב סונדרס, ליורש המרדן, הוא לב לבו של הספר, והוא מתרחש בעיקר בראש של ראובן. כדי לא לחשוף את סוף הספר די יהיה אם נאמר שההיסטוריה האמיתית מלאה סיפורי בנים ממשיכים שנכתבו בדם הלב. מחירים אמיתיים שולמו. קריעות אמיתיות נקרעו באופן בלתי ניתן לאיחוי. ולפעמים הספרות מחווירה לעומת המציאות.

אהבה אינטלקטואלית בוערת

אסוציאציה מיידית אחת שעולה בקריאת הספר היא של צמד אנשי הרוח, יוסף חיים ברנר ואורי צבי גנסין. גם כאן מדובר בשני תלמידי חכמים, מבריקים ועם משיכה ללימודי חול. ברנר היה בן למתנגד, שלמד אצל חסיד. לימים הפך מתנגד בעצמו, ועבר ללמוד בישיבה שבראשה עמד אביו של גנסין. החיבור האישי והאינטלקטואלי בין השניים הוביל את שניהם, יחד ובנפרד, למסע אמוני ואישי שהרחיק את שניהם ממסורת אבותיהם. ממש כמו דני וראובן, גם החברות בין ברנר וגנסין נקלעה לנתק ארוך שנים. גם אצלם האישי נמהל באידיאולוגי. בחיים האמיתיים השניים לא הצליחו, חרף הקשר הנפשי העמוק, לגשר על נזקי הנתק. ברנר קרא לבנו היחיד על שם חבר נפשו, אורי, אבל השניים סיימו את חייהם לא מפויסים.

מערכת יחסים סוערת רגשית לעולם אינה מנותקת–ארוס. לא אצל ברנר וגנסין, וגם לא אצל ראובן ודני. כבר במפגש הראשון ביניהם, ראובן נמשך אל דני כמעט פיזית ("…בניגוד לתווי פניי שהיו רגילים למדי ובפרופורציות הולמות, ולשערי הכהה, נראו פניו כאילו סותתו באבן. הסנטר, הלסת ועצמות הלחיים שלו היו מורכבים מקווים ישרים ובולטים, אפו היה ישר ומחודד, שפתיו העבות התרוממו בזווית תלולה מנקודת האמצע שמתחת לאפו, ואז נטו בשיפוע ויצרו פה רחב מדי. צבע עיניו היה כחול עמוק, וקווצות השיער הבודדות על סנטרו, עצמות לחייו ושפתו העליונה, שערו הקצוץ ופאותיו המסתלסלות בעיניו, היו בצבע חול". עמ' 25). גם בהמשך, "השמיים כחולים כמו עיניו של דני".

במפגש הראשון עם משפחת סונדרס, ראובן מביע עניין באחותו של דני, וכאן קשה שלא להיזכר בצמד אחר, הענקים הרוחניים הבלתי נפרדים ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן מתואר אף הוא כגבר יפה, ובמפגש הראשוני ביניהם ריש לקיש נמשך אליו עד כדי כך שהוא קופץ בעקבותיו לנהר הירדן. השניים הופכים לרעים אינטלקטואליים לוהבים, וריש לקיש מתחתן עם אחותו של ר' יוחנן. אחותו של דני, מתברר, שודכה לחסיד כבר כשהייתה בת שנתיים. ראובן מקבל את הבשורה בשוויון נפש, וכמה שנים אחר כך מציין לפתע, כבדרך אגב, ש"במוצאי שבתות יצאתי לדייטים". העניין המתפתח שלו בנערות לא מוזכר, גם אף נערה ספציפית אינה מוזכרת. העניין המרכזי שלו היה ונשאר דני. הספר הזה מתאר סיטואציה אינטלקטואלית–נפשית בוערת, ולא פורט מצבים ודמויות למורכבות. זה חינו וזו חולשתו.

בין הישיבה לאקדמיה

דבר נוסף עולה מהקריאה המחודשת: הספר של פוטוק, שנכתב אמנם באנגלית אבל בירושלים (פוטוק נולד וחי בניו יורק, את ספרו כתב בארץ בשנים 63'–64'), נראה אז כמו אחת הסנוניות הראשונות בשורה של ספרות מקור, שעוד תצמח מתוך העם היהודי–ישראלי ותחצוב בעומק המקומות האלו. יש להודות בצער שממרחק הזמן זה לא ממש קרה. המתח בין העומק הרוחני בישיבה לעומק הרוחני בלימודים מחוץ לה עודו איתנו, אבל היצירה שנולדה בארץ ישראל נותבה ברובה למקומות אחרים. תנו להלכה את אשר להלכה, ולספרות את אשר לספרות. יצירות כמו "המיועד" נותרו די נדירות. מדינת ישראל היא נס ופלא, החיים בעברית הם אושר גדול. אבל האמת היא שגם התרבות הישראלית וגם עולם התורה משלמים מחיר על הדיכוטומיה, שאפשרית בישראל היום הרבה יותר מאשר באמריקה של שנות ה–60.

כאן המקום אולי לדבר על המחבר. "הדגול" הוא ספר חצי אוטוביוגרפי. פוטוק עצמו היה סטודנט מצטיין בלימודי חול שגם הוסמך לרבנות, בבית המדרש של יהדות אמריקה לרבנות קונסרבטיבית. אהבתו לספרות ולכתיבה מהולה בתחושת שליחות כלפי כור מחצבתו, ואלו החלקים המעניינים לקריאה – בעיקר למי שנחשף להיסטוריה הזו בפעם הראשונה – אבל די שטוחים ספרותית. הספר הופך דידקטי וכמעט יחצ"ני במקומות שבהם הוא מסביר על תולדות החסידות, למשל. ברגעים אלו נראה שהספר פונה החוצה ולא פנימה, מתנחמד ומבאר, ושקהל היעד שלו אינו נערים עם משבר דתי–אינטלקטואלי, אלא קוראים שיגיעו מבחוץ.

ובכל זאת מה? ובכל זאת, עדיין סיפור שובה לב. על חברות ועל אהבה, ועל תשוקה ללימוד ולרעות. בקריאה חדשה ומבוגרת, "המיועד" מתגלה כספר פשוט ותמים, ודווקא מתוך הפשטות – ובחלקים מסוימים, יש להודות, הפשטנות – נגלה מחדש העומק. כי כן, אפשר לאהוב בתום לב את החבר הכי טוב, וגם את התורה ואת החכמה. תורת השם תמימה, משיבת נפש. כשהיינו ילדים זה עבד. וסך הכול זה לא כזה רעיון גרוע, לקרוא את האהובים לנו, החדשים והמחודשים, בעיני ילד פשוטות. גדלנו, התבגרנו. אנחנו רואים דברים אחרת. אבל האהבה עדיין שם.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח