ציונות דתית מכילה | שוקי פרידמן

 

סקרים מלמדים שהציונות הדתית מורכבת מפסיפס גדול של תתי–קבוצות ורכיבי זהות מגוונים. אם היא לא תצליח לפתח גישה מכילה שאינה שוללת את האחר, סופה שתתפרק ותאבד את כוחה

בתקופה האחרונה נערכו שני סקרים מקיפים של הציונות הדתית. זה של המכון הישראלי לדמוקרטיה ("דתיים? לאומיים!") וזה של ארגון הרבנים בית הלל. מאז נערכו עוד כמה סקרים, בעיקר על ידי "מקור ראשון". הסקרים שונים במתודולוגיה שלהם ובשאלות שהציבו, אבל נותנים במקובץ תמונה מהימנה על הציונות הדתית, היקפה ומאפייניה.

מבין הסקרים, היחיד שבדק את היקף המשייכים את עצמם לציונות הדתית מכלל האוכלוסייה היהודית היה זה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. ממצאי הסקר הדהימו. כ–22% מהיהודים בישראל רואים את עצמם כשייכים לציונות הדתית (או בלשון הסקר, דתיים–לאומיים). 22% מזדהים, לפחות במידה רבה, עם אורח החיים וההשקפות של הציונות הדתית. רובם רואים את עצמם דתיים (במידה שונה), אבל חלק ניכר מאוד (24%) רואים את עצמם כמסורתיים–דתיים, וחלק אף כחרדים. כלומר, במובן של הבחירה הזהותית של השתייכות מגזרית–קהילתית, יותר מחמישית מהיהודים בישראל בוחרים לאמץ לעצמם את הזהות הציונית–דתית.

מבט עומק לתוך הקבוצה הזו מגלה שונות בין חבריה, כמעט על כל ציר רלוונטי. עם זאת, מבין פרטי הזהות הנמצאים משני צידי המקף, השונות גדולה יותר בהיבטים הדתיים מאשר באלו הלאומיים. כשמדובר על לאומיות, הזדהות פוליטית, יחס למדינה, יחס לשירות צבאי וכן הלאה, השונות בתוך הציונות הדתית אינה גדולה. רוב חבריה של הקבוצה, כשמם, נושאים בגאווה דגלים לאומיים, ימניים על פי רוב, ורואים כמעט אך טוב במדינה ובסמליה. התמונה מורכבת יותר ביחס לערכים הדמוקרטיים, כשוויון וחופש ביטוי, אבל גם כאן השונות אינה גדולה מאוד.

מנגד, השונות ביחס לצד השני של המקף הדתי גדולה. בשאלות של זיקה לשמירת מצוות, יחס למודרנה, מעמד נשים, שירות נשים בצבא, הפרדה מגדרית בחינוך, סוגיות דת–ומדינה וכן הלאה, יש הבדלים משמעותיים מאוד בין תתי הקבוצות. כמעט בכל הנושאים הללו יש פערים של עשרות אחוזים בין אלו המגדירים את עצמם חרדים לאומיים לאלו המגדירים עצמם דתיים מודרניים או ליברליים. השונות הזו עוברת כחוט השני בסקרים כולם.

מה הדבר מלמד? ציונות וגם לאומיות יש גם בחברה היהודית הכללית, והייחוד של הדתיים–לאומיים הוא דווקא בדתיות (ובמקף). ואם במרכיב הזה נמצא שונות כה גדולה, מתגלה שאין ציונות–דתית אחת אלא תתי קהילות, שהמכנה המשותף של כולן, מעבר ללאומיות, הוא זיקה מסוימת לדתיות ולשמירת מצוות, אבל לא הרבה יותר מזה. על כך, אם כן, יש לשאול: אם זו התמונה, ואם השונות כה גדולה, אולי הגיעה העת לוותר על הציונות הדתית ולהכיר בכך שמדובר למעשה בכמה זהויות שונות? ומנגד, אולי במקום לשמור על "טוהר המחנה", כמו שטען כאן לאחרונה הרב אלי סדן, יש להעדיף הטרוגניות מכילה?

כבשו גם את בתי המדרשות ובתי הכנסיות. חברי גוש אמונים לומדים באלון מורה, 1979
צילום: סער יעקב, לע"מ

שלוש תקופות בהתפתחות

התשובה לשאלה הזו נמצאת במגרש הנורמטיבי, הרצוי. האם במצב הדברים הזה ניתן לשרטט מכנה משותף לציונות הדתית, או שמא השונות בין רכיביה הופכת את החיפוש אחרי גג אחד, כותרת אחת מאחדת, לחסר תוחלת? האם ניתן להפיק את הרווח מאימוץ זהות אחת, מכילה, שבה פרטים שלהם תפיסות יסודיות שונות של הדתיות, או שהתוצאה היא עיסה זהותית דלילה וחסרת ערך?

אני מבקש לתת תשובה לשאלה הגדולה הזו מפרספקטיבה היסטורית ותוך ניתוח של המציאות העכשווית. מבט היסטורי רחב על תולדותיה של הזהות הציונית דתית מאפשר לשרטט, במכחול עבה מאוד, שלוש תקופות: התקופה המזרחניקית (תקופת ההתהוות); התקופה הקוקניקית (תקופת ההתקשחות); התקופה הבתר–קוקניקית – ציונות דתית היברידית/מכילה. לשם הדיון הזה ארחיק עדותי לימי המדינה בלבד.

התקופה המזרחניקית (תקופת ההתהוות): אצל החרדים, מזרוחניק הוא שם גנאי המבקש לאפיין את הנושא אותו בפשרנות דתית חסרת בסיס, הנכונה לוותר על היהדות האמיתית לשם מימוש אידיאלים לאומיים וגם כך סתם. גם בעיני רוחנו ניצב איש עם שפם וכיפה סרוגה שמוטה הצידה, בעל זהות שסובלת מרגשי נחיתות מהחרדים – בהיבט הדתי, ומהחילונים – בהיבט הלאומי. התמונה הזו מעוותת. "האבות המייסדים" של הציונות הדתית נטעו אותה בקרקע רוחנית פורייה, של כתיבה על השילוב המתהווה הזה בין לאומיות מתחדשת לדתיות, ופעלו, במישור הפוליטי והחברתי, כדי להביא לידי ביטוי את הזהות הזו במדינת ישראל הצעירה. ועם זאת, השתיל הצעיר של הזהות הציונות הדתית בתקופה הזו היה צנוע, צר צמרת וענפים, ורך עדיין מבחינת קשיחותו האידיאולוגית.

התקופה הקוקניקית (תקופת ההתקשחות): בסוף שנות השישים, עם פריצתו של גוש אמונים וכיבושו את הזהות הציונית–דתית, עלתה גם הזהות הדתית הקוקניקית. תלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק כבשו לא רק את ראשי הגבעות בשומרון אלא גם את מערכות החינוך הנמוך והגבוה ואת בתי המדרשות ובתי הכנסיות. יוצאי ישיבת מרכז הרב ובנותיה, חדורים בערכי לימוד התורה וההקפדה במצוותיה, ונחושים להיאבק במה שנראה בעיניהם פשרנות דתית, החלו להשפיע באופן משמעותי על הזהות הציונית דתית וגידלו דורות של תלמידים שבזו לדור המייסדים וראו בעצמם מכונניה של זהות חדשה, שאינה גם וגם פשרני, אלא מתיכה את הרכיבים השונים למקשה לאומית–דתית מופלאה שעושה את הכול לכתחילה. תולדותיה של זהות זו שקועות עמוק בציונות הדתית העכשווית, ובלבוש חרדי–לאומי חדש, וקיצוני עוד יותר, נשאיה רואים עצמם כשומרי החותם, כמנחילי הגחלת.

התקופה הבתר–קוקניקית (ציונות דתית היברידית): כאמור, השונות הדתית בציבור הדתי–לאומי גדולה. במובן מסוים התקופה הזו, של שני העשורים האחרונים לערך, יצרה סינתזה של הזהויות השונות, והיא בבואה שניכרים בה גם רכיבי הזהות הקוקניקית וגם רכיבי הזהות המזרחניקית. בבואה, אך לא תמונת ראי, שכן נוצרו בה זהויות משנה חדשות. בעוד המיינסטרים שבסקרים מגדיר את עצמו "דתי" ללא אפיון נוסף (חרד"לי; ליברלי; מסורתי), קמו, מתוך ריבוי של בתי מדרש, ומתוך זרם החיים, זהויות נוספות, חדשות – תתי קבוצות שכל אחת רואה עצמה כנושאת דגל, ולא כתוצאת פשרה, וכל אחת סבורה שהיא לפחות לגיטימית, אם לא נושאת הבשורה המרכזית של הציונות הדתית.

לשמר את הזהות

הזהות הציונית–דתית ההיברידית היא זהות מכילה אחת ולא גבב אקראי של רכיבי זהות. יש בה יסודות זהים –דתיות ולאומיות, יסודות המקבלים פרשנות שונה בתתי הזהויות השונות שמרכיבות אותה, אבל מכוונות יחד לעיצוב של חברה ומדינה בצלמם של ערכים ונורמות שמקורם ביהדות.

נכון, יש שונות גדולה בדרך שבה חיים וחווים את הזהות הזו תלמידי ישיבת הר המור, ורבני המכינה בעלי, ובאי בתי הכנסיות הלייטים של גבעת שמואל. אלו רוצים מדינת הלכה, ואלו מבקשים מדינה שבה התורה היא מקור נוסף לעיצוב החיים הציבוריים. אלו מבקשים לשים את הנשים בבית או מאחורי מחיצה גבוהה, ואלו מוכנים להתפלל גם במניין שוויוני. אלו קמים להתפלל כל שחר בהנץ, ואלו מתפללים במניין רק בשבת. אבל אלו גם אלו, וכל אלו שביניהם, תופסים את הדתיות והלאומיות כרכיבי זהות מרכזיים של חייהם וכחיוניים גם בחייה של המדינה. אלו גם אלו, בני הציונות הדתית.

היתרון בשימורה של זהות אחת, רחבה, מכלילה, ברור. היכולת להשפיע במגרש הפוליטי הישראלי ולעצב את החיים המדינתיים ברוח המסורת היהודית גדלה ככל שנשאי הזהות הזו פעילים במגרשיה השונים של הישראליות. בין אם במסגרת פוליטית דתית, במסגרות פוליטיות אחרות או בזירות אחרות – חברתיות, כלכליות, צבאיות, משפטיות, אקדמיות ועוד. השתייכות לזהות אחת ושימורה של זהות אחת רחבה ומכילה מועילים גם לשימורם של פרטיה בתוכה. ככל שהציונות הדתית תיתן תחושת בית לכל מי שרואה את עצמו חלק ממנה, ללא בדיקה בציציותיו, הנכונות לעזוב אותה ואת ערכיה באופן מופגן ומובהק לטובת זהויות אחרות, חילוניות או חרדיות, תפחת. יותר מבניה יישארו באוהלה וירגישו בבית.

אבל, וזה אבל גדול, כדי לשמר את הזהות הזו, ולאפשר לה להיות מכילה, על רכיביה השונים לתת לגיטימציה הדדית ולוותר על שלילת האחר. במצב שבו קבוצות בתוך הציונות הדתית מדירות את האחרות ושוללות את האפשרות שלהן לדור בכפיפה אחת באוהל הזה, הזהות הציונית דתית תתפרק. במצב שבו יש סט של רכיבי זהות דתיים, קרֵדו שצריך לחתום עליו כדי לבוא בשעריה, היא לא תוכל להתקיים.

השחקנים שצריכים ליצור את הזהות ולשרטט את גבולותיה (אם בכלל) צריכים להיות מגוונים. רבנים (שהסקרים מראים רלוונטיות נמוכה שלהם לבני הציונות הדתית כולם) יכולים להיות גורם אחד, אבל ודאי לא אקסקלוסיבי. לאישי ציבור, אינטלקטואלים, מנהיגים חברתיים ומנהיגים פוליטיים, אמנים ואנשי תרבות, צריך להיות חלק ביצירת התכנים, המשמעויות והגוונים של רכיבי הזהות הציונית–דתית. גם לפרטים המרכיבים אותה צריך להיות תפקיד חשוב לא פחות בדרך של "השפעה מלמטה למעלה".

הציונות הדתית היום היא פסיפס מרתק, צבעוני ומרגש של תתי–קבוצות ורכיבי זהות השואבים מבתי מדרש שונים וחלוקים. יש בה חיוניות וכוחות יצירה, הפורצים אל תוך הישראליות ומובילים אותה למחוזות חדשים ויש לקוות גם טובים. כוחה בגיוונה וביכולת ההכלה שלה. עוצמתה באפשרות להיות בית למבקשיה, ולאמץ אותם כבנים ולא כנספחים. רק כך היא תוכל להמשיך ולהוביל את הישראליות ולהשפיע עליה טובה.

ד“ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס"

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בנובמבר 2017,ב-גיליון תולדות תשע"ח - 1058. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

%d בלוגרים אהבו את זה: